שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    ביקורת סרט - "אני, דניאל בלייק": מכעיס ומרגש
    "אני, דניאל בלייק" לוקח אותנו למסע ההשפלה שעובר אלמן אנגלי, המנסה לשמור על כבודו מול פקידים אטומים ומערכת סעד בלתי אפשרית. גם בגיל 80 פלוס, הבמאי קן לואץ' מסוגל ליצור דרמה רלוונטית לימינו, שבסיומה מתחשק לצופה לחבק את גיבוריה ואת יוצרה

    באיחור מאוד לא אופנתי - כמעט שנה לאחר שזכה ב"דקל הזהב" בפסטיבל קאן - מגיע אלינו סרטו החדש של קן לואץ', "אני, דניאל בלייק" ("I, Daniel Blake"). והסרט הזה מוצא את יוצרו זועם כתמיד על עוולות העולם, אך לגמרי לא מיואש. אם יש היום מישהו שמאמין, ללא שמץ של ציניות ואירוניה, בתפקידו החברתי של האמן להציג את תחלואי החברה ולקרוא לשינוי - זהו לואץ'.

     

    הטריילר של "אני, דניאל בלייק"

    הטריילר של "אני, דניאל בלייק"

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    זכייתו של הסרט בקאן הכניסה את לואץ', שהקריירה הקולנועית שלו נפרשת כבר על פני 50 שנה, למועדון המצומצם של במאים שסרטיהם זכו פעמיים ב"דקל הזהב" (אמיר קוסטוריצה, מיכאל האנקה, בילה אוגוסט, שוהיי איממורה). סרטו "כשהרוח נושבת" קטף את הפרס ב-2006, אבל עבודתו הנוכחית היא יצירה טובה בהרבה, ואפילו מרגשת מאוד. איכשהו הסרט הזה גורם לך לרצות לחבק לא רק את גיבוריו אלא גם את מי שעשה אותו.

    דניאל בלייק. לא יכול לעבוד - אבל גם לא זכאי לקצבה ()
    דניאל בלייק. לא יכול לעבוד - אבל גם לא זכאי לקצבה
    במהלך הצפייה בסרט קשה שלא להיזכר ביצירת המופת של כריסטי פויו הרומני, "מותו של מר לזרסקו" (2005), שעוקבת אחר האודיסיאה הלילית והביורוקרטית של קשיש חולה והפרמדיק שמלווה אותו בין בתי חולים בבוקרשט. גם גיבורו של לואץ' הוא מה שמכונה "אזרח ותיק" ואלמן תושב ניוקאסל (הסטנדאפיסט הבריטי דייב ג'ונס), המוצא עצמו לכוד בסבך קפקאי שיוצרות מערכות הסעד והרווחה בבריטניה. רופאו אוסר עליו לעבוד אחרי התקף לב כמעט קטלני שעבר, אך מבחינת המערכות הביורוקרטיות הוא לא זכאי לקצבת סעד אלא אם ינסה למצוא עבודה שהוא, כאמור, אינו מסוגל לבצע.

     

     

    "אני, דניאל בלייק" - הכותרת הפשוטה היא אנטיתזה לתפיסת המערכת את האינדיבידואל כמספר-בתור או כנתון סטטיסטי - מתאר את מסע ההשפלה שעובר הגיבור המנסה לשמור על כבודו מול פקידים אטומים המחזיקים את חייו בידיהם, ושמבחינתם דניאל בלייק אינו אלא טפיל או מתחזה. במקביל הוא פוגש בקייטי, אם חד הורית צעירה (היילי סקוויירס, נפלאה) שעקרה לא מכבר לניוקאסל מלונדון עם שני ילדיה הצעירים משני אבות שונים, ונזקקת אף היא לעזרת שירותי הרווחה. דניאל תומך בה ומשמש דמות סב חביבה לילדיה, אך בה בעת זהו קשר בין אנשים שהם קורבנות של ממסד אטום.

     

     

     

    הסרט כולל את אחת הסצנות העוצמתיות שנראו לאחרונה בקולנוע, זו המתרחשת במוסד שאת דבר קיומו לא העליתי בדעתי: בנק מזון שבמהלך ביקורה בו מתמוטטת האם הצעירה. איני יודע אם מוסדות צדקה כאלה קיימים בישראל, אבל כוחו של סרטו של לואץ' (שאת התסריט שלו כתב שותפו הוותיק פול לוורטי) נובע מהעובדה שהוא רלוונטי מאין כמוהו גם כאן ועכשיו. זו עלולה להישמע אמירה דידקטית, אבל כזה הוא הקולנוע של לואץ' שנעשה ונוצר מאז ומעולם מתוך תחושה אמיתית של מחויבות חברתית (סרט הטלוויזיה שביים ב-1966, "קאתי שובי הביתה", אף הביא לשינוי מדיניות ביחס לחסרי הבית בבריטניה).

     

    סרט נוסף שהצפייה ב"דניאל בלייק" מטעינה בזיכרון הוא הקלאסיקה של הניאו-ריאליזם האיטלקי, "אומברטו דה", שוויטוריו דה-סיקה ביים בשנת 1952, וגיבורו הוא קשיש רומאי המתקשה לשרוד מקצבת הפנסיה שלו. כמוהו, גם סרטו של לואץ' עוסק באובדן הדרגתי של כבוד עצמי, ואם בתחילה נראה שהתמודדותו של בלייק הטכנופוב עם מחשבים ואינטרנט (שהרי את טפסי הרווחה יש למלא אונליין) היא בעלת גוון משעשע – בהמשך זה נהפך למקור של סיוט מתמשך אותו חווים מן הסתם אנשים מזדקנים שעדיין נדרשים לנייר ועט.

     

    עוד ביקורות קולנוע:

    "שקית של גולות"  

    "מסע הטבעת"  "הרוח במעטפת"

     

    המצוקה שמתאר לואץ' אינה נותרת נחלתם של דניאל וקייטי. עלילת משנה מתמקדת בשכנו הצעיר שעל מנת לשרוד מוכר ברחובות נעלי התעמלות זולות תוצרת סין. זהו אחד מצדדיו הפחות מפותחים של הסרט, אך הוא משתלב היטב בתמונה הכללית העגומה שמתוארת בו. גם הצעד הדרמטי שבו נוקטת קייטי הנואשת על מנת לפרנס את ילדיה מטופל בדרך מעט אגבית, ועדיין כאשר דניאל מגלה זאת התוצאה היא לא פחות ממרגשת.

     

     

    שני העשורים האחרונים (מאז "קוראים לי ג'ו" הנפלא מ-1998) לא היו מהמוצלחים, בלשון המעטה, בקריירה הקולנועית של לואץ'. לעתים נדמה היה שעמדת המטיף בשער הפכה אותם לפשטניים וקולניים - זאת כאשר לא מדובר היה בקומדיות חברתיות זניחות דוגמת "חלקם של מלאכים". אבל בגיל 80 ואחרי עשייה שהטביעה את חותמה בקולנוע הבריטי - קולו שב להיות צלול ורועם, ועם צמד שחקנים יוצאים מן הכלל הוא מגיש את אחד מסרטיו הטובים והמרגשים ביותר.

     

     


    פורסם לראשונה 09/04/2017 10:50

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "ביקורת סרט - "אני, דניאל בלייק": מכעיס ומרגש"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    אנשים של בוקר
    7 לילות
    מומלצים