כשסגן שירה סיימה קורס קצינים בבה"ד 1, שלחו מפורום המטה הכללי את האלוף יוסי בכר שיישא דברים בטקס הסיום. אין שום דבר יוצא דופן בעובדה שאלוף מברך את הקצינים הצעירים בשם פורום מטכ"ל. ההפך. אלא שהאלוף בכר — מפקד הגיס המטכ"לי ומפקד בית הספר לפיקוד שליטה ומטה מבצעי בזרוע היבשה — הוא במקרה גם האבא הפרטי של שירה, אז צוערת בקורס.

אוריה גולן ואביו, האלוף יאיר גולן

"בקורס לא סיפרתי שאבא שלי אלוף", אומרת בכר, "מלבד מי שהיה איתי בחדר, אנשים לא ידעו. גם למפקדים שלי לא סיפרתי. אני תמיד אומרת, 'אימא שלי עובדת סוציאלית, אבא בצבא'. כל הזמן אמרתי, 'רק שלא יעלו על זה'. לא בגלל שאני מתביישת. אני הכי גאה בעולם. אבל לפעמים, כשבא איזה מח"ט, טופח לך על השכם ואומר, 'הו, את הבת של בכר', זה מרגיש קצת לא נעים. לפני הטקס השבעתי את אבא שלי לא להגיד עליי מילה. הוא נאם והוא באמת לא אמר כלום. גם כשעבר בין הצוערים הוא חלף על פניי, כאילו בחיים לא נפגשנו. אני ביקשתי, והוא מאוד כיבד את זה".

מיד אחר כך עלה לשאת דברים מי שהיה באותה תקופה מפקד בה"ד 1, אבי גיל. "אבי גיל אמר ככה", משחזרת שירה, "'בין הצוערות נמצאת שירה, בתו של האלוף יוסי בכר'. הרגשתי כמו אגרוף בבטן. כולם הסתכלו עליי. זה היה רגע כזה, בין גאווה למבוכה".

אורי זמיר ואביו, האלוף אייל זמיר

סמל ראשון אוריה גולן, בנו של סגן הרמטכ"ל יאיר גולן: "כמעט חצי מהטירונות שלי העברתי בלי שיידעו מי אבא שלי. סיפרתי רק כשהרגשתי שהחבר'ה סביבי מכירים אותי, בלי שהדבר הראשון שהם יודעים עליי זה שאבא שלי סגן הרמטכ"ל. כששואלים אותי כאלה שלא יודעים, אני אומר רק 'אבא בצבא'. אם שואלים מה הוא עושה, אני אומר 'קצין'. איפה? בקריה. איפה בקריה? בסוף מגלים שהוא סגן הרמטכ"ל".

אורי זמיר, טוראי, הבן של אייל זמיר: "אני עשיתי את הטעות הזאת בשיחה האישית שלי עם המ"מ בטירונות. הוא שאל 'מה אבא שלך עושה?' ולאט־לאט עלה על זה שאבא שלי הוא מפקד פיקוד דרום. מאז אני אומר רק 'אבא שלי בגופי הביטחון'. למדתי להתחמק. לא ככה אתה רוצה שיכירו אותך. עם המפקדים שלי אף פעם לא דיברתי על זה. גם כשידעו וגם כשלא ידעו".

הם הילדים של פורום מטכ"ל, אלופי המטה הכללי של צה"ל. אומרים שהחיילים הם כמו הילדים של המפקדים שלהם, אלא שהפעם מדובר בילדים אמיתיים, כאלה שהמפקדים הביאו מהבית.

שלושה בנים ושתי בנות: סמ"ר אוריה, מפקד טנק בחטיבה 7 של השריון, בנו של סגן הרמטכ"ל האלוף יאיר גולן; אורי, טוראי בשלב האימון המתקדם בשריון (חטיבה 7), בנו של מפקד פיקוד הדרום, האלוף אייל זמיר; טוראי אופק, גם הוא משתייך לחטיבה 7 בשריון, בנו של האלוף תמיר היימן, מפקד המכללות ומפקד הגיס הצפוני; אביב, טירונית במסגרת קורס פרמדיקים, בתו של מפקד זרוע היבשה, האלוף קובי ברק; וסגן שירה, קצינת חינוך בבה"ד 1, בתו של האלוף יוסי בכר.

כינסנו אותם לרגל יום העצמאות ה־69 למדינה. כמו האבות האלופים, גם ילדיהם לא ששים לדבר. ובכל זאת, הם הסכימו להיחשף מפני שחשוב להם להעביר מסר, לספר על החיים המורכבים של אנשי הצבא, על המחיר האישי שמשלמים הם ובני משפחותיהם, וגם לחשוף משהו מהפן האנושי שמאחורי המפקד והתפקיד. "כולנו חשופים לכל מיני דברים שנאמרים על הצבא", אומרת שירה. "שוכחים שמאחורי כל מפקד יש הרבה הקרבה, תחושת שליחות, סיכון חיים של כל אחד מהם בתקופות שונות. גם ציונות, בלי ציניות. מבחינתנו אלה לא סתם מילים".

אוריה: "אנשים בחברה הישראלית מרשים לעצמם היום לצאת נגד אנשי צבא, להפוך את הצבא לפוליטי, להשתלח ברמטכ"ל, באלופים, בצבא בכלל. יש עליהום על המפקדים, כשפעם, מפאת כבוד שהיה שמור להם, זה לא היה קורה. בסוף צריך לזכור שיש הבדל בין פוליטיקאים לאנשי צבא. הצבא שלנו הוא לא פוליטי. עם כל ההתקפות על אנשי צבא, חייבים לזכור שאלה אנשים שבאמת הקריבו את החיים שלהם, שיכלו גם להיהרג בדרך. הם שילמו מחיר, ואנחנו חווים את זה בתור הילדים שלהם".

אורי: "בשביל לתת את החיים שלך למדינה אתה צריך להיות טוטאלי באהבה שלך למדינה. לנו אין וילה מפוארת, אין לנו מנחת מסוקים או בריכה בבית. אנחנו אנשים פשוטים ורגילים ממעמד הביניים. מה שמחזיק את אבא שלי זה לדעתי תחושת השליחות. כנראה האבות שלנו יש להם איזו 'דפקה' במוח, שהם החליטו לתת את החיים שלהם למדינה. אני לא חושב שיש לזה איזשהו גמול, ואני בטוח שאבא שלי היה עושה את זה בכל תנאי".

כשמגלים מי האבות שלכם, מה התגובות?

אוריה: "ההערה הקבועה היא 'בואנ'ה, אתה הבן של סגן הרמטכ"ל? איך אתה לא בסיירת מטכ"ל?' או 'למה אין לך פטור זקן? מה הבעיה? שאבא שלך יחתום לך'".

שירה בכר ואביה, האלוף יוסי בכר

אורי: "אצלי זה 'איך אתה לא עושה יומיות בקריה? יא פראייר, בחרת שריון? למה אתה לא הולך להיות הנהג של אבא שלך?' זה המשפט הקבוע".

"האמהות גידלו אותנו"

אורי, 20, הוא הבן הבכור במשפחת זמיר. יש לו עוד שני אחים. לאוריה גולן, 21, יש ארבעה אחים: שניים גדולים ממנו, שהיו קצינים ביחידות מובחרות, ושני אחים צעירים. שירה היא הבכורה במשפחת בכר ויש לה עוד חמישה אחים ואחיות, הצעירה בת שש. אביב ברק כמעט בת 20. יש לה אח צעיר ממנה ואחות גדולה, ששירתה בצבא באיסוף קרבי ואחר כך כמדריכת קליעה. אופק היימן הוא הצעיר שבחבורה, בקיץ הקרוב יחגוג 19. יש לו עוד אח גדול, ששירת בחיל הקשר.

כשנולדו, האבות שלהם היו עדיין בתפקידי שטח. אבא של אורי זמיר, למשל, היה מפקד גדוד 75 בשריון. פחות משנתיים אחר כך, כשאופק היימן נולד, אבא שלו כבר היה בתפקיד מפקד גדוד 75. "התרגיל הראשון שראיתי היה בתור עובר", צוחק אופק. "אימא שלי הייתה בחודש השישי כשאבא שלי הביא אותה לראות תרגיל טנקים. בלידה שלי אבא היה בכלל בטקס בלטרון. הזעיקו אותו לבית החולים".

אביב ברק ואביה, האלוף קובי ברק

אורי: "אבא שלי תפס קו באילת כשנולדתי. מזל שלקח לי הרבה זמן לצאת. הוא עוד הספיק לתפוס טיסה ולהגיע לבית החולים".

מיום שהם זוכרים את עצמם הם יודעים שיש להם אבא "מפקד בצבא". "זאת גאווה גדולה אבל גם חוסר גדול", מסבירה אביב. "רק בגיל מאוחר יחסית גיליתי שיש דבר כזה, שאבא נמצא בבוקר בבית. הלכתי לישון אצל חברה וראיתי שאבא שלה בבית בבוקר".

אוריה: "כילד התחושה שלי הייתה של אבא גיבור, מלך. נורא אהבתי לשמוע אותו מספר על הפציעה שלו. הוא נפצע בקרב עם מחבלים כשהיה מח"ט בלבנון. הוא הוביל פתיחת ציר כשהכוח נתקל במחבלים והוא נפגע. אחר כך הוא פינה את עצמו. היה לנו בבית את הנשק שלו, שהתפוצץ באירוע. מגיל נורא צעיר גם זיהיתי את כל הדרגות".

שירה: "זה כמו שילד של מוסכניק יודע על חלקים של רכב. גדלנו על מורשת צנחנים, מפקדי צנחנים. ידענו את שמות כל הגדודים. כילדה, היו להורים שלי המון חברים מבוגרים. היום אני יודעת שאלה היו משפחות שכולות שאבא פגש ונקשר אליהן. פעם נסענו לטיול בכנרת. באמצע הטיול היינו צריכים להתקפל. לא הבנתי למה, כילדים כעסנו נורא. בדיעבד אני יודעת שבדיוק נהרג מ"פ ובגלל זה הלכנו. כילדה הייתי הולכת עם אבא לאזכרות, אבל נהנית. זה נראה לי תמיד משהו חווייתי. חשף אותי לעולם שלם".

צילום : ידיעות אחרונות

ומה כן קשה?

אוריה: "הכי קשה זה שהצבא נמצא לפני הכל. קודם כל הצבא, המדינה, אחר כך כל השאר - בגלל שהעיסוק היומיומי שלהם הוא של חיים ומוות.

"הדבר שתמיד קופץ לי לראש", הוא אומר, "זה הפיגוע במלון 'פארק'. אבא שלי היה אז מח"ט הנח"ל. חגגנו את ליל הסדר. אני הייתי בן שבע. פתאום הוא קיבל טלפון ונעלם. גם עכשיו, כשהוא כבר אלוף, זה קורה. יש אירוע, הוא קם והולך".

אופק: "אני זוכר שבכיתה י"ב, סוף התיכון, המחנכת שאלה: 'מתי אני סוף־סוף אפגוש את אבא שלך?' הוא אף פעם לא בא לבית ספר".

אורי: "לי היה רצף, מגיל 11 עד 16, חמישה ימי הולדת, שאבא שלי לא היה בבית. מאז שהוא היה מח"ט, הוא גם לא בא איתנו לחופשות בחו"ל. כי 'אולי יצטרכו אותי'.

"זאת לא עבודה", הוא ממשיך. "ההורים של החברים שלך הולכים לעבודה בבוקר וחוזרים בערב. אבא שלך נמצא בצבא. תמיד יש לו מדים באוטו ותמיד הוא זמין להקפצה".

שירה: "וכל מקום שהולכים, תמיד יש מישהו שמכיר את אבא. מישהו שקורא לו 'המפקד, המפקד'".

איזה אבות הם?

אוריה: "תמיד חושבים 'אבא שלך בטח עשה לך מסדרים בבית'. זה בדיוק ההפך. הוא האבא הכי משחרר. אתה הולך איתו לסופרמרקט, הוא קונה לך מה שאתה רוצה".

אורי: "יש להם אקסטרה מוטיבציה, בגלל שהם לא נמצאים הרבה בבית".

שירה: "אבא שלי הגיע בשישי הביתה. אחי ביקש ממנו 'אבא, אני רוצה לישון באוהל'. הוא הלך איתו, למרות שלא בא לו אחרי שבוע בצבא. חוץ מזה שבבית אימא היא המפקדת".

"אותנו גידלו האמהות שלנו", מסכם אורי, וכולם מסכימים. "אין כזה דבר שאבא מוציא אותך מבית הספר. הקושי נפל תמיד על אימא. האמהות משלמות את המחיר".

איך הם, נניח, עם החברים שלכם?

אופק: "החברים שלי רבים מי יהיה הפייבוריט של אבא שלי".

אורי: "בעיקר עכשיו, כל אחד רוצה לספר לו על מה שהוא עושה בצבא, 'לקבל פידבקים מהאלוף'".

"אין לנו דגל בסלון"

אוריה, שירה ואביב עשו שנת שירות. אורי הוא בוגר מכינה קדם־צבאית. לכולם היה ברור שיעשו שירות משמעותי. "אני חושב שזכינו באבות מיוחדים", מפענח גולן. "זה לא שחפרו לי בבית על ציונות. דגל ישראל לא תלוי לי על כל המטבח. אבל זה שאתה גדל לצד בן אדם שכל החיים שלו תורם, עושה לך משהו".

אביב: "גם אצלנו לא תלוי דגל של המדינה בסלון, אבל אבא מדבר איתנו על אהבת הארץ וציונות ופטריוטיות ועל לעשות בשביל המדינה".

הם התלבטו לפני הגיוס איפה לשרת בצבא. אופק ואורי הלכו בעקבות אבותיהם והתגייסו לשריון. אביב שקלה לשרת כלוחמת אבל בסוף בחרה להיות פרמדיקית. שירה שירתה זמן קצר כמש"קית חינוך בצנחנים, החטיבה שעליה פיקד אביה, והיום כאמור היא בבה"ד 1. אוריה, בנו של יאיר גולן, התגייס לשריון, למרות ששורשי אביו נטועים עמוק בצנחנים. "דווקא כשהייתי קטן אמרתי 'אני אהיה צנחן כמו אבא'", הוא מספר, "הייתי ביום סיירות, אחר כך הייתי אמור להגיע לחובלים, אבל חיפשתי משהו אחר. בשנת שירות יש מונח כזה 'רוקסטאר או בוץ סטאר'. רציתי להיות 'בוץ סטאר', בבוץ. ככה בחרתי בשריון".

מה אבא אמר?

"הוא הראשון שהתלהב".

"אבא שלי בכלל רצה שאני אהיה סמב"צית בעזה, באקשן", צוחקת שירה.

אופק: "כל הסיפורים שאבא שלי סיפר לי בתור ילד היו על השריון והצוות, ואיך זה לזחול מתחת לטנק ולגרז. תמיד הוא היה אומר 'אופק, זה סיוט', ובכל זאת הוא מאוהב בשריון. 20 שנה הוא חופר למשפחה על טנקים ואף אחד לא מקשיב לו. סוף־סוף יש בבית מישהו שמדבר איתו על טנקים".

אורי: "בהתחלה רציתי ללכת לסיירת ולחי"ר. לא דיבר אליי שריון וללכת בעקבות אבא. בתקופת המכינה היה לנו סמינר על 'שירות משמעותי'. רציתי ללכת למקום שבו טיפה יותר קשה, שיש בו טיפה פחות מוטיבציה". יחד עם חברים מהמכינה החליט אורי להקים גרעין שיתגייס לשריון. "הבנו ששם לא יהיו לנו נעלי חי"ר, לא יהיה לנו שפצורים מגניבים ולא כומתה אדומה", הוא אומר, "אבל התרומה שלנו תהיה משמעותית. בשנייה שהגענו הבנו שעשינו החלטה נכונה".

גם אורי זמיר וגם אופק היימן התגייסו בנובמבר 2016, המחזור של 'סרבני השריון'. למעלה מ־80 לוחמים שהצבא ייעד לשריון סירבו להתגייס אליו. הסרבנים טענו שהם רוצים להיות לוחמים, אבל לא בשריון. "אני לא חושב שזה מדויק", מתקן אורי, "לפי מה שאני הבנתי לא משנה איפה היו משבצים אותם, גם אם היו שמים אותם בסיירת מטכ"ל הם היו מסרבים. היו שם כאלה שרצו רק גולני ומג"ב, אבל הם היו מעטים. היום הם איתנו, בפלוגה. אחרי שאתה נותן את הפגז הראשון בטנק, אתה מבסוט לגמרי מזה שאתה בשריון".

הוא ואופק משרתים באותה פלוגה, ישנים בחדרים צמודים. רק לא מזמן הבינו שההורים שלהם מכירים זה את זה, יושבים יחד בפורום מטכ"ל. "אבא שלי אמר לי שהבן של היימן נמצא איתי בטירונות", אומר אורי. "לא מזמן יצא לנו ללכת יחד. אמרתי לו 'רגע, אתה לא הבן של היימן? אני הבן של זמיר'".

אופק: "יש הרבה דברים שאני לא מעלה עם אנשים אחרים, ועם זמיר אפשר. עם אחרים אני לא רוצה שזה יהיה השיח, על זה שאבא שלי אלוף. לו אני יכול להגיד 'דיברתי עם אבא שלי על זה ועל זה, והוא אמר לי ככה'".

"יותר אבא מאלוף"

כל האלופים הגיעו לבקו"ם ליום הגיוס של הילדים, על אזרחי. גם לטקסים שלהם הם מגיעים על אזרחי. "אחרי ההשבעה שלנו שאלו אותי אם אבא שלי הגיע על מדים", נזכר אורי. "הסברתי שהוא בא על תקן אבא שלי, לא על תקן אלוף. בלשכת גיוס היה קטע מצחיק. ניגש אליו מפקד מיטב (היחידה האמונה על שיבוץ ומיון המתגייסים — ח.ק.), להגיד לו שלום. הוא לחץ לי את היד. שעה אחר כך אותו מפקד ראה אותי והתעלם ממני לגמרי. אלה דברים שלומדים לחיות איתם. יש משפחה שכולה, שאנחנו הולכים אליה כל שנה. הבן שלהם היה חייל של אבא שלי. אני יושב שם ומדבר עם מח"ט 7. המח"ט! יומיים אחרי זה אני חוטף צעקות מהמפקד שלי. אתה לומד לחיות עם זה שמצד אחד אבא שלך אלוף, אבל מצד שני מט"ק (מפקד טנק — ח.ק) נותן לך ארבע שעות ביציאה".

אביב: "כשהייתה החלפת תפקיד של אבא שלי, פגשתי את כל האלופים, גם את הרמטכ"ל. אמרתי 'עכשיו אני מבלה עם כל צמרת צה"ל ותכף תצעק עליי סמלת בטירונות'".

אוריה: "פעם אחת אבא שלי אסף אותי מהרכבת ובדרך עצרנו בסופר. אני הייתי על מדים, ופגשנו מישהו שאחראי על מינהלת טנק המרכבה. הוא הסתכל עליי ואמר לאבא 'זה הבן שלך השריונר'. התחלנו לדבר, על הטנק. הוא שאל אם יש לי רעיונות, לשינוי או לשיפור. זרקתי לו משהו שבדיוק התעסקתי בו. שבוע אחרי זה הייתי בשטח. מתקשר הסמ"פ שלי, אומר לי 'יש פה חבר'ה, קצינים של החימוש שמטפלים במרכבה, והם מחפשים אותך'. סתם, מפגישה שהייתה במקרה עם אבא שלי בסופרמרקט".

חיילים לא באים אליכם בבקשות ובטענות?

אוריה: "זה קורה כל הזמן, בטח. 'האוכל פה לא טוב. דבר עם אבא שלך'".

אורי: "כל פעם שאני מתלונן, אבא שלי מספר לי מה היה לו כשהוא היה בגילי. זה נותן לי פרופורציות. אני מיד אומר 'אוקיי, סליחה שהתלוננתי'. מצד שני, כשהיה את סיפור הסרבנים, אבא שאל אותי מה אני חושב שיכול לעזור, איך מעלים את המוטיבציה".

אוריה: "אבא שלי אומר שהוא כאילו נמצא במרומי הקריה, אז נוח לו שיש מישהו שנמצא בשטח ומדבר איתו על דברים".

בבית הם כמעט לא מדברים על הצבא. "יש לנו שיחה קבועה מרגע שאבא אוסף אותי ועד הבית, רבע שעה על צבא", מגלה אוריה. "רוב הזמן אנחנו מדברים על דברים אחרים, על מוזיקה, על ספרים".

אורי: "גם כשמדברים על צבא, זה לא בהיבט המקצועי אלא חוויות, צחוקים".

האבות שלהם ממעטים לספר להם על מבצעים או מלחמות שבהם השתתפו. "לפחות עד שהאחים הגדולים שלי היו חיילים, אבא לא שיתף אותנו בדברים קשים שקרו לו", מודה אוריה.

שירה: "כשאבא שלי קיבל דרגת אלוף, פירסמו עליו כתבה שבכותרת שלה נכתב ש'זה הקצין שהרג 27 מחבלים'. אנשים יגידו 'וואו, כמה איקסים'. זה בא לפרגן, אבל אני לא הסתכלתי על זה בקטע של גאווה. שרף לי קצת בעיניים לראות את זה. אם היה רשום בכותרת 'הקצין שתרם לביטחון המדינה' או 'נלחם שנים בלבנון', היה לי יותר נוח".

"כשאני הייתי ילד", נזכר אוריה, "חשבתי שהמשכורת של אבא שלי היא לפי כמות המחבלים שהוא הורג. המטרה פה היא להגן על המדינה. זה לא איזה רוצח שמסמן איקסים. אבא שלי אומר תמיד שהמקצוע הצבאי הוא מקצוע פסימי בטירוף, רק אנשים אופטימיים יכולים לעבוד בזה".

אורי: "כשאתה קטן, החברים תמיד שואלים אותך 'וואי, כמה מחבלים אבא שלך הרג'. אבל ברור שאף אחד מהאבות שלנו לא הלך להיות מפקד או לוחם כדי להרוג כמה שיותר מחבלים".

אתם חושבים שצה"ל צבא מוסרי?

אביב: "הערכים והמפקדים שמובילים את הצבא מאוד מוסריים".

אוריה: "בגדול, מי שמוביל את הצבא הוא בהחלט הכי מוסרי והכי ישר. אבל יש גם מה שנקרא אחריות של מפקדים בשטח. אם יש מפקד בשטח שהוא לא טוב, אז הוא לא טוב. זה לא קשור לשאלה מי הרמטכ"ל או סגן הרמטכ"ל. האנשים שמגיעים לתפקידים משמעותיים הם טובים עם ערכים. בגלל זה לצבא יש אופי כזה".

שאלנו מה הם חושבים על פורום המטה הכללי. "לא מזמן אביב כוכבי ביקר אצלנו בגדוד ויצא לי להיות בשיחה איתו בחדר דיונים", מספר אוריה. "פתאום הייתה לי הבנה כזאת ש'אני לא מאמין שאשכרה אבא שלי מכיר אותו יותר זמן ממה שאני נמצא בתוך החיים של אבא שלי'.

"והייתה לי עוד מחשבה: 'יואו, פורום מטכ"ל אשכרה בנוי מכעשרים אנשים כאלה, שלכל אחד מהם יש שלושים שנות שירות מאחוריו, לכל אחד יש דעות משלו, ואת האגו שלו. וכל אחד מפקד. איך הם מקבלים החלטות?'"

שירה: "זה בטוח לוקח להם הרבה זמן..."

הם מודעים לעובדה שבמידה שצה"ל ייצא למבצע, ההורים שלהם יהיו אלה שיקבלו החלטות שישפיעו גם עליהם. "אני מאמין שזה לא יהיה לו פשוט שהבן שלו בגזרה שלו נכנס ללחימה", אומר אורי, בנו של אלוף פיקוד הדרום. "אני סומך עליו שהוא יעשה מה שצריך לעשות".

אוריה: "לי היו הרבה שיחות עם אבא על האחריות שלו. איך הוא מחליט שהוא נכנס למשהו כשהוא יודע שאנשים יכולים להיהרג. התשובות הן הרבה פעמים 'זה מה שצריך לעשות'. זה התפקיד של חייל בצבא, להיכנס לאיפה שצריך להיכנס, וזה המחיר גם. בשביל זה הצבא קיים".

שירה כבר קצינה. אבא שלה, היא אומרת, ממליץ לה לחתום קבע. "הוא חושב שהצבא הוא מקום טוב להתפתח בו. לא בקטע של 'תהיי כמוני'". אוריה החליט שלא ייצא לקצונה. "אני מנגן על סקסופון", הוא אומר. "אני לא נעול על זה שמה שאני הולך לעשות בחיים זה מוזיקה, אבל ידעתי שאם אקבל את ההחלטה להיות קצין, זה 'ימחק' את זה לגמרי. ההחלטה להיות קצין, או לא לבחור בדרך צבאית, היא שאלה אישית, בלי קשר מי אבא שלך".

יצא לך לדבר על זה עם אבא?

"הרבה. נראה לי שזו הפעם היחידה שאולי הרגשתי שטיפה צובט לו. הפעם היחידה שבאמת הרגשתי ממנו שהוא נותן לי את האפשרות לבחור לבד אבל אומר 'תהיה קצין'".

יתר ילדי האלופים עדיין בשלבים מוקדמים מדי בצבא. "אני לא בונה על קריירה צבאית, זה לא בשבילי. אולי להיות מ"מ, לא יותר מזה", אומר אופק. "לא להיות עם המשפחה זה משהו שאני לא מוכן להקריב".

אורי: "עכשיו דיברתי עם אבא שלי על יציאה לפיקוד וקצונה. הוא אומר 'פרה פרה'. גם האבות שלנו, כשהיו בגילנו, לא חשבו בחלומות שלהם שיגיעו פעם לפורום מטכ"ל".

החודש יסיים האלוף יאיר גולן את תפקידו כסגן רמטכ"ל. אוריה, כמו יתר ילדי האלופים, לא מתעסק בעתיד הצבאי של אבא, גם לא 'בתפקיד הבא'.

"אבא לא מדבר איתנו על זה", אומר אוריה. "אני באופן אישי לא אתבאס - לא אם הוא יהיה רמטכ"ל ולא אם לא".

אורי: "אבא שלי תמיד אומר 'אני חושב על התפקיד הנוכחי. מי שחושב על התפקיד הבא חוטא לתפקידו'".

"אני תמיד ראיתי את אבא שלי בצבא", אומרת שירה. "אף פעם לא חשבתי על משהו אחר. אולי ברפת".

יום העצמאות בשבילם הוא "יום עם הרבה גאווה", כך מודיע אורי. "אף פעם אבא שלי לא עשה לי הרצאה כמו שהוא עושה למג"דים שלו על מנהיגות וציונות, אבל זה כן נוכח בבית. אני מאמין שכל מי שגדל בבית פטריוטי וציוני מרגיש גאווה ביום הזה", ממשיך אורי ומסכם לגבי אביו כי "הוא תמיד יותר אבא שלי מאשר אלוף. המ"פ שלי נראה לי יותר גבוה מאבא שלי. המ"פ יקבע אם אני אשאר שבת או לא, לא אבא".

בטח תמיד שואלים אתכם האם אתם מצדיעים לאבא.

שירה: "מצדיעים לאבא? לא. אולי לאמא..."