הארוס ברח ומעיין נותרה עם הטראומה
מעיין הגיעה אליי שנתיים אחרי אותו יום ארור כי היא משתוקקת להתקדם קדימה. אימון אישי
ארבעה חודשים אחרי שהוא כרע ברך והציע, מעיין עצרה להירגע. היא הניחה שהדברים היחידים באותה העת שלא היו סגורים הם הנעליים שלה וחליפת החתן. היא לא ידעה אז שדבר נוסף לא היה סגור בכלל באותם הימים - החתן שלה. לא היה לה מושג שבעודם טועמים, מצמצמים רשימות ומתלבטים בין די-ג'יי אחד לאחר, לבן זוגה בשלוש השנים האחרונות יש ספק שמייסר אותו ומדיר שינה מעיניו. היא גילתה זאת רגע אחד מאוחר מדי. או יותר נכון, שבועיים בלבד לפני היום המיוחל.
מעיין הגיעה אליי שנתיים אחרי אותו יום ארור כי היא משתוקקת להתקדם קדימה, כי עברו כבר שני קיצים מאז היום החם מדי ההוא שבו הכול קרס מול עיניה כמו מגדל קלפים, והיא ממש לא הייתה מוכנה לזה. מאז, ב-24 החודשים שחלפו, היא מלקקת את הפצעים, אבל לא באמת מתאוששת. כביכול היא השאירה את הפרק הזה מאחוריה, ובחצי שנה האחרונה חזרה לחפש זוגיות, אבל תוך כדי תנועה היא גם הבינה שהמשבר ההוא עדיין פועם בה.
כולנו סוחבים עימנו אי אלו פגיעות בכנף. ככה זה. מי שחי, מנסה ומסתכן, סביר שיחווה כאב, פגיעות ואכזבה. כביכול המכות הללו מחזקות אותנו, אבל באותה מידה הן מייצרות גם משנה זהירות, הססנות וחשש, ויותר מכך, הן מצלקות חלקים בנפשנו, חלקים שבפריזמה של זמן אומנם מבשילים אותנו להיות האדם שאנחנו, אבל כל זמן שהם טריים, הם מדממים ושורפים אותנו מבפנים. במקרה של מעיין, הפגיעה שחוותה נותרה עמוקה וכואבת גם שנתיים אחרי.
בשנה האחרונה הגיעו אליה חברים חדשים שהחלו לשכון בנשמתה - חרדות ("לא היה לי מושג מה זה בהתחלה, ממש חשבתי שאני עומדת למות"), דיכאון ("חודש לא יצאתי מהמיטה") וחוסר אמון עמוק באחרים ובעיקר בעצמה, אחרי שפספסה ככה ולא צפתה את הפגיעה הזו. בפועל, מה שקורה זה שמעיין מנסה, יוצאת לדייטים ומשתדלת להיות שם. בחצי השנה האחרונה היא אפילו הכירה שני בחורים שבאמת מצאו חן בעיניה והיא כנראה מצאה חן בעיניהם, אבל היא גילתה שאחרי ארבעה דייטים היא נבהלת וחותכת.
כמובן שזה לא כל כך פשטני. בשתי הפעמים הללו ככל שהקשר התקדם, היא החלה להרגיש רע מבחינה פיזית. בחילות, חרדה, עייפות כרונית, יחד עם רגישות יתר, חשדנות, עצבות ורצון להימלט, עד שהיא אכן נמלטה. מבירור מעמיק של מה קרה לה ברגעים הללו, התמונה מתבהרת ומעיין מבינה ששום קלונקס לא יכול לעזור לה להתגבר על כך, אלא רק הבנה מעמיקה של מה הדבר שמנהל אותה.
כיאה לפגיעה בכנף, מסתבר לי (ולה) לאט-לאט, שמעבר לחוסר האמון המתבקש, מעיין מסתובבת בעולם ההיכרויות עם חוויה של פחיתות ערך. עמוק בתוכה התבססה האמונה שהיא לא מספיק שווה. מעיין לא הייתה מודעת שזו נקודת המוצא החדשה שלה. היא הייתה בטוחה שחוסר האמון באחרים הוא זה שמכשיל אותה פעם אחר פעם, כשהיא פוגשת מישהו שמוצא חן בעיניה. היא ייחסה את החרדה לזה שהיא לא יודעת מה הצד השני רוצה, וכל אקט כמעט התפרש מבחינתה כהוכחה לזה שתכף הוא יבטל אותה וילך, כי הרי "אי אפשר לסמוך על אף אחד יותר".
כשזה קרה בפעם השלישית, תוך כדי פגישותינו, ממש תפסנו את זה על חם - החרדה הצפויה הגיעה, רק שבמקום להרדים אותה עם כדור פלא ולברוח, כפי שנהגה עד כה, החלטנו לתת לה מקום. ליוויתי אותה תוך כדי טלפונית, ובין הנחייה לנשום וטכניקות לקרקוע, דובבתי אותה להציף את כל מה שקורה לה. מהר מאוד עלתה טראומת הנטישה שלחשה לתוך חדרי ליבה "הוא ינטוש אותך, את לא תספקי לו את מה שהוא צריך, את לא מספיק שווה".
אחרי האירוע הזה, שבהחלט היה מכונן, אנחנו מחליטות על ריסטרט. להניח רגע את הדייטים בצד ולרפא את מעיין. להתעסק בערך שלה ולא במה אחרים יכולים אולי לעשות לה, אם רק תתמסר.
אני אקצר ולא אלאה אתכם בכל התהליך שעברנו, ואגיע הישר לשורה התחתונה: אחרי ארבעה חודשים אינטנסיביים של חיבור מחדש לעצמה, הקשבה לקולה הפנימי עם מקסימום נוכחות והעמקה, גילינו שעניין הנטישה שזור בחייה עוד הרבה לפני שארוסה עשה לה "ויברח". אבל יותר מהכול, מעיין גילתה את עצמה, את היכולות המופלאות שלה, את העומק וההומור, את האומץ והנחישות, ותכלס, כל המשבר הזה הוליד בדיעבד קשר זוגי מופלא, הקשר הזוגי בינה לבינה.
הכותבת מאמנת אישית וזוגית בנקודתיים - תהליכי זוגיות
