ביקורת סרט - "ג'וזפין קצת בהריון": מזל טוב, עוד סרט גרוע נולד

הסצנה הפותחת את הקומדיה הצרפתית "ג׳וזפין קצת בהריון" (השם הבינלאומי הוא Josephine Pregnant & Faboulous) מבהירה לצופים לאיזה ברוך הם נקלעו. מכונית בצבע תכלת עם גג נפתח דוהרת על סף איבוד שליטה. בתוכה סופי ההיסטרית (שרה סוקו), סיריל ההיסטרי (סיריל גואי), וההיסטרית הראשית שהיא גם המניע לסיטואציה ההיסטרית – גיבורת הסרט ג'וזפין (מרילו ברי), שנוהגת במכונית בעודה עומדת ללדת. היא צורחת שהיא רוצה לנסוע לכיוון בית החולים שבו נמצא הגינקולוג שלה, אבל החברים צורחים שאין זמן וחייבים לסטות מהכביש הראשי לכיוון בית חולים קרוב.

הסצנה מסתיימת במכונית המרחפת באוויר לאחר שעלתה על פס האטה במהירות מופרזת. הילוך איטי. אקסטרים קלוזאפ על האישון של הגיבורה, ותחילת הפלשבק של "איך הגענו עד הלום" שיימשך עד המערכה האחרונה של הסרט. שום דבר בקטע הרעשני הזה לא מצחיק, חוץ מההכרה בהחלטיות של יוצרת הסרט לעלות על העצבים בזמן שיא (זהו הפיצ'ר הראשון שברי מביימת והיא גם תסריטאית שותפה). מי שמחליט מרצונו החופשי להישאר ל- 90 הדקות הבאות יכול לבוא בטענות רק לעצמו.

עוד ביקורות קולנוע:

נשמה של כלב

הסוכן

קונג: אי הגולגולת

הבקתה

רגע של אטימולוגיה: מקור המושג "היסטריה" כמצב של ריגוש נפשי קיצוני ונטול שליטה הוא ביוון העתיקה והמילה עצמה נגזרת מ"רחם". זוהי כמובן פרספקטיבה מאוד גברית על חוסר יציבות רגשי קיצוני המקשרת אותה באצטלה פסאודו-מדעית לחלק ייחודי בגוף האישה. אבל כשרואים סרט שכל כולו סובב סביב בדיחה אחת – האישה בהריון שיורדת מהפסים ודואגת שכל מי שבסביבתה ירד מהפסים יחד איתה – נדמה כי כל מטרת קיומו של "ג'וזפין קצת בהריון" היא לאשש את הפרספקטיבה השוביניסטית הקיימת משחר התרבות המערבית.

מה שמפתיע במיוחד הוא לא שסרט מיותר זה עלה על המסכים בישראל, אלא שמדובר בסרט המשך ל"ג'וזפין" (2013), שלמיטב ידיעתי לא הוקרן מסחרית בישראל. קשה להעלות על הדעת סיבה הגיונית להתחיל מהסרט השני המחזיר דמויות (בכמה מקרים תוך שימוש בשחקנים חדשים) ומתייחס לא מעט פעמים למה שקרה בסרט הראשון. מכיוון שצפיתי ב"ג'וזפין" (קומדיה בינונית מאוד ועדיין טובה בכמה דרגות מהחלק השני) אני יכול להעיד כי גם היכרות מוקדמת לא משפרת את חווית הצפייה.

ג'וזפין מבוססת על גיבורת קומיקס שכתבה פנלופה באגיו ב-2008. רווקה בתחילת שנות ה-30 לחייה, מקום העבודה שלה רחוק מלהיות נוצץ, יש לה צורך פתולוגי לשאוב תשומת לב מכל הסובבים, וחרדות "קומיות" בנוגע לקילוגרמים עודפים שהיא נושאת בישבנה. כל זה מזכיר את עלילותיה של ברידג'ט ג'ונס רק הרבה יותר קדחתני, עם קריקטורות במקום דמויות, ובמקום חתירה לאפקט רומנטי נדמה כי זו פרסומת אפקטיבית לקשירת חצוצרות ולהתנזרות ממערכות יחסים.

בסרט הקודם ג'וזפין מתוסכלת מכך שאחותה עומדת להתחתן והיא נותרת ברווקותה. היא מזייפת את קיומו של רופא ברזילאי מושלם המאוהב בה ומסתבכת במסכת שקרים שמובילה אותה להסתתרות בבית של חברתה סופי. בתוך הדירה גר ג'יל (מהדי נבוו) שסופי השאילה לו את דירתה. הוא קולגה של ג'וזפין אך היא מעולם לא חשבה עליו כמושא פוטנציאלי לאהבה. אחרי בלבולים, הבהרות, כעסים והשלמות הכל מסתיים בנשיקה בגשם. מה שמוביל, שנתיים מאוחר יותר, לכניסה להריון.

לאחר מונטאז' המבהיר לנו שג'יל וג'וזפין עושים הרבה סקס (כדי שהצופים לא יופתעו שהיא נכנסת להריון) מגיעה הבשורה. למרות שהיא חושבת שג'יל הוא הפרטנר המושלם, יש לה רגשות מעורבים לגבי ההריון. איתם בבית גרה האחות דיאן (ונסה גייד) שעדיין לא התאוששה מאירועי הסרט הקודם (ג'וזפין גילתה לה בשיאו של טקס הנישואים כי הבעל המיועד בוגד בה).

הכניסה להריון היא אירוע משפחתי – אך כאן נכנסות בעיות נוספות. ג'וזפין פוחדת שהלידה תהפוך אותה לאמא הנודניקית שלה (השחקנית הותיקה ג'וסיאן בלאסקו – אמה האמיתית של ברי). ג'יל מצידו טרם הפגיש בין זוגתו ואמו הבעייתית (ויקטוריה אבריל הזכורה מסרטיו של אלמודובר). יש גם עלילת משנה מיותרת בתכלית שבה סופי מחליטה להשכיב את ה"גינקולוג החתיך" (מהדי סעדון) של חברתה, משחקת אותה כאילו היא רק בעניין של סקס, אך זוכה לחיזור רומנטי מצידו, ולסוג של חרדה מצידה המתבטאת בווגינימוס זמני.

כל מיני דברים קורים בסרט, אבל קשה לתחום אותם בתוך בליל הצעקות הנשפך מסצנה לסצנה. ברי מביימת בהקצנה סגנונית עם עריכה מהירה, תנועות מצלמה רבות ושימוש מוגזם בסאונד. הסגנון האגרסיבי נראה כביטוי למשאלת לב: כאילו בכל שניה יש פאנץ' הממשיך את קודמו ועובד על מומנטום מדומיין שבו הצופים מתגלגלים מצחוק כבר דקות ארוכות. אני, לעומת זאת, כמעט וחוויתי התקף פרכוסים.