בן ארצי: "אין לי דחף להיות מקום ראשון"

בן ארצי מכיר כל שורה ב"טודו בום" של סטטיק ובן אל. כל פסיק ונקודה. ככה זה כשאתה אבא לשניים, שהגדול בהם בן ארבע וחצי. "לדעתי אני מכיר את החומרים שלהם טוב יותר מהמפיק שלהם ג'ורדי. הם נמצאים על אותו מדף עם סמי הכבאי, הבן שלי מכור אליהם. הם מקסימים ומתוקים", הוא אומר על השניים, "ואם זה גורם לילד שלי שמחה אז אני שמח". באותה נשימה הוא מודה: "אחרי זה אני משמיע לו את יוני רכטר או ג'ון לנון, כי אני רוצה להראות לו עוד אופי של מוזיקה".

הילד ההוא ששר את הדואט "17", על החוויה של הנער המתבגר לצד אביו, שלמה ארצי, החווה את משבר גיל ה-40 - כבר הגיע בעצמו לגיל שבו נלחמים בכרס ומנסים להחביא את השיער הלבן. אבל דווקא היום, 19 שנה אחרי ששר על עצמו "אני אפס", בן ארצי למד להשלים עם עצמו. בעודו עובד על אלבום חדש ומוציא שיר ראשון מתוכו שנקרא "עוד תחנה", הוא גם הבין את המקומות שאליהם הוא רוצה לשאוף. "אין לי חלומות לצעוק ערב טוב קיסריה", הוא מגלה, "אני מעדיף לומר פעם או פעמיים בחודש ערב טוב צוותא, או ערב טוב זאפה".

"לא כולם צריכים את ההצלחה של סטטיק ובן אל"(צילום: יונתן ארצי)

יכול להיות שזו מגננה כי אתה יודע שלמעשה לא תגיע למקומות האלה?

"ממש לא. אני כזה. אני לא חושב שגורלו של הדיסק שלי הוא לכבוש את המדינה. אני אוציא שיר ועוד שיר. הוצאתי בעבר דברים ופתאום אתה מגלה שזה הגיע למישהו ולעוד מישהו. אני לא מוציא שירים כדי שיהיו בגלגלצ. אני מוציא שיר כשיש לי רצון לשתף. בא לי את הדבר הזה של 'להיות זמר עם קהל'. יכול להיות שהשירים יושמעו או שלא יושמעו. אני יודע כבר שזה שהם מושמעים זה לא ערובה להצלחה, וזה שהם לא מושמעים זה לא ערובה לאי הצלחה. ברור שהדרך המקובלת היא שיהיה לך להיט ברדיו. יש לי עוגנים מספיק חזקים בחיים, כמו המשפחה שלי, שני הילדים והנגינה עם אבא שלי ועם המשפחה המורחבת - הכל בסדר. אני אתאכזב אם לא יקרה איתו (עם השיר - ר.ב) כלום - אבל אני לא מבקש להיות הדבר הבא או המקום הראשון. לא כי אני מבטל את עצמי ולא כי אני אפס ולא בטיח. זה עניין של מודעות עצמית. זה שבן אדם לא רוצה להיות הכי גדול בעולם לא אומר שהוא מקטין את עצמו. אני יודע איזה בגד מתאים לי".

ואכן נדמה שארצי כבר הפנים שאת קיסריה הוא לא ימלא לבדו. ומבחינתו, כאמור - זה בסדר, ואולי אפילו רצוי. אבל בקיץ הקרוב הוא יעמוד לא פעם ולא פעמיים על הבמה בקיסריה - לצד אבא שלו.

איך ההרגשה כשאתה "רק" מנגן ליד אבא שלך, על אף שאתה זמר בעצמך?

"ההופעות עם אבא שלי הן אחד הדברים הכי טובים שקרו לי בשנים האחרונות. מאז שזה התחיל זה מביא לי המון שמחה, ברמה שלפעמים אני מוצא את עצמי מתגעגע להופעה. אני שמח לקראת זה, אני עושה את זה כבר שנים, אני שמח מכל האירוע: ללכת לשם, להיות עם אנשים שהם סוג של משפחה, מעבר לזה שאני עם אבא שלי וזה סוג של בית בשבילי. אין בי טיפונת החמצה, וסליחה שאני משווק ככה את גיל 40, אני באמת מרגיש שאני קוצר פירות של דברים שעשיתי עם עצמי עבודה עליהם - אני שלם עם עצמי מאי פעם. אני באמת שמח בחיים שיצרתי לעצמי. לנגן לצד אבא שלי, שהוא אבא שלי אבל הוא אגדה - אני חושב שזו זכות שלא כל אחד זוכה לה. ואני לא חושב שאני זוכה לה כי אני הבן שלו - זה שאני הבן שלו זה אקסטרה. אני שולט בחומרים ואני מביא את מה שאני מביא להופעה ונורא כיף לי. אין לי קטע כזה של צביטה - לנגן גיטרה או תופים זה לא פחות מימוש עצמי מלשיר שיר שלי. כשאני מנגן על הפסנתר אני מבטא את עצמי ומנגן את האישיות שלי דרך איך שאני מלווה, ובטח עם אבא שלי. יש לזה שורשים כל כך עמוקים. הקשר המוזיקלי שלי איתו הוא מגיל 10, כשהייתי מנגן איתו בחדר".

"לנגן לצד אבא שלי זו זכות"(צילום: אביהו שפירא)

ארצי נשוי כבר חמש שנים לאנדריאה, אותה הכיר לראשונה כשנתקל בה בפרסומת בטלוויזיה והחליט שהיא מעניינת אותו. מדירת הרווקים התל אביבית, ארצי הפך לאיש משפחה לכל דבר - כזה שהשאלות שתופסות מקום בחייו בימים אלה הן בין היתר לאיזה גן לשלוח את לני בן ה-4.5 בשנה הבאה. כשארצי מסתכל על חייו מההר של גיל 40, הוא יודע להתבונן על דברים מעברו מפרספקטיבה אחרת, בוגרת ומעוצבת יותר. כך למשל הוא מבקש לנצל את הבמה כדי להתנדב לעשייה למען חיילי צה"ל. "אולי אתה תסדר לי לשיר עבורם, או אפילו לקחת חלק בצוות של הלהקות הצבאיות. אני אשמח לתרום את חלקי לצבא".

אז אתה מצטער שלא התגייסת לצבא?

"זה משהו שליווה אותי הרבה שנים - ייסורים, אשם והתחבטויות שהביאו אותי להתנדב בכל מיני מסגרות בשביל להרגיש שאני תורם את חלקי לחברה. אני חייב להגיד לך שזאת לא הייתה החלטה שלי לא להתגייס לצבא, ישב שם צוות מומחים שקבעו כי בפרופיל הנפשי שלי אני לא תואם את המסגרת הצבאית. זה נושא מורכב. זה לא שאני הלכתי בבוקר והחלטתי לא להתגייס. אלא שבגיל 17-18 אמרו לי שאדם כמוני, עם המבנה הנפשי שהיה אז הרבה יותר רעוע מהיום, לא צריך להתגייס. היום הייתי מתגייס, הנפש שלי הרבה יותר חסינה. היום הפחדים לא שולטים בי. בגיל ההוא הייתי נער מבוהל מהעולם. אנשים לא יודעים מה זה כשאתה צולע בנפש, כי הם לא רואים את זה פיזית - אבל זה כמו לצלוע ברגל. חייתי עם ייסורים על כך. עשו לי ראיון כמו שעשו לכולם, ואמרו לי שעם איך שדיברתי, הם לא רוצים לקחת עלי אחריות. כל החברים שלי כן הלכו. ואני שואל את עצמי שאלה מוסרית - למה זה הוגן שאדם אחד יתרום משהו ואחר לא יתרום, אפילו שאנחנו לא שווים. לכן לקחתי את עצמי למקום שבו אתנדב איפה שהיכולות כן מתאימות. אם אתה יכול לסדר לי לשיר לחיילים אני אשמח. תעזור לי לעשות את זה ולסגור מעגל".

מבחינת ארצי, העולם בנוי מדימויים - "לכל אחד מאיתנו יש דימוי" הוא אומר, "דימוי שלא בהכרח תואם את המציאות. אמרו עלי הרבה פעמים שאני מתקרבן ומתמסכן, וזה ממש לא אני".

"לא רוצה רעש"(צילום: גיא כושי ויריב פיין)

אבל אתה שרת על עצמך "אני אפס".

"אני לא תפסתי מעצמי אפס כששרתי שאני אפס, אדם ששר על עצמו שהוא אפס יכול להרגיש שהוא לא. יש משהו עוצמתי בלעמוד זקוף ולדבר את רגשי הנחיתות שלך בלי לעשות משהו נורא גדול - אלא להגיד את זה. כל מה שיש בי יש בכל אדם. יכול להיות שלא התכוונתי שאני אפס מההתחלה ועד הסוף אלא אולי לתחושה רגעית. זה נראה לי כמו סוג של עוצמה, אבל ברגע שזה מחובר למראה שלי שמשדר עדינות או פגיעות, מסוימת ולגיל שהייתי בו - גם השיר מקבל פרשנות מסוימת. אם אדם שנראה מחוספס ועם קול פחות ילדותי היה שר 'אני אפס' - גם השיר יכול היה להיות אחרת. אני לא מצטער על השיר הזה. אני ממש משתדל לא להצטער ולא לחיות בחרטה על שום דבר".

חוץ מזה, איפה עוד הבנת שהדימוי שלך משקר?

"אני לא כזה ביישן. אני לא פחדן. כשיצא לי הדיסק הראשון והתפרסמתי זה היה לפני 19 שנה, יכול להיות שמה שהייתי אז הוא לא מה שאני היום. שמעתי על

עצמי שאני מתמסכן בשירים. אני לא מרגיש שאני מתמסכן בחיים, אני אדם שמאוד יודע לברך על מזלו הטוב. טפו טפו טפו. אני מאוד שמח בחלקי. ממש לא נופל לתפיסות קורבניות. אם הייתי חי את חיי מההתחלה אני מניח שהייתי כותב את התסריט לפעמים טיפה אחרת - אבל אני חושב שכל בן אדם עושה מאה אחוז יכולת בזמן נתון, אחר כך להסתכל בדיעבד זו לא חוכמה גדולה".

אתה מאזין לרדיו?

"לא כל כך. באוטומט אני שם לעצמי דברים שיש לי בתוך הפלאפון, שזה המכשיר שאתה נושא בו את החיים שלך".

אז לא מהותי עבורך אם השיר שלך יושמע ברדיו?

"כתבתי שיר, נהניתי מהיצירה שלי, והדחף שלי ליצור בא על סיפוקו. לא כתבתי שיר שבאמצעותו רציתי לעשות משהו. לכתוב שירים זו התרפיה שלי מאז שהייתי ילד. מרגע שאני מוציא שיר החוצה, ברור שיש לי רצון וצורך שהוא יזכה בהכרה ויגיע למישהו, שלא יהיה חללית שאבדה בחלל אלא מטוס ששלחתי מהבית שלי והגיע ליעדו. אני לא חושב שלבן אדם שאני - מראש יש את הפוטנציאל לפנות לקהל הכי רחב. אני לא כותב דרך שם. יש אנשים שהשירים שאני כותב יכולים לדבר אליהם, זה לא להמונים. ואני ממש בסדר עם זה, אני מרגיש יותר מכולת מאשר סופר. וברור שאני רוצה שהשירים שלי יגיעו לאנשים, אבל אני לא צריך שהשירים יכבשו את העולם. אין לי דחף להיות מקום ראשון, יש בי משהו שאוהב את השקט שלו. אני לא רוצה רעש. אני יודע מה זה רעש ואני לא רוצה אותו. להמון אמנים שאני הולך לראות יש את הקהל שלהם - איזה דבר יפה זה הופעה של עמיר לב. דבר שמקיים את עצמו. הלוואי עלי. לא כולם צריכים את ההצלחה של סטטיק ובן אל".

עוד תחנה

מילים ולחן: בן ארצי

כרעתי ברך אצלנו בסלון ואחר כך היתה חתונה

הורייך בעצם ראו בחלומות איש אחר לבתם היחידה

אחר כך חורף בא, נכנסת להריון

על המרפסת הקטנה הייתי מנגן

מה שלא קרה אולי יקרה לי עוד

חיים עוברים כמו סרט, ירדתי מהעץ

ומצאתי איזו עבודה קבועה ששנאתי בשקט

את יודעת שעל אף האהבה אנחנו לבד, אנחנו לבד

לפעמים הופיעו הרהוריי פרידה, למי אין קצת כאלה?

ברכבת מילדות אל הזיקנה עוד תחנה ועוד תחנה

סרגת בגד לבן שיוולד וחיפשנו לו שם בעולם

אם יש לך חשק תלכי על הקצה, חיים רק פעם אחת

אחר כך להוריי נופפתי בידי

העמדתי פנים שאני לא בוכה

אולי רק עוד רומן אחד אסור, סופי

חיים עוברים ממילא, אז מה זה משנה?

ואחר כך הצטופפנו בין כולם, אני את והילד

וחיכינו לתורנו, לא נורא, תורנו לא בא, תורנו לא בא

גם אם הגשתי את הלחי השנייה ולא מצאתי לי דרך

אם תשאלי אותי אני אומר שמה שקרה

כל מה שקרה, קרה לטובה

כרעתי ברך אצלנו בסלון ואחר כך היתה חתונה

עלי שלכת נפלו מול החלון, רציתי כל כך שנשמח, שנשמח