שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    על טעם ועל ריח ועל סמים קשים
    היו לה מכונת פאנצ'ים משומנת בשם ארנולד, סיפור סינדרלה על נערים שחורים שאומצו בבית לבן ועשיר, והמון הטפות מוסר נגד פשע וסמים, אבל לפעמים נדמה ש"על טעם ועל ריח" הייתה גם סדרת אימה. אף אחד מכוכביה לא הפנים את מוסר ההשכל שלה אחרי שהסתיימה, והסוף היה מר

    זה סיפור על גרי קולמן שתמיד הלך לו קלף. היה לו כל מה שאפשר לרצות, וההורים שלו רצו יותר. זה סיפור על סדרה מהאייטיז ששיחקו בה שלושה ילדים-נערים כוכבים, ובסופו של דבר היא הפכה לסדרה של כוכב אחד. זה סיפור על סדרה שרצתה ללמד אותנו איך לקבל את האחר ואיך שני ילדים שחורים יכולים לחיות אצל עשיר לבן ופריבילגי, והעמיסה מוסר השכל אחרי מוסר השכל, אבל אחרי שהרולר סיים לרוץ שלושתם עברו מהסט לחיים, ואו-בוי, התברר ששמונה עונות לא לימדו אותם דבר.

     

    ארנולד פוגש את מוחמד עלי

    ארנולד פוגש את מוחמד עלי

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    בתור ילדה אני זוכרת את "על טעם ועל ריח" ("Diff'rent stroke") ברגשות מעורבים. היא הייתה מצחיקה, נכון, בעיקר בזכות ארנולד – קולמן, שאלוהים נגע בו עם אצבע התזמון הקומי כשהוא נולד. אבל מבחינתי היה בה פוטנציאל אפל, לא פחות.

     

    בשידור חוזר:

    "בית קטן בערבה"

    "פלורנטין"

    "אלף"

     

    נתחיל מזה שתמיד פחדתי שהילדים השחורים שמצאו את עצמם בשדרת הפארק היוקרתית בניו יורק, יעשו בושות לאבא שלהם והוא יתחרט ויחזיר אותם להארלם. או יותר גרוע, הוא יתעורר בוקר אחד, יחלים מעיוורון הצבעים שלו – לכו תדעו למה מסוגל המחיקון - ויבין שמדובר בילדים שחורים. הייתי אז ילדה שחומה יחידה בחברת ילדים בהירים, משתזפת בקלות בלתי נסבלת ונצרבת רק על ידי התחושה שהצבע שלי הוא קלף מפוקפק מבחינה חברתית. כשסוף סוף הפנמתי שוויליס וארנולד בבית של מיסטר די כדי להישאר ונרגעתי, התחילה "על טעם ועל ריח" להתלהב מתת-ז'אנר שהמציאה בעצמה – קומדיית אימה. או במילים אחרות, פרקים מפחידים על כל מה שילדים קטנים צריכים להיזהר ממנו בעולם.

     

    "על טעם ועל ריח". קומדיית אימה (צילום: נורמן ליר הפקות) (צילום: נורמן ליר הפקות)
    "על טעם ועל ריח". קומדיית אימה(צילום: נורמן ליר הפקות)
     

    מארבע הסדרות שהוצעו להם, בחרו הצופים של הערוץ הראשון להחזיר לשידור מחזורי לילי את "על טעם ועל ריח". מן הסתם סיפור הסינדרלה של "וואצ'יו טוקינג 'באוט וויליס" קסם להם, אבל אני זכרתי גם את העלילות מעוררות החרדה על הסכנות שבסמים, אונס, אלכוהול, זרים, טרמפים והעולם החיצוני באופן כללי. את קונרד ביין, מיסטר די, האבא של כולנו, צץ בתחילת הפרק וממליץ להורים שלי לצפות איתי בפרק וגם לדבר איתי עליו אחר כך, במה שנשמע כמו סוג של שיעורי בית ולא כמו אסקפיזם נעים של חמש וחצי אחרי הצהריים.

     

    האבא האמיתי שלי רק רצה שאני אפסיק כבר לראות טלוויזיה ו"אצא קצת לשמש", כאילו לא הייתי שזופה מספיק, ואמא שלי עד היום מזהירה אותי בכל שיחת טלפון יומית מחוטפים, אנסים ובקטריות בשיניים. הדבר האחרון שהייתי צריכה זה שהיא תצפה איתי בפרק שבו ארנולד והחבר שלו מוצאים את עצמם בבית של פדופיל שמפציר בהם להוריד חולצה ולדפוק שוטים של קוניאק, במה שזכה מאוחר יותר בתואר "הפרק הקריפי ביותר בהיסטוריה של הסיטקום". צפייה חוזרת בפרק הזה הסבירה לי מה היה כל כך מחריד. הפאנצ'ים לא הפסיקו. אפילו בשלב שבו מיסטר הורטון, מוכר האופניים, מגפף את הילדים בנכלוליות, גרי קולמן לא מפסיק לירות פאנצ'ים והקהל לא מפסיק לצחוק.

     

    הפתיח של הסדרה

    הפתיח של הסדרה

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    "קללת Diff'rent stroke" הייתה ההוכחה לכך שהטלוויזיה לא לימדה אותנו דבר. שלושת הילדים של "על טעם ועל ריח" יצאו לחיים האמיתיים בלי תסריטים או מפיקים או נערות מים, ואף אחד מהם לא ליקק דבש, בלשון המעטה. מיסטר דארמונד הציל את וויליס וארנולד מחיי פשע ורשע בהארלם, אבל ברידג'ס, קולמן ופלטו עשו את המסלול ההפוך.

     

    זאת לא הפעם הראשונה שהסדרות האלה, שבסופן תמיד חיכתה לנו תובנה מעוצבת ומוארת היטב על מה באמת חשוב בחיים מתנת תעשיית הבידור האמריקנית, שיגרה מפס הייצור שלה ילדים-כוכבים שרוטים. אבל הפער בין היומרה הדידקטית של "על טעם ועל ריח" ובין מקבץ האסונות שנחתו על השחקנים הצעירים שלה ברגע שהם חצו את דלת האולפן והפכו מברזי-מזומנים לבני אדם, היה ועודנו בלתי נסבל. מוסר השכל אחד יישמה הקללה בעולם האמיתי - היא לא הבדילה בין שחורים ללבנים.

     

     

    דנה פלטו, שגילמה את קימברלי, הבת היפה והצייתנית של מיסטר דארמונד, נאלצה לעזוב את הסדרה כשנכנסה להריון. המפיקים סברו שהוא לא ישתלב יפה בעלילה בהתחשב בעובדה שקימברלי עדיין בתולה. היא נקלעה לסחרור של התמכרויות, קשיים כספיים ופורנו רך, עד שבסוף החליטה לשדוד חנות וידאו. תסריטאי הסדרה, בן סטיין, סיפר שהיא קנתה תחפושת שלא ממש הסוותה אותה. אחרי שהיא סיימה את השוד, הקופאי התקשר למשטרה ואמר – נשדדתי על ידי דנה פלטו. "היא לא היתה מדענית טילים", ציין התסריטאי בנימוס, "היא פשוט הייתה ילדה נחמדה ולא התפלאתי שזה מה שקרה לה".

     

    פלטו נמצאה ללא רוח חיים בגיל 34 בעקבות אובר דוז של משככי כאבים, יום אחד אחרי שהכריזה בראיון ברדיו הארצי ש"היא מעולם לא הייתה מאושרת יותר". המשטרה קבעה שמדובר בהתאבדות. הבן שלה, טיילר, התאבד בגיל 25, 11 שנים אחריה.

     

    טוד ברידג'ס, שגילם את וויליס, ביקש לצמצם את הנוכחות שלו למינימום בפרק האופניים. בגיל מאוחר יותר הוא חשף שהוא וילד-כוכב אחר בסדרה הוטרדו ונוצלו מינית על ידי היחצן של "על טעם ועל ריח", שעבד גם בפרק הזה ממש. ברידג'ס לא בזבז זמן וכשנגמרה הסדרה הוא התמכר לסמים שעליהם התריע בפנינו מיסטר די, ונכלא לאחר שירה בסוחר הסמים שלו. תהליך ההחלמה שלו כלל השתתפות בדוקו-דרמה של FOX על אחורי הקלעים של הסדרה בתפקיד סוחר הסמים שמוכר סמים ל"וויליס" הצעיר.

     

    הפרק בחנות האופניים

     

    גרי קולמן היה המפורסם מכולם, והוא הגיע לסדרה מלכתחילה עם שק מתפקע מצרות. הוא נולד עם כליה אחת מנוונת והשנייה היתה בדרכה לאי תפקוד מלא. הוא עבר כמה השתלות החל מגיל 5 עד שבשלב מסוים החליט להפסיק עם ההרגל הזה ועבר לדיאליזה ארבע פעמים ביום. ההורים שלו מינו את עצמם למנהלים שלו והצליחו להשיג לו משכורות עצומות עבור התפקיד בסדרה – השכר שלו קפץ מ-1,800 דולר לפרק בעונה הראשונה ל-70 אלף דולר לפרק בעונה הרביעית, מה שהפך אותו לשחקן הקומי היקר ביותר באותה התקופה. איכשהו הכסף הזה – תעמידו פנים שאתם מופתעים – לא מצא את דרכו לקולמן. הוא נותר קצר בסנטימטרים בגלל הטיפול התרופתי שעצר את הגדילה שלו, וקצר בכסף בגלל הורים שעצרו את תזרים המזומנים שלו.

     

    גארי קולמן. הגדילה נעצרה בגלל הטיפול (צילום: gettyimages) (צילום: gettyimages)
    גארי קולמן. הגדילה נעצרה בגלל הטיפול(צילום: gettyimages)
     

    עבור המפיקים והצופים קולמן היה פיטר-פן מוזר שלא גדל לעולם. כשכולם מסביבו התבגרו הוא המשיך לספוג צביטות לחיים. בעונה האחרונה קולמן התעקש שהעלילות שלו ב"על טעם ועל ריח" יעסקו בנושאים בוגרים כמו יציאות לדייטים ונהיגה, ופחות בזינוקים לחיקו של מיסטר די, אבל זה היה מעט מדי ומאוחר מדי, הסדרה כבר הייתה בדרך החוצה. קולמן עוד דשדש קצת בתעשיית הבידור, התמכר למשככים למיניהם, נעצר, התכתש משפטית עם ההורים שלו, מצא לעצמו עבודות כמו מאבטח או יחצן מסעדות, ועזב את העולם בגיל 42, בעקבות מכה אנושה בראש.

     

    ב-1997 התכנסו שלושתם לראיון מאחד בלייט נייט האמריקני Vibe, אצל הקומיקאי סינבד. אם היו לכם ילדים הייתם נותנים להם להיכנס לעסק? שלושתם ענו "לא". והנה מוסר ההשכל הכי חשוב ש"על טעם ועל ריח" פספסה – אל תאמינו להייפ!

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הטבות למנויים
    מומלצים