שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    דייטים? לימודים? אוכל? כך נראו חייהם של צעירי ישראל עם קום המדינה
    בלי טלוויזיה אבל עם הרבה רדיו, מחסור באוכל מלבד הפלאפל, ואף אחד לא יצא לדייט כי זו בכלל מילה באנגלית. ומה עם מוזיקה וקולנוע? לתנועות הנוער ולתל אביבים היו העדפות שונות לגמרי. ישראל של קום המדינה חוותה הרבה משברים - ואיכשהו בין כל הצנע והבלבול גם גדל פה דור חדש. חיי הצעירים במדינה בחיתולים

    תשכחו ממועדונים, מגה-ברים, טינדר, מסעדות, טיול אחרי צבא, ג'וינטים או דירות שותפים. ישראל בעשורה הראשון הייתה מדינה ענייה בתקופת צנע קשה, שצעיריה מתעצבים לפי נורמות חצויות: מצד אחד המדינה הייתה בחיתוליה, והיא חוותה משברי גדילה. מצד שני - מדובר בחברה שהתחילה להיחשף לאמריקניזציה, ופיתחה דפוסים ואופי משל עצמה, בעוד שהתערבבו בה ערכים של אוכלוסיות משלל מקומות בעולם.

     

    אם אומרים שהצעירים הם העתיד, צעירי ישראל ההיא הוציאו את המיטב ממציאות מבלבלת של מחסור ותקווה חדשה. רגע לפני יום העצמאות ה-69, ובהתבסס על שיחות עם מומחים בתחום, הנה סיפורם של נעורים קצרים, עניים וללא ספק תמימים יותר, במדינה בהתנעה.

     

    לתפארת מדינת ישראל: תס"חים גרסת הצנע (צילום: רודי ויסנשטין, הצלמניה)
    לתפארת מדינת ישראל: תס"חים גרסת הצנע(צילום: רודי ויסנשטין, הצלמניה)

     

    תרבות בילוי ופנאי

    "בכל הנוגע לתרבות בילוי ויציאות - זה השתנה משכונה לשכונה", אומרת פרופסור אורית רוזין, מרצה בכירה בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב, "וזה גם עניין של מעמד חברתי. היו בשנות ה-50 חברות סלוניות - בני מעמד הביניים ששמעו מוזיקה מערבית מפטיפונים, נפגשו בימי שישי ורקדו ריקודים מערביים. לקבוצות נוער חלוציות היו דפוסים שונים. הם נפגשו לרקוד, אבל לא ריקודים סלוניים אלא ריקודי עם. היו להם קבוצות קריאה והם דיברו על ספרים ושירים חדשים".

     

    היי תקליטן, תרים עם איזה אולטראס (צילום: רודי ויסנשטין, הצלמניה)
    היי תקליטן, תרים עם איזה אולטראס(צילום: רודי ויסנשטין, הצלמניה)

    הפרוזה והשירה תופסות מקום מרכזי בתרבות הפנאי. סופרים ומשוררים היו אז אנשים חשובים יותר. ועל כן אנשים (לא רק צעירים) מקדישים להם זמן ודנים בטקסטים של ספרות עברית. הנוער בוחן תמיד רעיונות וגם אחד את השני  - בין אם בנושאי לבוש, הגשמה עצמית או מעבר לקיבוץ. רבים מהם פורשים מהגרעין, הולכים בלחץ ההורים ללימודים גבוהים וגרים בתל אביב - אליה גם מגיעים סרטים אמריקניים קודם, ובתי הקולנוע מלאים באנשים.

     

    הנהירה לאולמות המונית. פעמים רבות קשה להשיג כרטיסים לסרטים ספציפיים עקב הביקוש, ולשם כך יש ספסרים שמוכרים כרטיס במחיר מופקע. קולנוע ישראלי כמעט שלא מיוצר בארץ, עד לתחילת שנות ה-60 - אז מתחילה תעשיית הקולנוע הישראלית להתפתח. מי שלא הולך לקולנוע, מסתובב ברחובות. הפעילות מתרחשת בחוץ - צעירים הולכים לקנות כוס גזוז בקיוסק או להסתכל על חלונות ראווה. בניגוד מוחלט למתרחש כיום, את בתי הקפה מאיישים המבוגרים.

     

    הרבה לפני עידן הדאק פייס: מתכונן ליציאה (צילום: רודי ויסנשטין, הצלמניה)
    הרבה לפני עידן הדאק פייס: מתכונן ליציאה(צילום: רודי ויסנשטין, הצלמניה)

    טלוויזיה אין, אבל להמון אנשים דווקא יש רדיו. ואלו שאין להם, באים לשכנים להאזין לו. זה מתאפשר בזכות חשיבותם של יחסי השכנות. קהילתיות היא עניין חשוב, עבור מבוגרים וצעירים כאחד. השתייכות לקבוצת נוער כצעיר יכולה למתן את תחושת האאוטסיידריות ומאפשרת חיים חברתיים.

     

    עבודה או לימודים?

    בשנות ה-50 בית הספר התיכון אינו ממומן על ידי המדינה. אלו שנרשמים אליו הם בעלי הכסף והאמצעים. האחרים מתחילים לעבוד כבר בגיל 14. בשל העלייה ההמונית של תחילת העשור, משפחות עניות מעדיפות עבודה של ילדיהן על פני חינוכם. המלצרות היא מקצוע רציני השמור למבוגרים. נוער עובד בזבנות, טלפנות, מכירת עיתונים. אחרים מתלמדים בעבודות כפיים כמו נפחות ופחחות

     

    גיהוץ חברתי. בהעדר כרטיסי אשראי (צילום: רודי ויסנשטין, הצלמניה)
    גיהוץ חברתי. בהעדר כרטיסי אשראי(צילום: רודי ויסנשטין, הצלמניה)

    "המצב היה קצת יותר דומה להודו מאשר לישראל של היום", אומרת פרופ' רוזין. "ילדים סוחבים סלים בשוק, עובדים בבוקר ולומדים בצהריים. הפערים בין ילדים תל אביביים לאחרים נורא גדולים. בשנות ה-50 נחקקו חוקים שהסדירו עבודת נוער, חניכות, התלמדות של צעירים. יש הרבה חוקים שמגנים על ילדים מהיבטים של עבודה.

     

    "בכל הנוגע ללקום כל בוקר ולשלוח את הילד לבית הספר - זו נחשבה פרקטיקה מערבית. הכל תלוי ברקע הסוציו-אקונומי של המהגרים לארץ ומאיפה היגרו. ברור שמשפחות מבגדד או מבצרה ישלחו את ילדיהן לבית הספר, בעוד שבמשפחות מיישובים או מכפרים לא מרכזיים במזרח - הילדים גדלים אנאלפביתים. הקהילה התימנית היא מקרה חריג יותר, בו הבנות לא למדו קרוא וכתוב. זו קבוצה קטנה שלא משקפת את כלל העלייה, אבל המצוקה הכלכלית הייתה גדולה והסעד היה מאוד נמוך. להורים היה יותר חשוב שהילד ילך לעבוד".

     

    אוכל  

    בצנע כמו בצנע - אין ממש מה לאכול. מסעדות אינן מקום בילוי, אנשים לא יוצאים בערב לאכול במסעדה. הן משמשות להסעדה בצהריים של אלו שלא חוזרים הביתה במהלך יום עבודה או עבור רווקים שלא יודעים לבשל. חשיבותן פרקטית בלבד. בדוכני הרחוב אפשר לקנות תירס חם, בתל אביב היו גם מקומות שמכרו נקניקיות. על פיצות אין ממש מה לדבר, הסטייקיות מגיעות רק מאוחר יותר. באופן כללי, בשר הוא מותרות. אכילת בשר בצהריים ובערב ביום אחד נחשבת נדירה. בבתי הקפה מגישים, ובכן, קפה, תה ועוגה. דוכני גלידה ברחובות דווקא יש, אבל מגוון הטעמים מוגבל. המאכל הלאומי והנגיש ביותר הוא פלאפל - לא החומוס בשלב זה, ויש לכך סיבה ברורה.

     

    לא מקום בילוי. אין צורך לשאול על התפריט הטבעוני  (צילום: רודי ויסנשטין, הצלמניה)
    לא מקום בילוי. אין צורך לשאול על התפריט הטבעוני (צילום: רודי ויסנשטין, הצלמניה)

    "באופן כללי היהודים בישראל מתוודעים לחומוס בשנות ה-50, אף שהיו כמובן כאלה שהכירו אותו כבר קודם", מספרת ד"ר דפנה הירש מהאוניברסיטה הפתוחה, שחקרה את הנושא. "קשה לענות על השאלה איך 'יתר האוכלוסייה' התייחסה לחומוס, כי תמיד יש הבדלים ביחס של קבוצות שונות למאכלים. אבל אפשר לומר שמאכלים כמו הפלאפל והחומוס התחבבו תחילה על הצעירים. בשלב המוקדם הם נתפשים כמאכלים מזיקים, מלוכלכים, שצריך לשמור מהם מרחק. זה כמובן עושה אותם למפתים אף יותר. בשנות ה-40 עיריית תל אביב ניהלה מלחמת חורמה במוכרי הפלאפל, שנהגו לבוא למכור ליד בתי ספר".

     

    לסבתא הזקנה נקנה חצי מנה. שיר הפלאפל

     

    בשנות ה-50 כבר קיימות מסעדות מזרחיות בישראל, שהגישו חומוס ושישליק, בבעלות עולים ממדינות ערב. במדינה הצעירה שנשלטת על ידי עולים מאירופה - אלה נתפשים כמקומות מלוכלכים, אוריינטלים ורועשים. בחומוסיות אוכלים גברים, לרוב אלו שעובדים רחוק מהבית.

     

    הפלאפל נחשב ל'מאכל לאומי' הרבה לפני החומוס", מספרת ד"ר הירש. "שיר הפלאפל נכתב ב-1957, אף שהוא לא משתמש בתואר מאכל לאומי'. צריך להבחין בין פופולריות לבין הגדרה של מאכל כלשהו כמאכל לאומי... מסוף שנות ה-50 תעשיית המזון מתחילה לייצר חומוס משומר ואבקת פלאפל, ומגדירה אותם מפורשות כמאכלים לאומיים, במסגרת מאמצי השיווק שלה. אבל עד שנות ה-80 לפחות, הפלאפל - ולא החומוס - נתפס כמאכל הלאומי הישראלי. ייתכן שהסיבה לכך היא שהוא זכה לפופולריות בציבור היהודי הרבה לפני החומוס - כבר בסוף שנות ה-30. אני משערת שזה קשור לכך שלעתים קרובות הוא נמכר על ידי יהודים מזרחים, שלמדו להכין אותו מהערבים. למשל בתל אביב, כבר בתקופת המנדט היו לא מעט גברים שמכרו פלאפל מעגלה או דוכן ברחוב - גם ערבים וגם יהודים. את מקומו ומעמדו הראוי יתחיל החומוס לקבל לקראת סוף שנות ה-50".

     

    דייטינג

    בהיעדר אוקי-קיופיד, טינדר ושאר אפליקציות, צעירי ישראל המתעצבת עושים את הבלתי ייאמן ונאלצים להכיר באופן אורגני. רוב ההיכרויות מתרחשות בתוך מסגרת - בית ספר, צבא, תנועת נוער. בהכשרה, בקיבוץ, או דרך המילייה החברתי. המילה "דייט" לא קיימת. למעשה, קונספט היציאה לדייט לא היה ברור כל כך אז, בימים שבהם עוד היה מושג אמריקני. בחור מזמין בחורה לקולנוע, אחרי תקופה הם מגדירים עצמם "הולכים קבוע". במקרים קשים (להלן - בנות 25 שלא בזוגיות, גוועלד) נדרשת עזרתה של שדכנית. במקרים רבים תהיה זו האם שתלך מאחורי גב בתה. הפחות אטרקטיביים פונים למודעה בעיתון.

     

    כולם מתחתנים ומהר (צילום: רודי ויסנשטין, הצלמניה)
    כולם מתחתנים ומהר(צילום: רודי ויסנשטין, הצלמניה)

    רובם המוחלט של הצעירים מתחתן בגיל צעיר, אלו שלא הם אנשים בשוליים. על הומסקסואליות אין מה לדבר. זו מוקצית, ומי שנחשד בהיותו גיי, מנודה חברתית. בתי ההורים קטנים, והצעירים עוזבים אותם לטובת מעונות סטודנטים, גם כדי שיהיה איפה לשכב. לא שיש הרבה מעונות - שכן עוד אין הרבה אוניברסיטאות. אוניברסיטאות תל אביב ובר אילן עוד לא קיימות, והחיים הסטודנטיאליים מתרכזים באוניברסיטה העברית בירושלים. הטכניון קיים, אך שם לומדים יותר ומזדווגים פחות, או לפחות כך נהוג לחשוב. 

     

    למקרה שתהיתם: המציגים אינם בדייט  (צילום: רודי ויסנשטין, הצלמניה)
    למקרה שתהיתם: המציגים אינם בדייט (צילום: רודי ויסנשטין, הצלמניה)

     

    אלכוהול וסמים

    קשה להגדיר את צעירי ישראל כשתיינים גדולים, בטח בהשוואה לתרבות השתייה של היום. יש ברים פופולריים אך הם נחשבים אפלים, גם מבחינת מיקום. אנשים מהוגנים לא הולכים לבר. בוהמיינים דווקא ירבו לשבת בו. לא שחיבה לבירה לא קיימת, אבל היא לרוב תלוית מוצא. עולים מגרמניה אוהבים את המשקה, ושתייתו בקרב המשפחה לא נחשבת פעילות חריגה.

     

    בכל הנוגע להרגלי צריכת הסמים - כאן מדובר בסיפור מעט שונה. "עד 1948 סחר וצריכת חשיש הוגבלו לקהילה הפלסטינית הערבית", מסביר פרופסור חגי רם, היסטוריון במחלקה ללימודי מזרח תיכון באוניברסיטת בן גוריון. "בניגוד לאוכלוסייה היהודית, כל אנשי היישוב החדש שהגיעו מאירופה התרחקו ממנו, בעיקר משום שהידע על הקנאביס שאליו הם נחשפו תיאר את החשיש כחומר אוריינטלי ערבי שצריך להימנע ממנו, באותו האופן שבאותו הזמן בדיוק בארצות הברית בני המעמד הלבן התרחקו ממריחואנה ומקנאביס משום שהוא זוהה עם מיעוטים כמו מכסיקנים ושחורים. כלומר בני מעמד בינוני רצו להתרחק מכל סממן ערבי. לא זו בלבד, הסברה ששלטה אז אצל המומחים - בין אם בפלסטין או באזורים אחרים כמו האימפריה הבריטית, הייתה שלקנאביס יש קשר ישיר ובלתי אמצעי לאלימות, שיגעון ופשיעה. ולכן יהודי פלסטין-ארץ ישראל דאגו להתרחק מהחומר".

     

    ברים. הם לא לאנשים מהוגנים (צילום: רודי ויסנשטין, הצלמניה)
    ברים. הם לא לאנשים מהוגנים(צילום: רודי ויסנשטין, הצלמניה)

    מאורות סמים (שיכלו להיות גם בתי קפה רגילים, אך מאחר שעדיין מדובר היה בפעילות לא חוקית, הם תוארו כך בעיתונות) מצויים בבעלות ערבית. ערביי ישראל מעשנים בערים המעורבות יפו וחיפה בצוותא עם מספר לא גדול של ניצולי מחנות השמדה, שסביר כי מטעמי כישלון הטיפול בהם פנו לסמים.

     

    התמונות בכתבה הן מתוך ארכיון התמונות של הצלמניה

     

    המצב משתנה אחרי קום המדינה עם העליות הגדולות מארצות המזרח. "מגיעים לכאן יהודים מארצות ערב, והם מוצאים את עצמם פושעים, משום שהחשיש היה חלק בלתי נפרד מתרבות הפנאי והתרבות הגסטרונומית שלהם מימים ימימה. לא מדובר במגפה, לא תופעה המונית. אלא שגם השלטון בארץ עשה בזה קרדום לחפור בו, כדי ליצור הפרדה בין יהודים ממוצא אירופאי ליהודים ממוצא מזרחי. בעצם באמצעות החשיש נעשתה קרימינליזציה של יהודי ארצות המזרח, וגם מדיקליזציה. ההנחה הייתה שזה תורם לעצלנות שלהם, לשיגעון שלהם, ובעצם נעשה בו שימוש כדי לדחות כל ביטוי של אי שביעות רצון ושל מחאה מצד העולים על הקיפוח והאופן בו מטפלים בהם".

     

    מעשנים את מה שחוקי ותרבותי (צילום: רודי ויסנשטין, הצלמניה)
    מעשנים את מה שחוקי ותרבותי(צילום: רודי ויסנשטין, הצלמניה)

    הפתיחות לחשיש תגיע רק משנות ה-60, עם תופעת הביטניקים שמגיעים לארץ מארצות הברית ומאירופה, ומעודדים ישראלים לצרוך את החומר החום. גם כאן הבוהמה התל אביבית נמנית עם הראשונים להצטרף לטרנד. בשנות ה-50 קנאביס נחשב סם קשה, ממש לצד קוקאין, מורפיום או הרואין. גם אותם ניתן להשיג בישראל הפיפטיזית, כשהם מגיעים מטורקיה, איראן ולעתים מצרים. לתוהים - ההתמקדות היא בחשיש, כיוון שהגראס מגיע לארץ רק בשלב מאוחר יותר.

     

    חיות מחמד

    הן אמנם מעטות, אבל קיימות. החתול בשלב זה אינו חיה פופולרית במיוחד בבתים. כלבים בפירוש כן. למעשה, לגדל כלב נחשב חלק מהעבריות, וגם הבריטים מחבבים אותם.

     

    ספרות

    הספריות העירוניות פופולריות מאוד, והן מציעות להשאלה ספרים בשלל שפות - בעיקר בגרמנית, אנגלית ורוסית. ישראלים רבים בשלב זה עוד לא לגמרי יודעים עברית, וגם כשמספיקים ללמוד - מגיע גל עלייה נוסף.

     

    ספרות מופת מתורגמת מאירופה וארצות הברית - כמו גרהם גרין וארנסט המינגווי. הספרות הפחות קאנונית ויותר פופולרית כוללת גם חוברות קומיקס ובעיקר חוברות מלל. ספרות הכיס ה"זולה" רווחת, בעיקר מערבונים, טרזן וסטלגים – ספרי כיס אירוטיים.

     

    קוראים ספרים קאנונים. חמישים גוונים של שנות ה-50 (צילום: רודי ויסנשטין, הצלמניה)
    קוראים ספרים קאנונים. חמישים גוונים של שנות ה-50(צילום: רודי ויסנשטין, הצלמניה)

    "בני הנוער היו קהל היעד של כל החוברות האלה, ולעתים גם צעירים בגיל צבא", מספר חמי שינבלט, חוקר תהליכי אמריקניזציה בתרבות הישראלית של שנות ה-50 וה-60. "קראו את זה המון, מכרו אותן בדוכני העיתונים וכל חוברת עברה המון ידיים עד שהתכלתה. זה היה עסק של מו"לים בעיקר, לא של מחברים. הם העסיקו צעירים שכתבו את החוברות הללו על פי מודלים מאוד סכמתיים, דרך סרטים שראו והיו פופולריים מאוד ודרך מגזינים. ספרות זולה מאירופה תורגמה. דמות הקאובוי וטרזן עברו אדפטציה. האתוס האמריקני של אינדיבידואל הפועל לשירות הקהל, התאים גם במידה מסויימת לאתוסים דומיננטיים בישראליות. החוברות הן תופעה מאוד עירונית שמשם מתפשטת לאזורים אחרים".

     

    מגורים

    גם אז כמו היום - אין דירות. כמו בשיר "צריך לצלצל פעמיים", אנשים שוכרים חדר אצל משפחה ונחשבים דיירי משנה (כמו פארוק מ"אלכס חולה אהבה", נניח). יחידות דיור של פלסטינים שגורשו נהרסות במהלך המלחמה. מצוקת הדיור תימשך עד סוף שנות ה-50.

     

    אופנה

    שני סגנונות עיקריים: בורגני ופשוט. אנשי תנועת העבודה הולכים בחאקי, מכנסיים קצרים וחולצה לבנה. הבורגני לובש את מיטב אופנת אירופה. ז'ורנלים של אופנה מגיעים לארץ ונערותיה יודעות איך צריך להתלבש. הבעיה היא הצנע, לכן לנשים ולגברים יש מעט מאוד בגדים בארון.

     

    סטייל ושיק בימי צנע ומחסור (צילום: רודי ויסנשטין, הצלמניה)
    סטייל ושיק בימי צנע ומחסור(צילום: רודי ויסנשטין, הצלמניה)
     

    יש פער בין הציווי להיראות צנוע לבין הצורך של אנשים להיראות טוב כשהם יוצאים מהבית. יש שיאמרו שיותר חשוב להתלבש ולהיראות טוב מאשר לאכול טוב, כי המראה החיצוני חשוב, ולעומת זאת אף אחד לא יודע מה אתה מעכל בבית. מבחר חליפות הגברים מתחלק בין זו של אמצע השבוע לזו של שבת. בנות חברות בקבוצת נוער מתלבשות לפי הקוד - מכנסיים קצרים וחושפי רגל. ב-1946 כריסטיאן דיור מודיע על המראה החדש, אבל בישראל הענייה והצנועה עוד לובשים חליפות משנות ה-40, כי זה מה שיש. למרות זאת, ישראל דווקא מייצאת אופנה, כמו למשל סריגים, פרוות ובגדי ים. המראה הנקי והמסודר שולט, זקנים לא ממש אופנתיים בשלב זה. שפמים לעומת זאת, מתקבלים בברכה.

     

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "דייטים? לימודים? אוכל? כך נראו חייהם של צעירי ישראל עם קום המדינה"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים