פסטיבל ורכטר: מציאות מקבילה של רוקנ'רול

אם מרטין הנדפורד, המאייר של סדרת הספרים הפופולרית "איפה אפי?", מחפש השראה לספרו הבא, הוא פשוט חייב לקפוץ לבלגיה ולבקר בפסטיבל המוזיקה "רוק ורכטר". בכל פעם שיביט סביבו בתוך השטח העצום של הפסטיבל, אליו הגענו עם חברת "און.טור", הוא יראה לנגד עיניו את גרסת המציאות של "איפה אפי?".

כל פריים אקראי שיצלם שם ייראה אחד לאחד כמו תמונה מספרו: עשרות אלפי אנשים צפופים לבושים בשלל צבעי הקשת, ביניהם גם לא מעט חובבי צומי שהשקיעו בתחפושות אקסטרווגנטיות, מפיקאצ'ו ועד לאיבר מין זכרי. כל שנותר לו יהיה רק לשתול בתוך המארג הצבעוני הזה את הבחור הממושקף עם חולצת הפסים האדומה לבנה.

קרב הצומי הגדול. חובבי מוזיקה מכל העולם דופקים הופעה(צילום: אליסף דעואל)

גם פיקאצ'ו הגיע לבלגיה. עם תאום(צילום: אליסף דעואל)

כבר 41 שנים העיירה הקטנה והמנומנמת ורכטר מתעוררת בקיץ לצלילי גיטרות ובאס רועמים והופכת לאתר עלייה לרגל עבור עשרות אם לא מאות אלפי חובבי מוזיקה מרחבי העולם ולמוקד משיכה עבור שורה של להקות ענק.

אחרי שזכו השנה בתואר המחייב "הפסטיבל הגדול הטוב ביותר" בטקס פרסי הפסטיבלים האירופאים (נשבע שיש דבר כזה!), המארגנים של ורכטר דאגו לא לבייש את הפירמה והצליחו לדחוס אל תוך ארבעה ימים ושלוש במות, שורה ארוכה של שמות ענקיים ביניהם רדיוהד, ארקייד פייר (רוחב היריעה לא מאפשר לי להתייחס בהרחבה להופעה שלהם, אז במשפט אחד: לכו לראות אותם!), פו פייטרס, קינגס אוף ליאון, לינקין פארק, סיסטם אוף אה דאון, לורד, הצ'יינסמוקרס, ג'יימס בלייק ועוד ועוד ועוד.

תום יורק רק רוצה לרקוד

אל הערב בו הופיעו ג'יימס בלייק ורדיוהד בק טו בק הגעתי מוכן כמו למבצע צבאי. בראשי כבר היה תכנון מדוקדק של האופן שבו אשתחל בין ההמונים ואמצא את עצמי במרחק יריקה מבלייק, הממונה על ריסוק הלב שלי בשנים האחרונות, ומתום יורק, שממלא את אותו התפקיד בהצלחה מרובה בעשרים השנים האחרונות.

איזון נכון בין אקסטזה לרגש. רדיוהד בורכטר - בקרוב בישראל(צילום: ליאור כתר )

המבצע נפתח היטב ובלי הרבה בעיות פילסתי את דרכי בין האנשים והלכתי והתקרבתי אל עבר הבמה המרכזית. אלא שדווקא אז, כשהכול נראה מושלם, התברר הכשל המודיעיני החריף במבצע: שערי ברזל המובילים אל החלק הקרוב ביותר לבמה, ומסביבם חבורת מאבטחים גברתניים, הבהירו כי דייט אינטימי עם מר יורק כבר לא יהיה לי הערב. "אני מבין שאני צריך צמיד מיוחד בשביל להיכנס לפה", אמרתי בייאוש ובהכנעה. "אתה מספיק מיוחד", ענה לי אחד המאבטחים, פרץ בצחוק וסימן לי להיכנס.

כן רבותיי, ב"רוק ורכטר" הגולדן רינג הוא לא מקום משכנם הבלעדי של אנשי העשירון העליון. המדיניות הפשוטה היא "מי שתופס זוכה", שינוי מרענן ביחס ל"מי שמוכן לשלם יותר זוכה". לא מפתיע אם כך שבגולדן רינג, עברית היא פחות או יותר השפה הרשמית. הישראלים, הרגילים לשלם מחירים מופקעים עבור הזכות להיות קרובים לאומנים האהובים עליהם, שמחו מאוד ליהנות מהפריבילגיה הזו ללא תוספת מחיר מוגזמת והציפו את המתחם בהמוניהם.

פשוט תראו אותם! ויליאם באטלר מארקייד פייר(צילום: ליאור כתר )

האושר שמילא אותי בזכות המקום המצוין שתפסתי רק גבר הודות להופעה המוקדמת המעולה של הצמד Royal Blood, שעם בס ותופים בלבד הצליחו לספק המון תעסוקה לחובבי הפוגו במקום. אחריהם הגיע תורו של ג'יימס בלייק להכשיר את הקרקע לרדיוהד ולהחליף את האווירה הרוקיסטית הפרועה בקצת מלנכוליה.

עוד ביקורות הופעות ב-ynet:

בריטני ספירס בישראל: מלכה אדירה על הבמה

טום ג'ונס בישראל: המון עוצמה, פחות רגש

סנדרסון חגג 50 שנות קריירה עם כל החברים

בלייק, סינגר-סונגרייטר ששורשיו נטועים במוזיקה האלקטרונית ובמיוחד בדאב סטפ, עלה לבדו לבמה המרכזית, התיישב על הפסנתר ובקולו המכשף ביצע את "Vincent" היפהפה, אותו ביצע במקור דון מקלין. מיד לאחר מכן הצטרפו גם חברי להקתו ואיתם גם הביטים האלקטרוניים האיטיים והמהפנטים. זו הייתה הופעה קצרה שחסרה שירים מעולים רבים משלושת אלבומיו וגם לא כזו שבהכרח מתאימה לאטמוספירה של במה מרכזית בפסטיבל ענק עם קהל שמשתוקק לצרוח פזמונים של המנוני רוק. למרות כל אלו, ההופעה של בלייק כן סיפקה טעימה מהכישרון העצום של המוזיקאי המחונן הזה, ובעיקר הותירה רצון עז לחזות בו מול במה קצת יותר קטנה ואינטימית וקהל תומך יותר.

ככל שהולכת ומתקרבת שעת ההופעה של רדיוהד הטירוף בקהל גובר. מספיק ששמה של הלהקה יתנוסס על מסכי הווידאו הענקיים שציינו כי היא ההופעה הבאה כדי שהמוני אנשים ישלפו את הפלאפונים ויצלמו אותם למזכרת. מפעים לראות איך להקה שמעולם לא ביצעה פשרה אומנותית, שבשיא הצלחתה לא חששה לפנות לכיוונים מוזיקליים אוונגרדיים, ממשיכה לזכות באהבתם העצומה של ההמונים.

תחילתה של ההופעה הרגישה כמו דרשה המונית. תום יורק עמד אל מול עשרות אלפי מעריציו-מאמיניו ובתנועות של מנצח על תזמורת סימן לנגנים, בזמן שהצלילים של "Daydreaming" מהאלבום האחרון בקעו מהרמקולים. הקהל שמר על שקט, הקשיב, חיכה בדריכות למוצא פיו של הכהן הגדול. האורות הלבנים שנדלקו לפתע רק חיזקו את תחושת הקדושה.

קבלו: ההופעה המלאה של רדיוהד בורכטר

האווירה השתנתה לאחר מכן כשיתר הלהקה הצטרפה וניגנה את "Lucky" מ-Ok Computer, כיאה לקלאסיקה כאן כבר עוברים לשלב השירה ההמונית. בכלל, לכל אלו החוששים לקראת הופעתם בפארק הירקון בעוד שבועיים מהיעדר השירים הישנים, אציין כי Ok Computer זכה לנתח המשמעותי ביותר בהופעה עם שבעה שירים מתוך 24. The Bends, לעומת זאת, יוצג על ידי שיר אחד בלבד ("My Iron Lung").

יורק שלא מפסיק לזוז במשך ההופעה ונראה לפרקים כמו זחל אחוז דיבוק, ממעט לדבר עם הקהל. במקום זאת הוא ויתר חברי הלהקה מתקשרים עם המעריצים מוזיקלית. כמה מוזר ומיוחד לשמוע שיר כמו "Everything in its Right Place" לרקע מחיאות כפיים קצובות. נפלאות הפסטיבלים. שיתוף הפעולה בין רדיוהד והקהל מגיע לשיאו ב"Paranoid Android". ממש כמו המבנה המשתנה במהירות של השיר ההמנוני הזה, כך גם הקהל מתאים את הליווי שלו בדיוק רב, מנפנופי ידיים מצד לצד בקטעים האיטיים לריקודים בהתלהבות בקטע הסולו המפורסם.

נבראו בשביל אירועים כאלה. פו פייטרס מחשמלים את הקהל(צילום: ליאור כתר )

רדיוהד הצליחו למצוא את האיזון הנכון בין אקסטזה הנחוצה להופעות מסוג כזה ומגיעה במלוא עוצמתה בשירים כמו "Exit Music" או "2+2=5", להמון רגש כמו ברגע בו ג'וני גרינווד הגיטריסט פורט על הגיטרה באמצעות מיתר, א-לה סיגור רוס, במהלך "Pyramid Song".

אחרי 23 שירים שנמתחו על פני שעתיים, כולל שני הדרנים, הם חותמים את ההופעה עם "Karma Police" ההמנוני. בסיומו, הקהל מחליט שלא די לו ועל דעת עצמו ממשיך לשיר את הפזמון, "Phew, for a minute there I lost myself".יורק זורם איתם ומצטרף לשירה. סיום קסום להופעה נהדרת.

לאכול ארוחת בוקר עם בלינק 182

מלבד שלוש במות, וכיאה למקום בו שורצים אנשים משעות הצהריים ועד הלילה, מתחם הפסטיבל כולל גם מתקנים רבים אחרים כמו אינסוף דוכני מזון ושתייה (יקרים! 2.75 יורו בשביל בקבוק מים!), מדשאות למנוחה, ערסלים, חנויות מרצ'נדייז, שוק קטן ועוד. צמוד למתחם הפסטיבל שוכן מתחם קמפינג עצום עם אלפי אוהלים בהם משתכנים באי הפסטיבל האמיצים שלא חששו מהגשם שחודר לפעמים לאוהל, ובחרו בחוויית ההארד-קור.

אני רוצה אתכם. טום מורלו מרייג' אגיינסט דה מאשין(צילום: ליאור כתר )

גם היא הייתה שם. לורד(צילום: ליאור כתר )

בין המוני האוהלים במקום מסתתר לו המתחם של חברת "און.טור", בו מתרכזים ישראלים רבים ומתפנקים מארוחת הבוקר ומהבירות שהביאו להם למקום. בין ביס לשלוק הם מביטים אל עבר מסך ענק עליו מוצגים מספרים מתחלפים, ובודקים האם המספר שלהם כבר הגיע. נראה כמו תור לבית מרקחת רק שבמקרה שלנו מדובר בתור למקלחת.

"הקמפינג מעצים את החוויה, זה נותן עוד ערך כשאנחנו כולם ביחד", מספרת אווה מנור הישראלית, אחת משוכנות המתחם, ומוסיפה על הבוקר יוצא הדופן שעבר עליה, "ישבתי פה לאכול ארוחת בוקר ואני רואה שמטר לידי יושבים בלינק 182, לא עשיתי עם זה כלום. חבל".

את הכבוד לחתום את הפסטיבל מקבלים הפו פייטרס, להקה שפשוט נבראה בשביל המעמדים הללו. הקהל של ורכטר משוגע על רוק פשוט ויעיל כמו זה שהפו פייטרס מייצרים כבר 22 שנים. כשדייב גרוהל, מנהיג הלהקה, פותח את ההופעה עם "All My Life" המקפיץ הוא פשוט זורק טרף להמוני החיות הרעבות בקהל שלא יפסיקו להשתולל בשעתיים הקרובות.

גרוהל הוא ככל הנראה האנטיתזה המוחלטת לתום יורק השתקן. מדובר במפלצת כריזמה שלא מפסיק לדבר עם הקהל, להצחיק ולהפעיל אותו. כשהוא פורט על הגיטרה בטירוף, רץ באמוק על הבמה ושופך גלונים של אנרגיות כבר בשיר הרביעי, אתה חושש כיצד הוא ישרוד עוד 17 שירים, אבל מסתבר שגם בגיל 48 המיכלים שלו עדיין מלאים יותר משל רוב הילדודס בז'אנר. "אני צריך לצרוח בכל ערב בחיי וזו העבודה הכי טובה בעולם", הוא מיטיב להסביר. בביצוע האדיר ל"Monkey Wrench" שנמתח על פני כעשר דקות, הוא נטש את הבמה והגיע עד לעמדת הסאונד מרחק של סביבות 30 מטרים משם.

ארבעת ימי הפסטיבל היו כמו בלון עצום שהולך ומתנפח באמצעות האנרגיות של מאות אלפי הצופים ועשרות הלהקות והאומנים וההופעה המחשמלת של הפו פייטרס הייתה הרגע שבו הבלון התנפח עד תום. לקראת סיומו של השיר האחרון שחתם את ההופעה ואת הפסטיבל, "Everlong", מטח של זיקוקים נורה לאוויר וסימל את רגע הפיצוץ של הבלון הענק ועמו החזרה המדכאת למציאות. למחרת כבר אדחס כמו סרדין ברכבת חזרה מההופעה של בריטני ספירס בפארק הירקון.

הכותב היה אורח חברת "און.טור" מבית אופקים.