שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    ביקורת סרט - "להתראות גרמניה": בדיחת שואה לא מצחיקה

    קומדיה גרמנית על ניצולי שואה שמנסים להקים עסק מפוקפק מיד לאחר מלחמת העולם השנייה? כבר נשמע כמו מתכון מסוכן ונפיץ. הסרט "להתראות גרמניה" לא באמת מצחיק, לא מרגש ובאופן כללי, במיוחד לאור הנושא שבו הוא עוסק - שטחי ומלאכותי

    קומדיות שעוסקות בשואה ובנאציזם הן שדה מוקשים שלא פשוט לצלוח בשלום. שני סרטים נהדרים - "הדיקטטור הגדול" (1940) של צ'אפלין ו"להיות או לא להיות" (1942) של ארנסט לוביץ' – נחלצו מבעייתיות זו מכיוון שנוצרו עוד בטרם החלה ההשמדה המתועשת או נודעו היקפיה. מאוחר יותר היה לסוג הומור זה המשך בסרטיו של מל ברוקס – "המפיקים" (1968) והעיבוד המחודש ל"להיות או לא להיות" (1983).

     

    "להתראות גרמניה" - טריילר

    "להתראות גרמניה" - טריילר

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    הבעייתיות של שילוב בין הומור ואסון ניכרת גם במה שלא עלה על המסכים - סרטו הגנוז של ג'רי לואיס "היום שבו הליצן בכה" (1972), וגם במה שכן עלה - "החיים יפים" (1997), סרטו החצוף של רוברטו בניני המשתמש בשואה של בני עם אחר כדי לעסוק ב"ניצחון הדימיון על המוות" (ואם תרצו – גם לידת הנצרות מהיהדות). גם הבמאי היהודי-רומני-צרפתי ראדו מיכאילאנו ניסה לפעול במחוזות דומים בקומדיית ההישרדות "רכבת החיים" (1998), סוג של מענה יהודי הולם ל"החיים יפים".

     

    הבעייתיות של סרטים אלו מחריפה בכמה סדרי גודל כשמדובר בהפקה גרמנית. מצד אחד, קשה לטעון שלא מדובר בחלק מההיסטוריה שלהם, ומנגד, מאלו המשתייכים לתרבות שביצעה את הפשע המחריד, נדרשת זהירות מופלגת בהמרה של הנסיבות האכזריות למידה של הומור. בינתיים ההומור התמקד בדמותו של היטלר – "שטונק" (הלמוט דיטל, 1992), על שערוריית הזיוף של היומנים של היטלר בשנות ה-80, "הפיהרר שלי: האמת האמיתית באמת על אדולף היטלר" (2007) סרטו של הבמאי היהודי-שוויצרי דני לוי שבו הוצג הדיקטטור כדמות מעוררת רחמים, ולא מזמן גם הלהיט הקומי "תראו מי חזר" (2015), עיבוד לספרו המצליח של טימור ורמש, שבו היטלר מתעורר בברלין העכשווית.

     

     

    הסרט הגרמני "להתראות גרמניה" ("Bye Bye Germany"), מוגדר ע"י הבמאי (יליד גרמניה שגר בבלגיה) סם גרברסקי כ"קומדיה היסטורית", והוא עוסק במעלליהם המומצאים למחצה של יהודים במחנה עקורים בגרמניה - רגע לאחר סיום המלחמה. ניתן לטעון, תוך שימוש במידה מסוימת של רשעות, כי הסרט פותר את בעיית הקומדיה הפועלת בזיקה לשואה בכך שהוא לא ממש מצחיק. כלומר, יש בו סצנות שאמור לעורר תחושה של דגדוג שאמור להתפשט לצחוק, אבל בפועל זה לא ממש קורה. לכל היותר, הומור זה משמש את הסרט כסוג של רוח כללית השורה על הסצנות – ומתקרבת לסף הגיחוך מול עורמתם של הסוחרים היהודים, והמניפולציות אותן הם מבצעים על קונים גרמנים עם רגשות אשם.

