שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "טאבו": דרמה היסטורית אלימה ומשכנעת
    הסדרה החדשה של השחקן הנפלא טום הארדי מציגה משחקי ריגול מרתקים בלונדון של המאה ה-19, אבל הכוכבים האמיתיים של "טאבו" הם העיצוב התקופתי ותחושת האפלה הכללית
    "טאבו" - פרויקט התשוקה של השחקן טום הארדי, אביו צ'יפס הארדי והבמאי/תסריטאי סטיבן נייט ("סימנים של כבוד") – היא בדיוק מסוג הסדרות (8 פרקים) שאני אוהב: דרמה היסטורית אלימה שמדגישה את הצד הגרוטסקי, הכעור והציני של התקופה, להבדיל מאשר מייפה ומעדנת אותה עבור הצופה המודרני. שיניים מרקיבות, חטטים, סחי וזוהמה במקום שמלות מלמלה הדורות ותה של אחה"צ, להב חלוד במעיים באיזו סמטה מלוכלכת במקום דו-קרב אצילי בחורשה מוריקה.

     

    נוכחות בריונית. טום הארדי (באדיבות yes) (באדיבות yes)
    נוכחות בריונית. טום הארדי(באדיבות yes)
     

    הארדי מגלם את ג'יימס דילייני, בנו של איש עסקים שחוזר ללונדון של תחילת המאה ה-19 אחרי עשור של נדודים בעולם, עם פטירת אביו. במהלך היעדרותו, נקשרו בשמו של דילייני שלל שמועות מצמררות – מספרים שהשתגע בעת שהותו באפריקה, שהחל להשתתף בטקסים פאגאניים, שאכל בשר אנוש. ועכשיו הוא שוב בלונדון, עם שק יהלומים בכיס, והוא כועס – בעיקר על ראשי חברת הודו המזרחית שכנראה אחראים למות האב קשה-העורף, מתוך תקווה שדווקא מיורשיו יצליחו לחלץ פיסת אדמה בגבול קנדה-ארצות הברית, אזור בעל חשיבות אסטרטגית.

     

     

    אבל הזעם ותחושת הנקמה הם לא הדברים היחידים שמניעים את האיש האגרסיבי והמיוסר הזה, שחווה טראומות ששינו אותו ללא היכר, שהפכו אותו ליותר חיה מאשר אדם – דילייני חזר גם בשביל אהבתו הישנה, אחותו-למחצה (אונה צ'פלין) הנשואה לבנקאי תככן ורע-לב (ג'פרסון הול). בדרך לליבה – ולגאולה אפשרית? – הוא ישטוף בדם את רחובות לונדון.

     

     (באדיבות yes) (באדיבות yes)
    (באדיבות yes)
     

    הארדי, שחקן נפלא, טוען כל שנייה שבה דילייני נמצא על המסך בהבטחה לאלימות, בתחושה שהעניינים הולכים להתפוצץ, ופשוט אי אפשר להסיר ממנו את המבט. הנוכחות שלו אגרסיבית, בריונית, והוא מעצב אנטי-גיבור מרתק שלא עושה שום מאמץ להתחבב על הצופים בו, שמהלך אימה על סובביו ומייצר תחושות סותרות של משיכה ודחייה. אבל הסביבה בה פועל
    דילייני אכזרית לא פחות ממנו – מאנשי חברת הודו המזרחית שיכורי-הכוח ורבי-ההשפעה (ג'ונתן פרייס הוותיק שמגלם את סר סטיוארט סטריינג', הבוס, פשוט נהדר בתפקיד הבאד גאי, כהרגלו), דרך הסוציופתים קרי-הרוח שממלאים את מסדרונות השלטון (מארק גאטיס כג'ורג' הרביעי, יורש העצר שממלא את מקום אביו שלקה בנפשו, מעצב ביד אמן דמות גרוטסקית אך רבת ניואנסים) ועד למרגלים אמריקניים ושותפיו הרצחניים מהעולם התחתון, נדמה שדילייני נמצא בין הפטיש לסדן. אבל, כפי שמתחוור עד מהרה, זה בדיוק המקום בו רצה להיות.

     

    אז הארדי נפלא ומשחקי הריגול חסרי-הרחמים שהוא ויריביו מנהלים מרתקים ולא צפויים, אבל הכוכבת האמיתית של "טאבו" היא התחושה העזה של זמן ומקום. העיצוב התקופתי המשכנע, הדמויות המרתיעות/צבעוניות ותחושת האפלה הכללית שמקדירה כל פריים ומכרכמת כל פרצוף עושים נפלאות ל"טאבו". מספיק על מנת לטשטש את האלמנטים החלשים יותר שלה, כמו הממבו-ג'מבו המטאפיזי, או הקצב המעט מקרטע בו היא נפרשת לעיני הצופה. כשההארדקור כ"כ הארדקור והאווירה כל כך משכנעת, למי אכפת?.

     

    ראשון, 22:00, yes Oh ובמלואה ב-yes LONDON  

     

    הכתבה התפרסמה במגזין "פנאי פלוס"

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים