שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    הסדרה הרצינית שתצחיק אתכם

    'אנשים לבנים יקרים' מצליחה להיכנס עמוק לסבך של פוליטיקת הזהויות בקולג' אמריקאי ועדיין להיות כיפית לאללה. חתיכת הישג

    אף סדרה חצי ראויה לא יכולה להימלט היום מצילו של דונאלד טראמפ. מילא הסדרות הפוליטיות, תוכניות הסאטירה וסדרות "חשובות" כמו 'יומנה של שפחה' המטפלת בנשים ובקבוצות אחרות שנרדפות בעתיד דיסטופי רחוק, ממש מעבר לפינה. אבל גם סדרה על אופוסום שאיבד את דרכו, מצא דובדבנים ואז חמוס בא וגירש אותו משם, מנותחת באובססיביות דרך הפריזמה של האקלים הפוליטי שאיפשר את עלייתו ועלייתו - או הישגיו הכבירים בתחום המטת חורבן. החמוס הוא הרי חיה טריטוריאלית והאופוסום מהגר והנה בפרק הבא החמוסים זועקים חמס, המכרסמים העאלק תמימים האלה באו לקחת לנו את העבודה. והנשים. יש להם פין מפוצל! כמו קלשון! לבנות חומה ומיד. אז טראמפ פה ביג טיים, בכל דיון, בכל ראיון עם יוצרים, ובינתיים מלך הציטוטים הוא ג'אד אפטאו שאמר למוסף הזה ממש: "אני מרגיש כאילו אני קשור בבגאז' של מכונית ופסיכופת לוקח אותי למקום שאני לא יודע מהו ואם אחזור ממנו בחיים". שירה.

     

    אז במקרה של 'אנשים לבנים יקרים' (Dear White People), סדרה שצוללת עמוק לתוך המתחים הגזעיים בתוך קולג' יוקרתי, הדחף לדבר על טראמפ מובן, ראוי ובלתי נמנע. אבל גם אם שמים בצד את העובדה שמדובר בעיבוד של נטפליקס לסרט של ג'סטין סימין מ־2014, הרי שלמען הדיוק כדאי לקבוע שהסדרה מוטרדת יותר מפקיעתה של בועת כהונת אובמה, הנשיא השחור שיותר מדי אנשים תלו תקוות לא מציאותיות בבחירתו - כאילו היא עצמה תרפא פצע שמדמם כבר מאות שנים. ומה מרה האכזבה כשזה לא קרה.

     

    במובן הזה אפשר לקשור בין 'אנשים לבנים יקרים' ליצירות מדוברות כמו הפתעת השנה בקולנוע 'תברח' וסדרות כמו 'לא בטוחה' הנהדרת ואפילו 'שחור־כזה' המיינסטרימית. כולן חגות סביב המפגש הטעון בין שחורים לבין סביבה לבנה ליברלית וסובלנית - לכאורה - ועיוורת כמעט לחלוטין לאופן היומיומי והסמוי שבו היא עדיין מתבוססת בגזענות. זוהי אבולוציה חשובה ומשמחת. לצד עיסוק יצירתי בגזענות הארד־קור בעבר המופרע של ארה"ב, מימי העבדות דרך ה־KKK, הסגרגציה ורוזה פארקס ועד שנות ה־60 המדממות והריקבון העמוק הממסדי שמתואר ב'הסמויה' או 'דרוש גיבור' - הגל החדש נדרש למוקשים, המבוכה והקונפליקטים שמתעוררים בין שחורים לבין לבנים שמעריצים את ביונסה וקנדריק לאמאר, מצביעים לדמוקרטים וחושבים שהם נורא נאורים.

     

    היצירות האלה חושפות את התהום שעדיין פעורה בין הצדדים. את ההתנשאות, הניכוס התרבותי, האקזוטיות של השחור בעיני הלבן, הקושי להתייחס לשחורים כאינדיבידואלים. כמו שהאבא הכה־רב־תרבותי ב'תברח' אומר לחבר השחור של בתו בגאווה מוגזמת לגמרי, "אם אובמה היה רץ פעם שלישית - הייתי מצביע לו". ריספקט.

     

    "מועדון לילה": לא בטוח שתרצו להיות חלק מהמועדון הזה

    "הבן": פירס ברוסנן מפספס

    "פוליאקובים": מתחת לטראש יש עומק

     

    'אנשים לבנים יקרים' מתרחשת בקולג' דמיוני בשם ווינצ'סטר ומתרכזת בקהילה השחורה שנסערת עקב מסיבת Blackface שנערכה בקמפוס: אנשים לבנים שמתחפשים לשחורים ורוקדים גרוע ביחד. סמנתה, שחורה מיליטנטית עם תוכנית רדיו שנושאת את שם הסדרה, רוצה להילחם. במארגני המסיבה, במוסדות האוניברסיטה שלא דואגים לאווירה בטוחה ומכבדת לסטודנטים השחורים ובחבריה שרוצים להביא את השינוי בדרכים אחרות משלה. וזו אחת החוזקות הכי משמעותיות של הסדרה: היא מציגה את השסעים האדירים בתוך המחנה השחור. בפרק הראשון מתווכחים האקטיביסטים בסצנה שמעלה מיד לזיכרון את הלעג של מונטי פייטון לפילוג בין המחתרות היהודיות מול הכובש הרומאי ב'בריאן כוכב עליון'. כולם רוצים לשפר את מצבם של אחיהם השחורים - ויהרגו זה את זה כדי שזה יקרה בדרך שלהם.

     

    חלק מהמחלוקות עקרוניות. משקפות זרמי עומק מנוגדים בקרב הקהילה השחורה מאז הסיקסטיז. הגישה המתונה שקוראת לשינוי המערכת מבפנים, באמצעות הידברות ופשרנות ברוח מורשת מרטין לותר קינג. ומולם, מביטים במשטמה ובוז, חסידי מלקולם אקס שרוצים לחבוט במערכת ולשבש את פעולתה עד להכנעתה.

     

    מלכודים נפיצים - וגם קורעים ()
    מלכודים נפיצים - וגם קורעים
     

    חלק אחד מהפילוג נוגע לאינטרסים אישיים. למשל קוקו, דמות משגעת, בחורה כה אמביציוזית עד שבאמצע סקס סוער היא מפרטת בגניחות את כל המשרות הבאות שלה כל הדרך לבית הלבן. היא חושבת על טובת המאבק או על טובתה שלה כשהיא מתמרנת את כולם להיות סוג של הדוד תום להנהגה הלבנה של הקמפוס? והמחשבה נודדת לישראל וההאשמות שסופגים למשל מזרחים מקצועיים על כך שהם מלבים את האש בשביל לעשות לביתם, לכאורה.

     

    מה שבולט אצל גיבורי 'אנשים' זה שהם טובעים תחת גלי השיח של פוליטיקת הזהויות. החיים האישיים שלהם נפלשים שוב ושוב בידי המטען האידיאולוגי שהם סוחבים. סמנתה מתאהבת (לא ספוילר, זה קורה ממש מהר) בבחור לבן ומושלם. איך היא יכולה לטעון לעמדת מובילת המאבק כשהיא שוכבת עם האויב? ורגע, היא בעצם רק חצי שחורה! היא שומעת בלדה לבנה ומתקתקה באוזניות אבל מחליפה להיפ־הופ כמעט פרודי כשעוברים לידה סטודנטים שחורים, משהו כמו "אני שחור, ממש־ממש שחור". והיא לא היחידה שהמתח בין האישי לפוליטי מאיים להכריע.

     

    וכך מתגלה שיותר מש'אנשים', שהואשמה בשנאת לבנים עוד בטרם עלתה, היא סדרה על יחסי שחורים־לבנים - היא בעצם סדרה על זהות (ובה כל פרק מוצג מנקודת המבט של דמות אחרת). על צעירים ששואלים את עצמם מי הם וכיצד התשובה לשאלה הזו אמורה להכתיב את מעשיהם. אתה חייב לבחור תגית, נוזף עורך העיתון של הקולג' בליונל, הכתב השחור, החרוץ, הביישן, המקסים והמבולבל מינית. העורך מסביר לו שהוא למשל גיי־איטלקו־מקסיקני ואז ממשיך לפלח את עצמו בשצף תתי־ז'אנרים מז'רגון של אפליקציות היכרויות.

     

    הסכנה הגדולה של 'אנשים לבנים יקרים' היא להרגיש כמו קורס העוסק בפוליטיקת זהויות, או גרוע יותר - כמו שרשור גועש ברשתות החברתיות. והסכנה מוחשית מאוד. הדמויות לא סותמות את הפה, ברמות ארון סורקיניות ממש, ויורות את הפוליטיקה שלהן כמעט בלי סאבטקסט, טיעון רודף טיעון ומוגש בכפית, דיאלקטיקה שיורדת לרזולוציות כמעט מייאשות. בקיצור "השיח" יכול היה להרוג את כל הכיף. אבל הוא לא.

     

    ראשית כי הדיון הזה באמת מעניין ורותח כרגע, באמריקה ולא רק שם. כשסמנתה מסבירה בתוכנית שלה בחצי דקה איך מסיבה שבה לבנים מתחפשים לשחורים מחישה את התקרית הבאה שבה שוטר לבן ישלוף אקדח שלא לצורך על אזרח שחור, היא פוגעת בול. הקהל הישראלי מוזמן לעשות את ההתאמות הנדרשות לחברה השסועה שלנו וזה עדיין יעבוד.

     

    שנית, היא כתובה מצוין. 10 פרקים שעפים מהר מאוד בבינג', עמוסים רפרנסים לתרבות פופ, כולל פרודיה רוצחת על חביבת הקהל השחור 'סקנדל' של שונדה ריימס, דמויות שנונות שבורחות מקלישאות, אהבה, בגידה וכמובן - שפע מודעות עצמית ובדיחות על סטריאוטיפים גזעניים. באחד מרגעי השיא של המתח הגואה בקמפוס צועק מישהו שצריך לנהוג כמו הגרמנים. כולם מביטים בו באימה והוא מיד מסביר שהוא מתכוון לקטע של החינוך שמעז להביט לעבר בעיניים, לא הקטע של המחנות ריכוז. או כשלבן מואשם בגזענות כי שר את המילה "ניגר", אבל רק כי היא מופיעה בשיר שמתנגן כרגע במסיבה. הוא אמור להמהם כשמגיע הקטע הזה בשיר? הדיון שנפתח מצליח להצביע על המלכודים - כולם נפיצים, אבל לעתים גם אבסורדיים וקורעים - שמייצרים הרגישויות והפי־סי החדש. כך עושה הסדרה כולה.

     

    יצירות כמו 'אנשים לבנים יקרים' חושפות את התהום שעדיין פעורה בין הצדדים. את ההתנשאות, הניכוס התרבותי, האקזוטיות של השחור בעיני הלבן, הקושי להתייחס לשחורים כאינדיבידואלים. המלכודים נפיצים, אבל גם אבסורדיים וקורעים.  

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    'אנשים לבנים יקרים'. מצחיקה
    לאתר ההטבות
    מומלצים