     

    "להתראות גרמניה" מבוסס על שני החלקים הראשונים בטרילוגיה של הסופר השוויצרי-גרמני מיכאל ברגמן (ששאבה השראה מאירועים בהיסטוריה המשפחתית שלו). הגיבורים הם ניצולי שואה יהודים, חלק מקבוצה של כ-4,000 ניצולים שמצאו עצמם בגרמניה זמן קצר לאחר המלחמה. במקרה זה מדובר על היושבים של מחנה עקורים שהקים הצבא האמריקני בפרנקפורט. התקווה שלהם היא להרוויח את הסכום המכובד הנדרש כדי שיוכלו להמשיך הלאה אל מחוץ לגרמניה, בעיקר לכיוון ארה"ב.


     

    בראש החבורה עומד דוויד ברמן (מוריץ בלייבטראו), מעין "האסלר" מלוטש שמארגן בפתיחת הסרט את העסק למכירת מצעי מיטות. צוות אנשי המכירות מגויס מבין יושבי המחנה, וכולל כמה דמויות שנושאות באופן מובהק יותר את הצלקות הרגשיות של מה שעברו. בין הדמויות, שסיפורן אינו חורג ממעמד לא מספיק מפותח של דמויות משנה, סנדלר בשם הולצמן (מארק איווניר) וניצול בשם קראוטברג (וסלב יאקובק) שרצח הוריו יחזור וישפיע על מסלול חייו לאחר המלחמה.

     

    עוד ביקורות קולנוע:

    "אוקג'ה"

    "גנוב על העולם"

    "להציל את נטע"

    "בייבי דרייבר"

     

    המכירה מתבצעת במעבר מדלת לדלת בפרנקפורט, בדרך כלל בצמדים של שני סוכני מכירות. לא מעט מניפולציות מבוצעות בכדי להשיג את הרווח הנדרש. זהו העסק שאותו ברמן מכיר מכיוון שזה מה שמשפחתו עשתה - בקנה מידה מאוד שונה ויותר מהוגן – לפני המלחמה. כעת נדרשות טקטיקות גבוליות כמו קריאת מודעות אבל והבאת סחורה ש"הוזמנה" לבית הנפטר, או פריטה על רגשות האשם של הגרמנים. יהודים שסוחרים בדרכים מפוקפקות בגרמניה שלאחר המלחמה – הקרח כאן מאוד דק.


     

    העסק מביא את הכסף, אך לברמן יש בעיה: הוא לא יכול להשיג את האשרה הנכספת מכיוון שמוטל דופי במעשיו בזמן המלחמה. מבלי שסוכני המכירות האחרים ידעו לאן הוא נעלם, הוא מתייצב לסדרה של חקירות. מולו קצינת מודיעין של הצבא האמריקני בשם שרה סימון (אנטיה טראו) המנסה לברר אם אכן שיתף פעולה עם הנאצים. דמות החוקרת, שלא הייתה בספריו של ברגמן, לא משולבת היטב בעלילה והכימיה שאמורה להתפתח בינה לבין ברמן לא ממש עובדת.

     

    החקירות מספקות מסגרת של סדרת פלשבקים החוזרת אל העבר ובה הסיפור המוזר של הדרך בה ברמן הצליח לשרוד. כיצד יכולתו הקומית סייעה להישרדותו מול מפקד המחנה (כריסטיאן קימיוטק) ואף הובילה למפגש מפתיע עם דמות היסטורית בעייתית במיוחד. זהו בסיס אפשרי לבחינת שאלות של היכולת לשרוד את הזוועה מבחינה מנטאלית ומבחינה מוסרית, אך הסרט לא מציע צלילה בעלת עומק לשאלות מורכבות אלו. הטון הכללי של קומדיה לא מצחיקה הוא סוג של מיסוך מפני הצלילה למעמקים אלו (וממילא ספק אם לסרט היה יותר מדי מה להציע בסוגיות אלו).

     

     

    מגבלות ההפקה הופכות את השחזור התקופתי ל"תפאורתי" מדי. החפצים נראים כאילו יצאו ממחסן תפאורות ולא מתוך חייהם של אנשים החיים בדלות. המעבר בין סיפור הרוכלים לעבר לא מבוצע היטב, והשחקנים לא מקבלים הזדמנות מיוחדת להתבלט. למרות החומרים הטעונים הסרט לא מציע חוויה משמעותית מבחינה רגשית – לא ברגעי ההומור ולא בדרמה.


    פורסם לראשונה 04/07/2017 18:42

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים