"היא הייתה רוצה מאוד, אבל אתה יודע שהיא בשמיים".
"אז אני אכין לה סולם גדול כדי שתרד. בעצם, היא יכולה ליפול ממנו".
הילד היה כמעט בן 3 ואני בת 38. אמא שלי נפטרה בגיל 65. 4 שנים היא הייתה חולה במחלת הסרטן. עברו מאז 3 שנים. הרבה מספרים ואין מספר לגעגוע.
הטורים הקודמים של נועה:
- אושר שמחק את הכאב: "אחרי טיפולי הסרטן, החלטתי לאמץ ילד לבד"
- יום משפחה יחידני: אני והילד שלי זו משפחה אחת חמה וענקית
- יחידנית פלוס סינוסיטיס: "עשית ילד לבד? אין לך אישור להיות חולה"
- לא מאבדת תקווה: "הבאתי ילד לבד ועכשיו אני רוצה למצוא אהבה"
זיכרונות שלא עוזבים
אני זוכרת את אמי מעודדת אותי להפוך לאם יחידנית. אחרי שאני עצמי חליתי בסרטן ולא יכולתי להרות ואני זוכרת איך האמינה בי אחר כך: "יש לך את האומץ והיכולות להיות אמא יחידנית. אני לא יודעת אם אני הייתי מסוגלת לגדל לבד ילד" ואז היא השאירה אותי גם בלעדיה.
אחרי השבעה ואחרי שהלכו אחרוני המנחמים והתאדו אלו שהבטיחו שלא יעזבו, נותרתי עם האין, מנסה להיאחז ביש. לא יכולתי להרשות לעצמי לקרוס. אני אם יחידנית והילד צריך אותי, עכשיו יותר מתמיד. אז קרסתי לתוך הדמיון ושם הייתי נכנסת שוב ושוב לחנות מחשבים. הטכנאי היה מביט בי מופתע ושואל היכן המחשב. עניתי לו שהוא נמצא בראשי ושאני מבקשת למחוק את הזיכרונות הקשים, התמונות והקול שלה בשנים 2010-2014. הטכנאי שהבין שיש לו לקוחה בעייתית, הנמיך את קולו והסביר שהוא מטפל במחשבים. לא באנשים.
התחננתי. לקוחות נוספים נכנסו לחנות, החזיקו מחשב, מקלדת, אחד מהם קיטר שבלי האינטרנט אין לו חיים. גם לי אין חיים, הסברתי, לא יום ולא לילה. הזיכרונות מהימים ההם לא עוזבים גם כשעיני עצומות. תעזור, ביקשתי שוב והוא הסביר שגם אם יצליח, ימחקו הזיכרונות הטובים, תמונות עם המשפחה והסרטונים. הוא לא יכול לעשות חצי עבודה. ביקשתי שישמיד חלק מהקבצים וכשהוא לא הסכים, רציתי לחפש טכנאי טוב יותר שישחרר את הבאג שנתקע בראשי באותו יום עצמאות, כשהזיקוקים האירו את השמיים ומלאך המוות סגר את החשמל אצל אמי.
וערב אחד, כשהייתי חייבת לצאת בעינייני עבודה ומרחתי שכבות של שמחה וצבעים של חיים, הגיעה הבייביסיטרית שהילד כבר הכיר ורגע לפני שהלכתי הוא צרח וניסיתי להרגיע. "את לא תחזרי. את תהיי בשמיים כמוה", הוא בכה. ובעודי מחבקת את גופו הרועד, הבנתי שגם הוא קורס לתוך הדמיון וצריך לעבור ממצב הישרדות למצב חיות.
פעמים ראשונות בלעדיה
הצעד הראשון היה ללכת למקום שלנו. כמעט בכל שבת שלושתנו בבית קפה, אנחנו רודפות אחריו שיאכל, הוא בורח ללב בית הקפה, צוחק וזורק את הסכו"ם ואחר כך יוצאים לטיול ארוך אם היא הרגישה טוב וקצר אם פחות.
ישבתי איתו שם והוא בדק את המנורות, אם החלון נסגר ונפתח ומה שלום שאר הסועדים. ביקשתי שרק יאכל קצת מהגזר ועל הדרך עגבנייה. בכל זאת, הילד צריך כוח כדי לעזור לי אחר כך לרדת איתו ממתקן החבלים. והוא רצה גלידה ובעוד אני רואה את לשונו הקטנה מלקקת בהנאה גוונים של צבע, הסתכלתי על הכיסא החסר.
לאורך חודשיה האחרונים היא השאירה לי מתנות עשויות מילים. "את אמא נהדרת", אמרה לי יום אחד כשהיה לי קשה עם הילד. "הרבה יותר טובה ממני. את קשובה לו וסבלנית" ולא הבנתי איך אפשר להיות הורה יותר טוב ממנה וביום אחר אמרה שהיא גאה בי על הכתיבה וכבר מחכה לספר הבא שלי והייתה הפעם שהיא ליטפה ונישקה ולחשה שאני אסתדר. לא רציתי להקשיב כי היא לא תלך לשום מקום וידעתי שהיא עוד מעט לא תהיה ושמרתי הכל בכונן בראשי.
ועם המתנות שהיא השאירה לי המשכנו ללכת. גן עירייה בפעם הראשונה, יום הולדת ראשון שלו בלעדיה, יום הולדת ראשון שלי, חגים. כשהוא בער מחום רציתי להתקשר אליה שתניח יד על מצחו ועל מצחי. בכל פעם שהוא רץ אלי בשמחה וקורא לי אמא אני מתרגשת פעמיים, פעם אחת בגללו ופעם שנייה כי יותר לא אגיד את המילה הזאת.
ומדי פעם אני מסתובבת בחנויות מחשבים בראשי, רוצה שלווה, הפכתי לאמא ואיבדתי אמא ואין אותה כדי לחלוק את הכאב ויודעת שיום אחד אצליח לחזור אחורה ובראשי יעלו זיכרונות טובים, כאלו שצוקי מעלה מדי פעם ושם אין כאב. יש הרבה שמחה וסודות כמוסים, שיחות ליליות במיטה שלה, על החיים שלי, על ההוא שהלך וזה שהגיע, תהיות על מה אני אעשה כשאהיה גדולה ומתי אהיה גדולה ושנים אחר כך, שיחות של שתי חברות שיודעות שיש להן אחת את השנייה ואיזה כיף שאחת מהן היא במקרה האמא שלך.
ועד שזה יקרה מחכה לה סולם. אולי היא תרד. ואם זה יקרה נושיט לה יד כדי שלא תיפגע.
