שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "מוגבליזם" – אפליה נגד כל אדם חמישי בישראל
    בואו לראות אנשים עם מוגבלות כפי שמעולם לא ראיתם. נוקבים, ישירים, ועומדים על זכותם לגור בקהילה. לא בהוסטל או מוסד אלא דירה רגילה בשכונה רגילה, כמו כולם. קמפיין מקורי לטובת תמיכה בהצעת חוק דיור בקהילה בו מוצגות כל הקלישאות שהחברה ה"נורמטיבית" מפנה כלפי אנשים מעט שונים. צפו

     הסרטון הופק על ידי ארגון "בזכות" בשיתוף לינק 20, קבוצת צעירים עם מוגבלות של קרן משפחת רודרמן:

     

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

     

    ליבת קמחי, ממשתפי הסרטון, קוראת לקידום חוק חיים בקהילה ומסבירה למה היא מקנאה בכלבתו של ראש הממשלה 

    בדצמבר 2015 קאיה, כלבת משפחת נתניהו, נשכה בני זוג של נבחרי ציבור, נבחרי ציבור בעצמם ואת ראש הממשלה. לא סיפור גדול; כמה נשיכות קטנות, מבוכה רגעית, חיסון כלבת וגמרנו. אבל במקרה זה לנשיכות היה מחיר גבוה: קאיה זכתה לעשרה ימי הסגר ולכותרות ראשיות בחדשות.

     

    רבים וטובים התגייסו להגן על זכויותיה, אך לשווא. הווטרינרית המטפלת הסבירה בהיגיון ובחמלה שמדובר בכלבה נכה וסובלת שלא נצפו אצלה תסמינים של מחלה מדבקת (המצדיקה הסגר), ושייתכן שהשהות בהסגר תקשה עליה מאוד גופנית ואף תחריף את מצבה הרגשי. משרד החקלאות הציע בדיעבד לאפשר הסגר ביתי לכלבים; הוצעו הצעות חוק לאחר שחרורה; אך הכול לשווא. חוק זה חוק, וקאיה איבדה את חירותה לעשרה ימים שלמים.

     

    כבת אדם עם מוגבלות בישראל, יש לי רק כמה שאלות קצרות.

     

    לפני שהפכתי לנכה היו לי עשרות כובעים: מוזיקאית, צלמת, דיילת, נהגת אמבולנס. הנחיתי קבוצות ולימדתי. חרשתי כמעט כל יבשת בעולם והיו לי שמות שונים. בגיל שלושים, במכה אחת כל השמות נעלמו. בגלל בלגן גנטי ברגל הפכתי ממישהי למשהו – משהו שמטפלים בו. בבת-אחת אחריותי הפכה מתורמת לחברה לדיון על טיב העזרה שאקבל בחסד חד-צדדי.

     

     


    כל התורה על רגל אחת. על רגל אחת תרתי משמע

     

    במחלקת נכויות במשרד הרווחה סיכמו ביובש בנוגע ללימודים אקדמיים, עבודה והתנדבות: "אה... אז ככה את מעסיקה את עצמך?" הם עובדים קשה, נותנים מהלב, מאמינים, עושים, מקדמים, מתקדמים; אני מעסיקה את עצמי. הנה כל התורה על רגל אחת. על רגל אחת תרתי משמע.

     

    בכל רחבי העולם, מערכת היחסים בין מוגבלות לחברה הולכת ומשתנה. השינוי ניכר בחקיקה, תעסוקה, דיור, מחקר, מתן שירותים – ובמשמעות של המוגבלות עצמה. לאחר תקופות ארוכות של אפליה והדרה, ההבטחה שבשינוי אופטימית ומלאת כוח.

     

    אך בשעה שבעולם הרחב אישפוז אנשים עם מוגבלויות במוסדות הלך והידלדל מהמאה ה-19 וכמעט ונעלם במאה העשרים, בישראל האישפוז המוסדי עדיין חי וקיים, בועט ומשמין מנחת. כאן ועכשיו, במאה העשרים-ואחת, עדיין לא הגענו למאה העשרים. אם אנחנו מבקשים באמת ובתמים להיות חלק מהעולם הראשון, עלינו לדעת שאנחנו באיחור אופנתי של שנות דור מאחור.

     

    נכים אינם יכולים לחיות בקהילה בישראל כאחד האדם, לא מסיבות רפואיות ולא מכוונה רעה חלילה מצד המדינה, אלא בגלל בלגן בירוקרטי וחברתי שגם אלכסנדר הגדול היה מתקשה להתיר. ולמרות זאת, זה תלוי בנו.

     

    על הנייר, זכויותינו כנכים בישראל מצוינות. בפועל, המצב שונה. להפוך לנכה באמצע החיים זו חוויה מפכחת, אבל המוגבלות האמיתית והקשה מכל היא חברתית. לא מדובר רק במוגבלות פיזית כי אין רמפה בקולנוע, אלא גם בדעות קדומות וסטיגמות המושרשות בחברה.

     

    מחלקת נכויות לא לבד. תשעים וחמישה אחוזים מהמעסיקים בישראל מאמינים שאנשים עם מוגבלויות הם נטל כלכלי וחברתי שמחליש את סביבתם ומזיק לה ללא קשר לכישוריהם, קצבת הנכות הכללית נמוכה ממחצית שכר מינימום במשק ואינה מאפשרת קיום. כשאין דיור, אין תעסוקה, אין אפשרות להשתמש בשירותים ובמרחב הציבורי כאחד האדם – נוצר מעגל קסמים הפולט החוצה אנשים מהחברה. בסופו של התהליך ורק אז, אנחנו הופכים למוגבלים במלוא מובן המילה. מי מאתנו לא היה מוגבל במצב כזה?

     


    בישראל האישפוז המוסדי עדיין חי וקיים, בועט ומשמין מנחת

     

    הצעת חוק החיים בקהילה, שמונחת על שולחן הכנסת בימים אלה, מבקשת להתחיל לפרוץ את מעגל הקסמים מהסיבה הפשוטה שפתרון המדינה לבעיית המוגבלות הוא פתרון סופי: 800 נכים מאושפזים כעת שלא ברצונם במוסדות סיעודיים או גריאטריים לכל ימי חייהם, בעלות גבוהה מאוד למדינה – גבוהה פי כמה מחיים בקהילה. הם מנותקים לצמיתות מהחברה. זהו מאסר עולם בבידוד לאנשים שלא פשעו, שלא נשכו אף אחד. שאין להם זכות לחזור לבית חם לאחר עשרה ימי הסגר זמני.

     

    מכר הסביר לי פעם שהוא לא רואה נכים ברחוב, כי הוא "לא מסתובב במקומות כאלה". אם מוגבלות היא נושא פרטי, טרגדיה אישית, אני כנכה מטופלת ואילו העמדות החברתיות נשארות בעינן. אנו חיים בחברה מחולקת בה נכה ולא-נכה אינם מתערבבים. בימינו לא כותבים "הכניסה לנכים אסורה" על הספסל, כי זה לא יפה; פשוט לא מאפשרים לך להיכנס – והופ! אתה נעלם, ואתך נתח נכבד מהאוכלוסייה נעלם מהעין.

     

    עם התפתחות הטכנולוגיה, במקום להשתמש בה לקידום עצמאות ושיתוף פעולה התרגלנו "לתקן" אנשים רפואית, לשקם ולהחזיר לנורמה. המוגבלות הפכה למושג רפואי, אך החסרונות החברתיים שבכך הם עצומים. אם מוגבלות היא רפואית בלבד, כל עומק השונות והגיוון האנושיים הופכים לחריגה מהנורמה. אני הופכת לפתולוגיה.

     

    בעולם שכזה יש רק אנשים "נורמליים" ו-"אבנורמליים" כשתי קטגוריות דיכוטומיות, גם אם אין בכך תמיד הגיון, גם אם מי שנולד עם נטייה אבנורמלית למתמטיקה סביר שיזכה במלגת מחקר ואקדמיה ביתר קלות. מוגבליזם, בדומה לשוביניזם, גזענות וגילנות, מפלה כנגד אנשים עם מוגבלויות. כשאנחנו מפלים נגד אנשים עם מוגבלויות אנחנו מפלים נגד כל אדם חמישי בישראל.

     

    מי שמסתכל עליי רואה ראשית את הנכות ומבין ומתאר אותי דרכה; ובאותו הרגע הנכות הופכת למוגבלות. אבל בשעה שהראשונה לא תלויה בנו, השנייה כן. כדי לדון במוגבלות בימינו, לא מתאים עוד לדבר על סימפטומים, אבחנות וטיפול. למוגבלות יש סימנים אחרים: שאלות על זהות, ערך, שייכות חברתית וזרות, וכל מגוון האנשים שחיים עם מוגבלויות בחברה, כפי שהיא. כאן.

     

     


    אנחנו הגינו את רעיון הזכויות, כעת עלינו להגן עליו

     

    הזכויות שלנו אינן דבר שאפשר לגעת בו בידיים, לראות או לשמוע. אין להן צורה, אין להן צבע. אין להן גובה. הן רעיון – שיש לו משמעות רק אם הוא נכון גם לך וגם לי. הן מושג מופשט, משהו שאפשר להרגיש אותו ושמכירים בו רק בחסרונו. עלינו לשים לב ולוודא שאנחנו מממשים את הזכויות האלו; הן לא מובנות מאליהן. הן גדולתנו כבני אדם: אנחנו הגינו את רעיון הזכויות, כעת עלינו להגן עליו.

     

    ואם באמת רוצים להגן עליו, ואם אפילו רוצים לדבר על טיפול – הרי שנתניהו הדגים לכולנו את אופן הדיון בטיפול חומל בזולת, כשכלבתו קאיה נשכה נבחרי ציבור. ארבעה ימים לפני שנערך דיון בוועדת העבודה, הרווחה והבריאות בכנסת בנוגע להצעת חוק החיים בקהילה, ראש הממשלה פרסם הצהרה: "בעקבות מקרה זה נחשפתי לסוגיית הסגרת הכלבים ומצאתי בה ליקויים שאינם עולים בקנה אחד עם ההיגיון והחמלה. אבקש מהגורמים המקצועיים במשרדי הבריאות והחקלאות לגבש הצעות לשינוי ושיפור החוק הקיים."

     

    יש לי כמה שאלות בנושא.

    האם לכלבה נכה שנשכה אנשים יש זכויות שלאנשים עם מוגבלויות אין?

    ומה אם גם לי אין מחלה מדבקת? האם זה יזכה אותי בחנינה מהסגר לכל החיים, ככל הכלבים?

    אם אנשוך נבחרי ציבור... רגע, זה רעיון. אם רק היינו יודעים שזה יכול לעורר מודעות ולהוות פיתרון חיים בקהילה בצורה הומנית, הגיונית וחומלת – למה לא ידענו? כל מוגבלי ישראל, התאחדו! בואו כולנו נבוא אחד אחד, וננשוך נבחרי ציבור.

     

    וזה לא שאנחנו לא רוצים שקאיה תקבל את מה שמגיע לה. אנחנו רק רוצים לקבל את מה שמגיע לקאיה.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    רוח טובה
    יד שרה
    כיתבו לנו
    מומלצים