מבחן מעבר: מה קרה לנבחרת הצעירה מ-2013
ספרד הביסה את ישראל בעזרת כוכבי אליפות אירופה עד גיל 21 שנערכה בארץ לפני 4 שנים. אורי קופר בדק כמה מהישראלים עשו מאז את הקפיצה לבוגרת, ומה המצב אצל היריבות מהטורניר
בסוף השבוע האחרון, קרוב לארבע שנים אחרי, תיאגו היה כוכב ה-1:4 המוחץ של "לה רוחה" על ישראל במוקדמות המונדיאל. יפה לראות את הטיפוס שלו במדרגות הבינלאומיות עד למרכז הבמה, ועוד בנבחרת הכי גדולה שיש, בעמדה הכי עמוסה שיש.
תיאגו אינו היחיד. ספרדים נוספים מאותה אליפות היו שותפים לניצחון – דה חאה, קרבחאל, קוקה ואיסקו, שגם כבש ביום שישי. מוראטה, שהיה מלך השערים של הטורניר, ישב על הספסל. בצד הישראלי שני נציגים בלבד מאותו טורניר קיבלו דקות, אלי דסה וטאלב טואטחה. המשחק הזה גרם לנו לבדוק מה עלה בגורל השחקנים שהשתתפו באותו אירוע חד פעמי בישראל.
בשבוע האחרון חצי מהרכב נבחרת הולנד היה מורכב מאותם שחקנים שהופיעו במגרשים בנתניה ובפ"ת. ברנד לנו, השוער של גרמניה באותו טורניר, פתח השבוע ב-11 בעקבות הפציעה של נוייר בשער הבוגרת. נורווגיה הציבה קישור שהתבסס בעיקר על שחקני התקופה ההיא, ובאיטליה אימובילה כבש ב-0:2 החשוב על אלבניה. אנגליה חסרה לכם? בניצחון שלה על ליטא לא שיחק אפילו לא אחד מנציגי הטורניר ההוא.
הישראלים נשארו כיתה
לפני שמתחילים עם ההשוואות, בואו נראה מה קרה לשחקני ישראל. חשוב לזכור: הנבחרת עלתה לטורניר כי אירחה אותו ולא נאלצה לעבור מוקדמות. הסגל של גיא לוזון לא היה משופע בשחקנים יוצאי דופן ולא התאפיין בעומק כמו זה שהיה לנבחרת שהגיעה ליורו הצעירות בזכות עצמה ב-2007. ועדיין, כישרון היה, וגם ציפיות. כל השחקנים הגיעו מהליגה הישראלית למעט עומרי אלטמן, שבדיוק הושאל מפולהאם למכבי ת"א. הכוכב הגדול היה אייל גולסה, שחקן הרכב במכבי חיפה, שכבר זומן לנבחרת הבוגרת ושמו הוזכר בהקשר למעבר לקבוצה גדולה באירופה.
23 שחקנים היו בסגל, שישה מהם משחקים היום בחו"ל: ניר ביטון, סינטיהו סלליך, מרואן קבהא, מואנס דאבור, אופיר דודזאדה וטאלב טואטחה. האחרון הוא היחיד שמשחק באחת מחמש הליגות הבכירות באירופה. מהסגל של נורווגיה, לעומת זאת, היחידה מבין המתמודדות שגם מהווה קרש קפיצה לליגה מבוקשת (ברוסיה יש מספיק כסף כדי להשאיר שחקנים טובים), יש כיום שבעה נציגים בליגות הבכירות.
יתר הישראלים מאז נמצאים היום בליגת העל, למעט שניים בליגה הלאומית: אור ברוך ועאהד עזאם. שני שחקנים בליגה השנייה זה מספר סביר. תראו את אנגליה, שתשעה שחקנים מהסגל שלה אז מוצאים עצמם היום בליגת המשנה. השוער דקלאן ראד הגיע עד הליגה השלישית.
מעבר למצבם הנוכחי של השחקנים, הנתון המעניין ביותר נוגע למעבר שלהם לנבחרת הבוגרת. הרי תמיד אומרים שמטרת הנבחרת הצעירה היא להשביח שחקנים ולבנות את דור העתיד. לפני אירוח האליפות היו בישראל גם מתנגדים לקיום הטורניר בארץ בטענה של בזבוז משאבים וזמן. מולם התייצבו ראשי ההתאחדות, שהסבירו כי הניסיון שיצברו השחקנים במעמד כזה ומול הקהל הביתי יעזור לפתח את הענף. האם הטענה הזו עמדה במבחן המציאות?
מבין 23 שחקני הסגל מ-2013, שמונה רשמו לפחות הופעה אחת בבוגרת. ביטון, עם 20 הופעות, מוביל את הרשימה. בוריס קליימן שיחק פעם אחת, במשחק ידידות. לגולסה יש תשע הופעות, רק שתיים מהן הגיעו אחרי הטורניר. השחקנים הנוספים הם דסה, דאבור, עומרי ב-הרוש, דודזאדה וטואטחה. שלושת האחרונים הם מגינים שמאליים שמתחרים ביניהם על העמדה.
שמונה מ-23 זה בערך שליש. על פניו נשמע טוב, אבל יחד עם אנגליה מדובר בהספק הנמוך ביותר. בנורווגיה, 20 שחקנים מתוך ה-23 רשמו לפחות הופעה אחת בבוגרת. בהולנד ובספרד המספרים עומדים על 16 ו-14. יותר מאשר מספר השחקנים מעניין לראות את סך כל ההופעות שלהם. כך ניתן לבדוק עד כמה הם היו משמעותיים לאורך זמן. גם במדד הזה (ראו טבלה) ישראל מדורגת אחרונה.
הרבה תלוי ביכולת בליגה
כמעט בכל המדינות יש שחקנים שהפכו לברגים מרכזיים בנבחרות. את אלה של ספרד כבר ציינו. באיטליה אפשר למצוא את וראטי ואימובילה. באנגליה משחקים הנדרסון ורוז. להולנד יש את השוער זוט ושחקנים כמו בלינד, סטרוטמן, ויינאלדום וממפיס. ברוסיה לשאטוב, דזגוייב וסמולוב יש תפקיד מרכזי, ובנורווגיה כבר נוצר שלד של חמישה-שישה שחקנים שפותחים בהרכב. איזה שחקנים ישראלים הצליחו להשאיר חותם על הנבחרת? אפשר לומר את זה אולי על דסה וביטון.
הדברים מושפעים, כמובן, מאיכות הנבחרת הבוגרת. הולנד ונורווגיה עוברות שנים לא פשוטות ולכן הן מנסות יותר לשתף שחקנים חדשים. בגרמניה, אלופת העולם שנהנית ממבחר כמעט בלתי נגמר של שחקנים מעולים, יותר קשה לראות דשא. בישראל, שלא ממש נראית טוב מאז 2013, היה אפשר לצפות למספרים גבוהים יותר. אבל האם זה אומר שבנבחרת מפחדים לתת הזדמנות אמיתית לפרצופים חדשים? לא ממש.
ממבט על סגל הנבחרת שהופיעה ביורו הצעירות קשה למצוא היום שחקנים שלא זומנו והוכיחו שהם שווים זימון. ההתקדמות שלהם לא נתקעה ברמת הנבחרת, אלא במסגרת הקבוצות: ישראל זגורי היה אז אחד מהמועמדים להיחשב כפריצת העונה, אופיר קריאף הפך לשחקן הרכב בבית"ר ירושלים והבקיע את שער הניצחון מול אנגליה, אלון תורג'מן סומן כחלוץ העתיד של מכבי חיפה. כולם מסכימים שהם, כדוגמאות, התפספסו לא בגלל חוסר האמון מצד מאמני הנבחרות, אלא פשוט כי הם לא השתפרו מספיק.
הנבחרת הישראלית הראשונה שהגיעה ליורו הצעירות - זו שהופיעו בה שמות כמו ברק יצחקי, ליאור רפאלוב, שרן ייני, בן שהר, טוטו תמוז ושלומי ארבייטמן - הייתה הרבה יותר מוכשרת. מהנבחרת הזו יצאו 13 שחקנים לבוגרת, מספר מרשים לכל הדעות. בסופו של דבר, הדברים הרי תלויים באיכות השחקן ובהתקדמות שלו.
השחקנים שנחשבו בזמן היורו בישראל למוכשרים ביותר – גולסה, ביטון, דאבור וטואטחה – אכן הגיעו לנבחרת וגם יצאו לשחק בחו"ל. הם פשוט לא הפכו, לפחות בינתיים, לשחקנים שנותנים את הטון בבוגרת. הסיפור הוא לא ההזדמנות שניתנת או לא ניתנת לצעירים בנבחרת אלא היכולת שהם מראים מדי שבוע בליגות השונות וההתפתחות שלהם כשחקנים. פה נמצא העניין המהותי.
לפנייה לכתב/ת 
