"נולדתי בתל אביב שלושה חודשים לפני מלחמת יום הכיפורים. ההורים שלי, דינה ויוסף מנשה, הכירו כשהיו בני 17, וזו הייתה אהבה גדולה. כשאבי היה בן 24, פרצה המלחמה. לפי הסיפורים של סבתי, אמה של אמי שגרה אז לידנו, באותו יום כיפור הם הסתובבו בחוץ, בשכונת יד אליהו, ואני הייתי בעגלה. השמועה שפרצה מלחמה פשטה במהירות והם חזרו הביתה. אבי, שלא נקרא עדיין לגיוס, לבש מדים ויצא לדרך מיוזמתו. הוא כנראה הרגיש שיקרה לו משהו, ואמר לסבתי: 'מעכשיו את תצטרכי לשמור על דינה ועל ליאת'.
>> בואו לעמוד של Xnet בפייסבוק וקבלו את כל הכתבות והעדכונים
עוד בערוץ אנשים:
- בן הפלמ"חניק שגדל על אהבת הארץ חושב שצריך לשים פה גבולות
"אבי היה מפקד טנק ונהרג בתחילת המלחמה ברמת הגולן. הטנק נשרף, והוא הוגדר נעדר במשך חודשיים. כל מי שחשב שראה אותו חי, היה מפיח תקוות שווא אצל אמי, וכשהודיעו לה רשמית שהוא נהרג, היא התמוטטה. אפשר להגיד שעד היום היא לא התגברה. עדיין קשה לה, והיא מדברת עליו בגעגועים עזים ובכאב עמוק. במשך השנים היא כמעט לא דיברה עליו איתי, וכשכן, אמרה לי: 'איזה אבא היה לך!' זה העמיק את תחושת ההחמצה שלי על כך שלא הכרתי אותו. אחרי שנים היא נישאה בשנית וילדה את אחותי האהובה יעל. 12 שנים הייתי בת יחידה, וכשנולדה לי אחות, זה היה היום המאושר בחיי. הנישואים של אמי לא צלחו והם נפרדו כעבור שש שנים.
"אני לא זוכרת רגע שבו סיפרו לי מה קרה. תמיד הייתי ילדה בלי אבא ושמעתי כמה הוא היה חכם ומוצלח. עד היום אני פוגשת מכרים שמספרים לי עליו ומוחים דמעה. אמא שלי התרחקה ממסגרות של אלמנות ויתומי צה"ל. מלבד קייטנה או שתיים שבהן השתתפתי, לא היו לי מפגשים משמעותיים עם יתומי צה"ל אחרים. כאבתי את הכאב עם עצמי. הייתה לי ילדות מאושרת, הרעיפו עליי אהבה, ובשביל ההורים של אבי הייתי כל העולם, אבל מאז שאני ילדה, גם כשאני הכי שמחה בעולם, יש בי עצב. חור בלב.
"עד היום היה לי קשה לדבר על אבי. בגיל 12 יד לבנים פנו אליי שאניח את זר המשפחות השכולות, וזו הייתה הפעם הראשונה שהייתי בבית הקברות. בטקסי בית הספר הוא תמיד הוזכר, אבל בשאר הימים הדחקתי את העניין. פחדתי שיגידו עליו משהו שיגרום לי לבכות. ברחתי ממצבים שבהם מדברים עליו, כי הביך אותי שאני מיד בוכה ואז כולם בוכים איתי. גם ביום הזיכרון שלו אני הולכת לבד לבית העלמין, מדברת איתו ובוכה. בני המשפחה שלי הולכים בנפרד.
"כשהייתי בת 17, הכרתי את בעלי דוד בבר מצווה של משפחה ממילאנו, משם הוא הגיע. אחרי הצבא התחתנו ועברתי בעקבותיו למילאנו. לא היה פשוט לעזוב את הארץ שאבא שלי נתן בשבילה את חייו, אבל נכנסתי למשפחה ציונית שבחרה לעצמה את השם 'ציוני', וזה כבש אותי. ידעתי שאחזור לישראל, ולפני עשר שנים, אחרי 14 שנה באיטליה, חזרנו. הרגשתי שחזרתי הביתה.
"תמיד חלמתי על משפחה גדולה כמו שלא הייתה לי, אבל לא היה לי קל להביא ילדים לעולם. בני הבכור, אליאור (19), נולד אחרי ארבע וחצי שנות ציפייה ולא מעט טיפולים. אחיו מיכאל נולד לפני שבע שנים וחצי.
"בשנתיים האחרונות קיבלתי אומץ לכתוב פוסטים בפייסבוק בימי הזיכרון, והחיזוקים שקיבלתי עזרו לי. תמיד יש בתגובות מישהו שהכיר את אבי ומוסיף מידע מעניין. הרעיון לכתוב ספר כהנצחה לאבי עלה בראשי לפני כשנתיים. הרגשתי לא טוב, נשארתי במיטה, פתחתי פתק בסמארטפון והתחלתי לשרבט. כתבתי סיפור דמיוני לילדים שנקרא 'החלום של יוסף' על ילד שאוהב כדורגל. אבא שלי שיחק בבית"ר תל אביב במחלקת הנוער וגם בליגת העל. כשקראתי את הסיפור למשפחה, הם התלהבו, אבל לא האמנתי בעצמי. רק אחרי שנתיים, כשחברה פרסמה ספר בהוצאה עצמית, הבנתי שזה לא בשמיים.
"כל שלב בכתיבה פתח לי את הפצעים, אבל זו גם הייתה הזדמנות לעבד את השכול. מה גם שאני החותם של אבי בעולם, והספר הזה הוא עוד חותם. אני שמחה שההנצחה שלי באה ממקום שמח, של ספר ילדים עם איורים קסומים. יש בזה מסר של תקווה. הספר גם מנגיש את הנושא לילדים שלי ולילדים אחרים. ביום הזיכרון הזה באתי לכיתה של בני, מיכאל, סיפרתי את סיפורי וחילקתי את הספר. זו הייתה הפעם הראשונה שדיברתי על אבי בפומבי, ואני גאה להיות בתו.
שורה תחתונה:
"מי שמתמודד עם שכול, צריך למצוא דרך לדבר על זה. לא משנה אם זה בכתיבה, ביצירה או בשיחה - העיקר לא להשאיר בלב".
_______________________________________________________
בארי חזק, שנפל במלחמת יום כיפור, ניבא את מותו בשיר שהקליט ברי סחרוף. הקליקו על התמונה:
מה הסיפור שלכם?
אם גם לכם יש חוויה מיוחדת שעברתם, אירוע שאתם מתים לשתף בו אחרים, או משהו אישי ששמרתם בבטן ועכשיו אתם מוכנים לספר עליו - צלצלו אלינו ל: 03-6386951 או שלחו מייל: sipur@laisha.co.il
