"פעם, כשהייתי רווקה, לא היה לי מינוס. ואז הפכתי לאם חד הורית"

לפני עשר שנים, כשעברתי לגור בבניין, הייתי רווקה בימים של עושר כלכלי. כלומר, כשאין מינוס ואפשר לגור בסופר פארם ולקנות קרמים שימלאו, יצמקו, יעלימו את מה שריק בפנים. אז גם שילמתי את תשלומי ועד הבית שנה מראש. ועד הבית אהב אותי, אני אהבתי את זה שאני עשירה (כלומר שאני יודעת שהצ'קים לא יחזרו) - וגר שליט עם שכנה נחמדה באחווה ובשלום.

ואז הפכתי לאמא. אם יחידנית. השליט בירך ושאל לשלומנו ואני הבטתי ביצור החביב שנמנם בעגלה ובעתה אחזה בי: גר אצלי דייר חדש שלא ישלם שכר דירה וכבר עושק את כספי. מחמלי שלי. בהתחלה עוד הייתי מכניסה את השכן לביתי. בעודי חותמת על צ'ק מתפורר לחודש הבא הוא דיבר על מצב הניקיון בבניין ואני קיוויתי שלא ייזכר שהאור בקומה החמישית כבה. הרי האור שלי ישן במיטתו, אז אני לא צריכה עוד תאורה אם צריך לשלם עליה.

הטורים הקודמים של נועה:

• "למה אין לי אבא?": השאלות שכל אמא יחידנית מכירה מקרוב

• הווירוס הראשון שלי כאמא מאמצת
• לאמא יחידנית קשה להגיד "לא" לגבר שרוצה קשר 
• להתראות כיתה א': איך אפשר להתאים ילד שהוא עיגול - למשבצת?
  

אין שקט בלילות

הכסף אוזל. אני מנסה לתמרן בין ההוצאות הבלתי נגמרות על הילד, מפסיקה לקנות לעצמי, מביטה בתסכול בארון הבגדים ושוב מוציאה את אותה חולצה שכבר לבשתי לפגישה חשובה עם אותה אישה חשובה שמשלמת לי פרוטות כדי שאכתוב. ומייד רצה לעוד עבודה שמשלמת לי פחות כדי שאכתוב יותר, אבל מבטיחה שיום אחד אגיע רחוק. בינתיים אני מגיעה רחוק לפגישות באוטובוסים עם כרטיסייה.

משהו היה צריך לרדת מרשימת ההוצאות. אני סוחבת שקיות של בגדי ילדים יד שנייה מחברות - ומייד קונה גם חדשים, כדי שלא יחשבו שהילד מסכן. יחידנית בין זוגות עם ג'יפ וכלב מאובזר בתוך תיק. משלמת ארנונה גבוהה, מיסים, חשמל, מים, גן פרטי - כי הילד שלי לא יילך לאיבוד עם שלושים ילדים - וחוג שחייה לפעוטות שצריכים להרגיש שהם משייטים ברחם, בעודי יושבת עם אמהות שחלמו ללמוד שחייה צורנית. אני מרגישה מתוסכלת והולכת לצבוע את השיער. השורשים צורחים אתי אלון. השראה שלי. למדי אותי כמה טריקים.

"הוצאות בלתי נגמרות על הילד"

ואין שקט בלילות, אני מזיעה, מתגרדת ללא הפסקה, משאירה נמקים מוסתרים, מורחת אלוורה ומקווה שהיא תסתיר את הלחץ. אני יודעת שאין אף דרך לשלם לוועד הבית, הוא הרי לא יעשה לי הנחה. הוא לא עובד של הביטוח הלאומי - וגם הם לא ממש אוהבים אותי. יותר מדי פעמים הייתי שם, חתמתי השלמת הכנסה, דמי אבטלה, מילאתי טפסים על היותי יחידנית, יחידה, לבד, בלי בעל, למה אין בעל, למה הבאת ילד, טפסים שנועצים מבטים כועסים.

ואני מסבירה לטפסים שאני חרוצה, שאני מלמדת בבית ספר יסודי ומקבלת שכר שגם התלמידים שלי יוכלו לקרוא אותו, אין בו הרבה אפסים. כותבת ומפוטרת ומוכנה לפעמים לכתוב ללא תשלום כי פעם אגיע רחוק והטפסים צוחקים שאם הגעתי אליהם אז כנראה אני תקועה בדלפק מספר 402.

אז נתתי צ'קים דחויים ומאותו רגע לא יכולתי להסתכל בעיני המנקה של הבניין, עובדת חרוצה שלא נחה לרגע ואני יודעת שכשאני לא משלמת לוועד הבית היא לא תקבל את מלוא שכרה או שהוא יתעכב.

המירוץ למיליון שלא יהיה לך

השרשרת הארוכה של הלא-גומרים-את-החודש מתחילה מלמעלה, מאלה שחושבים שאפשר לשלם למורים ומחנכים שכר מינימום ולצפות מאמנים שיעבדו בשכר עלוב כי יש הרבה כמוהם, אז שיגידו תודה. ממנהלי כוח אדם שלא מבינים למה את רוצה לנהל משרד עם התארים שיש לך ואפילו לא מעבירים את קורות החיים שלך. מראיינים ומראיינות שלא מרוצים שאת אם יחידנית ותוהים מה תעשי כשהילד יהיה חולה.

זה ממשיך בחוק חינוך חינם שהוא בעצם "חוק תשלמי הרבה כסף אם את רוצה שהבן שלך ילך להצגה ולטיולים בבית הספר", ובמחירים גבוהים של צהרונים של העירייה, ששם הילד למד לבהות בטלוויזיה מזוויות שונות. וכשאת מגיעה לסוף החודש עם מעט אוויר המזגן מודיע לך שגם לו נשבר, דווקא בקיץ. עניין של שבעת אלפים ש"ח כדי להחליף את הפרזיט שנח כל החורף.

ובמירוץ למיליון שאין ולא יהיה לך, את לא מסוגלת לחסוך. בנקים לא אוהבים אנשים בלי כסף, הם בעיקר אוהבים לקחת לך עמלה בכל פעם שאת מתקרבת לאזור שלהם או לכספומט, חיישנים חמודים שהם מפעילים. ואת מביטה בדף ההכנסות והיציאות ויודעת שצריך לעשות סדר בבלגן ומוחקת ומוותרת, ומכינה את הצ'קים לוועד הבית להיום ויודעת שגם השנה לא יהיה טיול לחו"ל ומי בכלל צריך לראות עולם ולמי יש כוח לסייר במוזיאונים עם ילד בן שש.

הלילות עדיין לא שקטים, אבל הידיים נקיות מגירודים ועם השנים למדתי לעמוד על שלי, להתמקח, לדעת שאני שווה ולדרוש את המגיע לי כדי שיותר לא אפגש עם דלפק מספר 402.