בן הפלמ"חניק שגדל על אהבת הארץ חושב שהגיע הזמן לשים פה גבולות

בילדותו נהג אבי יאיר לטייל ברחבי המדינה ולשמוע את סיפורי הגבורה של אביו. בבגרותו יש לו ביקורת על מה שקורה כאן, והוא מבטא אותה בתערוכה שמוצגת ביפו

בן עופר

|

04.05.17 | 00:10

אבי יאיר בתערוכה שלו. "פעם רצו לבנות כאן חברה ערכית. באין גבולות מוגדרים שתוחמים שטח והתנהגות, הרחקנו לכת" (צילום: יובל חן)
אבי יאיר בתערוכה שלו. "פעם רצו לבנות כאן חברה ערכית. באין גבולות מוגדרים שתוחמים שטח והתנהגות, הרחקנו לכת" (צילום: יובל חן)
מתוך התערוכה. "אמן פוליטי הוא חד-משמעי באמירה שלו, בעוד שאני משתדל לדבר בכפל משמעויות ולא לתת פתרון" (צילום: אבי יאיר)
מתוך התערוכה. "אמן פוליטי הוא חד-משמעי באמירה שלו, בעוד שאני משתדל לדבר בכפל משמעויות ולא לתת פתרון" (צילום: אבי יאיר)
מתוך התערוכה. "אני רוצה להעלות אצל הצופים את התהייה, לגרום לאנשים לחשוב" (צילום: אבי יאיר)
מתוך התערוכה. "אני רוצה להעלות אצל הצופים את התהייה, לגרום לאנשים לחשוב" (צילום: אבי יאיר)

אבי יאיר מסייר בין המוצגים בתערוכה שלו, "האמיני יום יבוא" (גלריה צדיק, יפו; אוצרת: חנה קומן), כשברקע נשמעים רעשי המטוסים של חיל האוויר בחזרות למטס של יום העצמאות. במקור תוכננה התערוכה להיסגר בסוף אפריל, אבל היא הוארכה עד יום שני הקרוב (8 במאי), ובצדק: בין הפריטים בתערוכה יש חפצים ישראליים מובהקים כמו מפות היסטוריות של המדינה, אלבומי ניצחון ואפילו העיניים של הרצל - כך שהיא משתלבת היטב באווירת החג הלאומי. חלק מהפריטים הללו מוצגים בצורה לא שגרתית – למשל, בתיבות נגינה שמשמיעות נעימות שבדרך כלל לא שומעים בחפצים כאלה.

 

>> בואו לעמוד של Xnet בפייסבוק וקבלו את כל העדכונים והכתבות

 

עוד בערוץ אנשים:

 

 

"מצאתי את תיבות הנגינה האלה ברחוב, והופתעתי", אומר יאיר. "בדרך כלל הן מיועדות לתינוקות ולילדים ומשמיעות שירי ערש, אבל כאן מצאתי תיבות שמשמיעות שירי זיכרון ומלחמה כמו 'באב אל-וואד' ו'האמיני יום יבוא', אז חשבתי שיהיה מעניין למקם אותן בתוך כריכות של אלבומי ניצחון ישנים. השילוב הזה מחבר לתחושות של ימי העצמאות והזיכרון - התקומה והמחיר שלה".

 

 

פה נלחמתי, פה כבשנו

 

יאיר (60) מתל אביב, הוא בן לאהרון, יליד הארץ שלחם בחטיבת יפתח של הפלמ"ח ונפטר ב-2004, וללאה, ילידת בולגריה שהגיעה לארץ בספינת מעפילים בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. "אבי השתתף בהמון קרבות וגם נפצע בקרב על מצודת נבי יושע", הוא מספר. "כילדים היינו מטיילים המון, ובזכות זה התפתחה אצלי אהבה לנופים ולצמחים של הארץ. בכל מקום אבי היה אומר: 'פה נלחמתי', 'פה כבשנו'. כילדים חשבנו שהוא ממציא, כי לא נראה לנו הגיוני שבכל מקום שהגענו אליו הוא נלחם, אבל כשבגרתי וקראתי ספרי היסטוריה, ראיתי שאכן כך היה".

 

אחיו דוד המשיך את המורשת כשהשתתף במלחמת יום הכיפורים, "וכמו צעירים רבים בני המחזור שלו, הוא סחב את הצלקות של הלחימה", אומר יאיר. "זו הייתה מלחמה שכל המדינה ליקקה את הפצעים אחריה".

 

ההיסטוריה המשפחתית השפיעה על אמנותו, שמרבה לעסוק בגבולות הארץ ובמחיר שהחברה הישראלית משלמת על כך שהגבולות אינם מוגדרים באופן ברור עד היום. בתערוכה שלו ניתן לראות פסלי חמורים שנרכשו בבית ג'אלה, ועליהם שלטים עם הכתובות "קול העם" ו"חופש הביטוי" (ראו למעלה); למרות זאת, יאיר נמנע מלהגדיר את עצמו כאמן פוליטי. "לדעתי, אמן פוליטי הוא חד-משמעי באמירה שלו, בעוד שאני משתדל לדבר בכפל משמעויות ולא לתת פתרון. אין לי תשובה, אבל אני רוצה להעלות אצל הצופים את התהייה, לגרום לאנשים לחשוב. חשוב לי שהעבודות יהיו נגישות, מובנות ולא מעורפלות. מה שאני אומר זה שצריך לשים גבולות: שיהיו גבולות למדינה ושנדע מה יש לנו, ושכאן אנחנו חיים ובונים מקום טוב".

 

מתוך התערוכה. "מוכרחים להיות יותר מדויקים" (צילום: אבי יאיר)
    מתוך התערוכה. "מוכרחים להיות יותר מדויקים"(צילום: אבי יאיר)
     

     

    לעשות אמנות בלי לפחד

     

    רצונו הראשוני של יאיר לעסוק באמנות נולד בשיעורי ציור בבית הספר. "לא כל כך הסתדרתי בלימודים, אבל אני זוכר לטובה את שיעורי הציור, שבהם המורים טיפחו אותי", אומר יאיר. "הרגשתי שמצאתי את המקום שבו אני יכול לבטא את עצמי ולתת לרעיונות האבסטרקטיים שלי ביטויים מוחשיים". אחרי שירות צבאי כאיש טכני בחיל האוויר החל ללמוד בבית הספר לאמנות המדרשה. כשהוא מתבקש לציין אמן שהשפיע עליו במיוחד, הוא נוקב בשמו של ג'וזף קורנל האמריקאי. "הוא גרם לי להבין שאני צריך לעשות אמנות קטנה ולא פסלים ענקיים. הגודל הוא לא שאיפה, כי דווקא כשעושים עבודה קטנה, מוכרחים להיות יותר מדויקים".

     

    אחרי הלימודים עבר לגור בשוודיה בעקבות בת זוגו דאז, וכשחזר לארץ בעקבות פרידתם החל להציג בתערוכות קבוצתיות ובהמשך גם בתערוכות יחיד. במקביל, עבד כאסיסטנט בסטודיו של הצייר והפסל, חתן פרס ישראל, מנשה קדישמן ז"ל. "התחלתי לעבוד אצלו עוד כשהייתי סטודנט", אומר יאיר, "ויש לו השפעה גדולה עליי, כי מתחילת הדרך באמנות ראיתי וחייתי את האמנות שלו. בסטודיו שלו יצא לי לפגוש מנהלי מוזיאונים, אספנים ואנשי רוח מהארץ ומחו"ל, כך שלא רק העבודה הייתה מרתקת, אלא גם השיח בסטודיו. למדתי מקדישמן את החופש לעשות אמנות בלי לפחד. הוא היה פסל גאון וגם נהג לרשום על כל דבר. עד היום אני שומר טי-שירט שעליו הוא צייר לי ראש של כבש. מצד שני, כשאתה עובד בצל אמן כל כך גדול, קשה לך לצמוח כאמן עצמאי. צריך לעבור סוג של התנתקות ממנו".

     

    מנשה קדישמן. "לא רק העבודה הייתה מרתקת, אלא גם השיח בסטודיו" (צילום: מיכאל קרמר)
      מנשה קדישמן. "לא רק העבודה הייתה מרתקת, אלא גם השיח בסטודיו"(צילום: מיכאל קרמר)
       

       

      בשנים האחרונות הציג יאיר שתי תערוכות יחיד בגלריה Raw Art בתל אביב וכן העלה תערוכות בעיירה קרפלין שבגרמניה. גבולות, מפות ומלחמות הם מוטיבים חוזרים בכל עבודותיו מהשנים האחרונות.

       

      לתערוכה הנוכחית נתת את השם האופטימי "האמיני יום יבוא", על אף שהיא עוסקת בנושא שאינו בהכרח אופטימי: מדינה ללא גבולות ברורים והמחיר המשולם על כך.

      "אני לא מנסה לצייר את ראשית המדינה כאידיליה, אבל לחברה כאן בימים ההם היו רעיונות חדשניים כמו הקיבוץ, והיו כאן אנשים שרצו לבנות חברה ערכית. אני חש שבאין גבולות מוגדרים שתוחמים שטח והתנהגות, הרחקנו לכת מכך. אבל לדעתי, השם של התערוכה מבטא מסר של אופטימיות ותקווה לשינוי. אם עכשיו לא נוח, וקשה, והשנאה מתפשטת, צריך להאמין שהשינוי הוא אפשרי, שיש תקווה, ושהיום עוד יבוא".

      ______________________________________________________

       

      איפה ניתן לראות עוד אלבומים, כרזות ומודעות מההיסטוריה הישראלית? הקליקו על התמונה:

       

      "הישראלים חוזרים למקום שזכור להם כמחבק ונעים". הקליקו על התמונה (צילום: באדיבות אתר נוסטלגיה אונליין)
      "הישראלים חוזרים למקום שזכור להם כמחבק ונעים". הקליקו על התמונה (צילום: באדיבות אתר נוסטלגיה אונליין)

       

       
      הצג:
      אזהרה:
      פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד