ביקורת סרט - "גנוב על העולם": אקשן לילדים, רטרו להורים

הצרה היחידה בסדרת סרטי "גנוב על" היא השם. מפיציו הישראלים של הסרט הראשון בסדרה טעו כשנתנו ל-Despicable Me (מ-2010) את השם הסלנגי הדפוק "גנוב על הירח". מה שיותר גרוע הוא ששם זה התקשר לפרט עלילתי ספציפי בסרט הראשון, שלא חזר בסרטים הבאים. לכן, בכל אחד מהפרקים הבאים - וללא ספק צפויים עוד רבים - תהיה כותרת מסורבלת עם "גנוב על" בתחילתה. אז כבר היה לנו את "גנוב על המיניונים" (2013), והנה מגיע החלק השלישי "גנוב על העולם" (או בשמו המקורי: Despicable Me 3).

ממשיכים עם השטויות הרגילות. המיניונים

אבל חוץ מהבעיה הקטנה הזו החיים יפים אם אתם עובדים באולפני אילומיניישן. יחסי העלויות/הכנסה שלהם הופכים את סדרת סרטי "גנוב על" (כולל השרשור של הזיכיון ב"המיניונים" מ-2015) לרווחיים ביותר ביחס לאולפני אנימציה אחרים. כל אחד מסרטי הסדרה עלה בין 80-75 מיליון דולר וההכנסות מטפסות מסרט לסרט. "גנוב על המיניונים" הכניס 970 מיליון דולר ו"המיניונים" כבר הגיע למיליארד ו-160 מיליון דולר. זאת בשעה שאולפנים כמו פיקסאר משקיעים פי 3-2 בעלויות ההפקה ובדרך כלל לא מגיעים להכנסות שכאלו.

באולפני אילומיניישן אין נקיפות מצפון אם לא משקיעים יותר מדי בתכנים חינוכיים, או במהלך נרטיבי מגובש ומנומק בנוסח הטובים שבסרטי פיקסאר. הם עושים סרטים לילדים שצריכים הרבה צבע, הרבה תנועה והרבה בדיחות פלוצים (שתי בדיחות כאלו מופיעות עוד לפני שכותרת הסרט הנוכחי מוצגת). יש גם בדיחות למבוגרים, בעיקר אם הם גדלו בשנות ה-80, אך גם הן מעוצבות כסדרה של גגים מהירים. אז מה אם המבקרים נותנים ביקורות פחות טובות מסרט לסרט, למי אכפת כשצפי ההכנסות חוצה את קו המיליארד?

שני הסרטים הקודמים בוימו על ידי הצמד פייר קופין וכריס רנו. בסרט השלישי הסתפק רנו בתפקיד מפיק, ואל קופין צורף קייל בלדה (מי שביים את "המיניונים"). הסרט כולל את אותה מתכונת מוכרת משני הסרטים הקודמים - סוג של מהלך עלילתי מרכזי מחופף למדי, יחד עם הבלחות לאפיזודות עצמאיות שבהן הדקסמולים השובבים (המיניונים) עושים את שטויות הג'יבריש והכאוס שלהם עבור הצופים הצעירים. כאמור, היוצרים אינם חותרים למבנה שלם והדוק, אלא ליחס גבוה של בדיחות פר דקה.

עוד ביקורות קולנוע:

"להציל את נטע"

"בייבי דרייבר"

"קולוסאל"

"משמר המפרץ"

הסדרה מורכבת למעשה משלושה אלמנטים. מלבד תעלולי המיניונים, המהלך המרכזי מנסה לשלב בין דימויי הרשע של גרו (סטיב קארל), המתפעל שלל כלי נשק וטכנולוגיות בניסיונותיו להתגבר על היריב הנוכחי. בנוסף, כל סרט מאזן את ההומור "השחור והמרושע" (בפועל זו גרסה תאגידית לא באמת מסוכנת להומור שכזה) באלמנטים רגשיים הפונים לערכי יסוד שמרניים (בדומה לנוסח שהושג כבר לפני כמה עשורים ב"משפחת אדמס"). בסרט הראשון היו שלוש היתומות מארגו (מירנדה קוסגרוב) אדית' (דנה גאייר) ואגנס (אלזי פישר) שהוכיחו כי בתוך הנבל מסתתר אב עם לב מרשמלו נימוח. בסרט השני נחשף עוד ממד של רכות כאשר גרו מתאהב בסוכנת לוסי (קריסטן וויג) ולבסוף מתחתן איתה, ובסרט הנוכחי זהו המפגש של גרו עם אחיו האבוד דרו (שוב - קארל).

העולם הטכנולוגי המוצג רווי בגאדג'טים מופרכים. גרסת אנימציה מוקצנת לעיצוב ולנשקים שנוצרו בסרטי ג'יימס בונד, עם לא מעט השראה מסרט אנימציה טוב בשתי דרגות - "משפחת סופר-על" (2004) של בראד בירד.

הגימיק המוצלח בסרט הנוכחי הוא לא הטכנולוגיה אלא סגנון הרטרו-אייטיז של הרע העיקרי בלתזאר בראט (טריי פארקר הגאון, כשבדיבוב לעברית נכנס לנעליו זמר האייטיז אדם) - ילד כוכב משנות ה-90 שגילם דמות מרושעת בסדרת טלוויזיה ושבבגרותו החליט להפוך להיות הדמות אותה הוא גילם (מזכיר את דמותו של "באדי" ב"משפחת סופר-על"). המתקפות של בראט כוללות רפרנסים אכזריים של האייטיז - חליפת העור ותנועות הריקוד של מייקל ג'קסון, שימוש נרחב במסטיקים ורודים וקוביות הונגריות כאמצעי תקיפה, ופסקול מוזיקלי שכולל את מדונה, א-הא, פיל קולינס וננה עם "99 הבלונים" שלה. מי שיש לו חולשה לרפרנסים החנפניים הללו יגיב בהתאם.

חילופי הנהגה ב"ליגה נגד הרשעים" מחייבים את גרו ולוסי למצוא כיוון חדש לחייהם. הוא מסרב לחזור לעולם הפשע והמיניונים נוטשים אותו למשך חלק ניכר מזמן הסרט (כאמור, הם ממשיכים להבליח באפיזודות שאינן קשורות ישירות לקו העלילתי המרכזי). ברגע זה של חישוב כיוון מחדש מגיעה פנייה מדרו, האח התאום שגרו לא ידע שיש לו, והזמנה להביא את כל משפחתו למעונו של דרו.

דרו, הזהה בהופעתו לגרו למעט רעמת שיער בלונדיני, חי באחוזת פאר מלאה בצעצועים - המורשת של האב שאותו גרו לא הכיר ושהיה בעצמו רשע מדופלם. דרו מבקש מגרו הדרכה שתהפוך אותו לרשע מוצלח כמו אחיו התאום, ושניהם משלבים כוחות בניסיון להחזיר את היהלום הענק שבלתזאר בראט גנב.

הסרט גדוש בתנועה, ויש בו הרבה רגעים שבהם דמויות צועקות גם כשאפשר היה להרפות קצת מהדוושה. במקום עלילה יש אוסף סצנות שקשורות זו לזו באופן רופף. זו לא תפירה עילית, אבל כן בידור לא רע, ובוודאי כזה שגם מבוגרים, בעיקר אם הם גדלו בשנות ה-80, יכולים לחוות במידה מספקת של הנאה.