שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    האישה שפרשה כנפיים
    120 שנה להולדתה של אמיליה ארהרט, חלוצת הטיסה שהרחיבה את גבולות היכולת האנושית והרימה אותם לשחקים

     

     

    מתוך סרט על תעלומת היעלמותה

    מתוך סרט על תעלומת היעלמותה

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    כשאמיליה ארהרט (Earhart) הייתה בת 10 היא ראתה מטוס בפעם הראשונה בחייה, בעת ביקור משפחתי ביריד. אביה הציע לה לטוס, אך היא נרתעה והעדיפה ללכת עם אחותה הקטנה לקרוסלה. "זה היה מתקן מעץ ומחוטי ברזל חלודים, ולא נראה מעניין כלל", סיפרה לימים. חלפו 13 שנה בטרם קיבלה הזדמנות נוספת לטוס. הפעם היה זה אירוע ששינה את חייה, ואולי גם את תולדות התעופה.

     

    עוד כתבות באתר מכון דוידסון:

    מדוע השיער נושר?

    שדות כרוב לנצח

    גאווה ודעות קדומות

    הכל על מדע באפליקציה של מכון דוידסון - להורדה באייפון ובאנדרואיד

     

    סיפורי אחיות

    ארהרט נולדה ב-24 ביולי 1897 בעיירה בקנזס. היא הייתה בתו הבכורה של העורך דין סמואל ארהרט, שנשא לאשה את אמיליה אוטיס, בתו של שופט פדרלי לשעבר שהיה לבנקאי מצליח. המשפחה התגוררה בנחלה של הורי האם, שם אמיליה ואחותה מוריאל הצעירה ממנה בשנתיים גדלו במתח תמידי בין החינוך הליברלי יחסית של הוריהן, לשמרנות של סבה וסבתה. המתיחות התבטאה בגישה לחינוך הבנות. בעוד הסבתא והסבא סברו שיש לחנכן להיות "ילדות טובות", הוריהן אפשרו להן לטפס על עצים, להשתולל עם הבנים ואפילו לצוד חולדות ברובה קטן.

     

    אמיליה ארהרט. 120 שנה להולדתה (צילום: AP) (צילום: AP)
    אמיליה ארהרט. 120 שנה להולדתה(צילום: AP)

     

    כשהייתה בת תשע עברה המשפחה הגרעינית למדינת איווה, בעקבות משרה שקיבל האב כמשפטן בחברת רכבות. אמיליה למדה בחינוך ביתי עד גיל 12 ורק אז נשלחה לבית הספר בפעם הראשונה. היא הייתה תלמידה טובה שאהבה לקרוא וגילתה עניין רב במדעים. בהמשך נפרדה אימה מאביה, שלא הצליח להתגבר על חיבתו לאלכוהול, ועברה עם הבנות לשיקגו, שם סיימה אמיליה את לימודי התיכון ב-1915.

     

    היא פנתה ללימודי המשך במכללה לנשים בפילדלפיה, אך עזבה אותם לאחר שבביקור בטורונטו ראתה את החיילים הפצועים הרבים ששבו משדות הקרב של מלחמת העולם הראשונה באירופה, והתנדבה לשמש עוזרת לאחות בבית החולים. בין מטופליה היו טייסים פצועים רבים, ובעקבות סיפוריהם החלה ארהרט להתעניין בתעופה.

     

    ב-1918 הגיעה לקנדה מגפת השפעת הספרדית, והעבודה בבית החולים הפכה קשה עוד יותר. גם ארהרט נדבקה בנגיף, ואושפזה לכמה שבועות בעקבות סיבוכים שכללו דלקת ריאות ודלקת סינוסים קשה. לאחר שהתאוששה פנתה ללימודי רפואה באוניברסיטת קולומביה, אך עזבה כעבור שנה כדי להיות עם הוריה, שחזרו לחיות יחד, בקליפורניה. שם, בעת ביקור ביריד ב-1920, שוב הציע לה אביה טיסת ניסיון. הפעם היא השיבה בחיוב. הטיסה נמשכה עשר דקות בלבד אבל שינתה את חייה. "כשהמטוס הגיע לגובה 200 או 300 רגל כבר ידעתי שאני חייבת ללמוד לטוס", סיפרה לימים.

     

    שק תפוחי אדמה

    ארהרט התחילה ללמוד טיסה אצל הטייסת אניטה סנוק (Snook), מחלוצות התעופה בארצות הברית, ובמקביל עבדה בכל עבודה שמצאה כדי לחסוך כסף למטוס משלה. היא הייתה נהגת משאית, צלמת וקצרנית בחברת טלפון, ובקיץ של 1922 קנתה מטוס Kinner Airster משומש, שאותו כינתה "הקנרית" בגלל צבעו הצהוב. כמה חודשים לאחר מכן כבר קבעה שיא גובה בטיסה לנשים, כשהביאה את המטוס ל-14 אלף רגל. ב-1923 הייתה לאישה ה-16 בהיסטוריה שקיבלה רישיון טיס מפדרציית התעופה הבינלאומית.

     (צילום: AP) (צילום: AP)
    (צילום: AP)

     

    אך קריירת התעופה המבטיחה שלה נקלעה עד מהרה לסחרור כלכלי. הוריה של ארהרט התגרשו בסופו של דבר, והאם ובנותיה התקיימו במידה רבה על ירושת סבתה של אמיליה. כשהכסף הזה אזל, ובלי אופק תעסוקתי בתחום התעופה, היא נאלצה למכור את המטוס. ארהרט שבה ללמוד בקולומביה, אך נאלצה להפסיק בהיעדר מימון והצטרפה לאימה בבוסטון, שם התפרנסה מהוראה ומעבודה סוציאלית.

     

    אבל חיידק התעופה לא הרפה ממנה. היא שימשה נציגת מכירות של מטוסי קינר בבוסטון, החלה לכתוב כתבות ומאמרים על תעופה לעיתונות המקומית והפכה דמות מוכרת בקהילת התעופה בצפון מזרח ארצות הברית.

     

    ב-1927 היה הטייס האמריקני צ'רלס לינדברג (Lindbergh) לאדם הראשון שחצה את האוקיינוס האטלנטי בטיסה רצופה. הצלחתו עוררה גל של ניסיונות נוספים לעמוד באתגר, וארהרט הוזמנה להיות האישה הראשונה שחוצה את האוקיינוס האטלנטי בטיסה, גם אם רק בתור נוסעת - ולא כטייסת. היא נענתה להזמנה וב-17 ביוני 1928 עלתה בקנדה על מטוסם של הטייס ווילמר סטולץ (Stultz) והמכונאי לואיס גורדון (Gordon). כעבור כ-21 שעות נחתו השלושה בוויילס. בראיונות לאחר שובם לארצות הברית אמרה ארהרט, "הייתי רק מטען בטיסה. כמו שק תפוחי אדמה. ביום מן הימים אולי אנסה טיסה כזאת בעצמי".

     

    פורשת כנפיים

    שלושת משתתפי הטיסה התקבלו במצעד ניצחון בניו יורק והתכבדו בפגישה עם נשיא ארצות הברית קלווין קולידג' (Coolidge) בבית הלבן. למרות חלקה הצנוע בהישג, ארהרט הפכה לידוענית, בין השאר בעידודו הנמרץ של המוציא לאור ג'ורג' פוטנם (Putnam), מיוזמי הטיסה, שחיבר אותה לרשת הקשרים הענפה שלו. בין השאר היא מונתה לעורכת בכתב העת "קוסמופוליטן", שם הרבתה לעסוק בענייני תעופה, ולסגנית נשיא של חברת תעופה מקומית. בד בבד השתתפה בכמה תחרויות תעופה וב-1930 מונתה לנשיאה הראשונה של ארגון הטייסות האמריקניות.

     

    ארהרט ופוטנם הכחישו את השמועות על רומן ביניהם, אבל לאחר גירושיו ב-1929 החל פוטנם לחזר אחריה בעקשנות, ובסופו של דבר הם נישאו ב-1931, לאחר שהבטיח שלא ינסה לכבול אותה בחוקי נאמנות מימי הביניים.

    הקטע הטראגי של הטיסה (צילום: Google Maps) (צילום: Google Maps)
    הקטע הטראגי של הטיסה(צילום: Google Maps)

     

    סמוך לנישואיהם החלו לתכנן את טיסת הסולו של ארהרט לחציית האוקיינוס האטלנטי. ב-20 במאי 1932, יום השנה החמישי לטיסה של לינדברג, המריאה ארהרט מהרבור גרייס שבמזרח קנדה במטוס Lockheed Vega 5B. רוחות צפוניות חזקות, הצטברות קרח ותקלות מכניות במטוס לא הניחו לה להגיע לפריז. היא נאלצה לחפש אתר נחיתה חלופי, ואחרי כמעט 15 שעות טיסה נחתה בשטח מרעה לא רחוק מהעיר לונדונדרי בצפון אירלנד.

     

    הצלחתה הקנתה לה שם עולמי וזיכתה אותה באותות הוקרה רבים, ובהם עיטור מנשיא ארצות הברית הרברט קלרק הובר (Hoover), מדליה מהקונגרס האמריקני ועיטור לגיון הכבוד הצרפתי. בשנים הבאות המשיכה ארהרט לבצע טיסות נועזות, ובין השאר טסה לבדה מהוואי לקליפורניה והייתה לאדם הראשון שחצה בטיסה גם את האוקיינוס האטלנטי וגם את האוקיינוס השקט. היא גם הייתה לאדם הראשון שהשלים טיסת סולו ממקסיקו סיטי לניו יורק. עד 1935 היא שברה שבעה שיאי תעופה לנשים, ואז החליטה להתמודד עם האתגר הגדול מכול: להיות האישה הראשונה שתטוס סביב העולם.

     

    סוף הדרך

    ארהרט לא הספיקה להיות האדם הראשון שיקיף בטיסה את העולם. צוות של טייסים אמריקנים עשה זאת כבר ב-1924, בסדרה של טיסות שנמשכה 175 יום. הטייס האוסטרלי צ'רלס קינגספורד סמית (Kingsford Smith) השלים ב-1929 הקפה של כדור הארץ בסדרה ארוכה של טיסות, שכללה את החצייה הראשונה של האוקיינוס השקט בטיסה לאוסטרליה. אבל ארהרט רצתה להיות הראשונה שמקיפה את העולם במסלול הארוך ביותר, סמוך ככל האפשר לקו המשווה.

     

    ב-1935 היא הצטרפה כיועצת למחלקה לאווירונאוטיקה באוניברסיטת פרדיו ומונתה גם ליועצת מיוחדת לסטודנטיות. במסגרת ההסדר השתתפה האוניברסיטה במימון המטוס למשימה, Lockheed Electra 10E, שנבנה במיוחד לכך, ורוב החלל של גופו נוצל למכלי דלק נוספים.

    אמיליה ארהרט, תיעוד אחרון לפני הטיסה האחרונה בחייה ()
    אמיליה ארהרט, תיעוד אחרון לפני הטיסה האחרונה בחייה

     

    ארהרט הרכיבה צוות שכלל שני נווטים מיומנים וטייס פעלולים ששימש יועץ טכני למשימה. התוכנית הייתה לטוס מערבה, ובמרס 1937 המריא הצוות מאוקלנד שבקליפורניה להוואי. כעבור ימים אחדים, בהמראה מהוואי, התהפך המטוס על המסלול בהונלולו, לא ברור אם בגלל תקלה או טעות של הטייסת. איש לא נפגע, אך המטוס עצמו ניזוק קשות והוחזר לתיקונים בקליפורניה.

     

    בנסיון החוזר, כעבור כמה שבועות, החליטה ארהרט לטוס מזרחה. שניים מאנשי הצוות נאלצו לוותר על ההרפתקה בגלל מחויבויות אחרות והיא נותרה לבדה עם הנווט, פרד נונן (Noonan). הם המריאו מקליפורניה לפלורידה, המשיכו משם לדרום אמריקה, חצו את האוקיינוס האטלנטי לאפריקה מעל קו המשווה, וטסו מזרחה דרך צפון הודו, אינדונזיה, צפון אוסטרליה. בסוף יוני נחתו בעיר לאה (Lae) בגיניאה החדשה, לאחר שעברו כ-35 אלף קילומטר ונותרו להם עוד כ-11 אלף קילומטר מעל האוקיינוס השקט.

     

    התחנה הבאה במסלול הייתה האי הזעיר האולנד (Howland), במרחק של כ-4,100 קילומטרים. ארהרט ונונן ידעו שיהיה קשה מאוד לאתר את האי השטוח והזעיר, שאורכו פחות משני קילומטרים ורוחבו פחות מחצי קילומטר, במיוחד אם יהיו עננים. הם תיאמו מראש קשר רדיו עם ספינה של משמר החופים האמריקני שעגנה באי, מתוך כוונה להסתייע באנשי צוותה לניווט.

     

    בלאה שופץ המטוס עוד קצת, וכל פריט מיותר הוסר ממנו כדי לחסוך משקל ולהשאיר עוד דלק לטיסה המאתגרת. ב-2 ביולי 1937 המריא הצמד לדרכו. הבעיות צצו מיד עם ההמראה, כשלדברי עדים אנטנת הרדיו של המטוס נשברה. לאחר מכן נתקל הצוות במזג אוויר מעונן יותר מהצפוי, אף על פי שהחזאים הבטיחו שמיים בהירים. אם לא די בכך, התברר בדיעבד שהמפות שהיו ברשותם לא היו מעודכנות, והאי נמצא בפועל במרחק של כעשרה קילומטרים ממקומו במפה.

    כבוד. ארהרט והנווט פרד נונן ()
    כבוד. ארהרט והנווט פרד נונן

      

    ב-3 ביולי בבוקר יצרו נונן וארהרט קשר עם הספינה, אך תקשורת הרדיו הייתה משובשת מאוד ולא ברור אם הצליחו לשמוע את הנחיות הימאים. קצת לפני שמונה בבוקר ניסה הצוות לכוון אותם אל האי בקשר, ואף אותת להם בעשן, אך ללא הועיל. ככל הנראה הדלק של המטוס אזל והשניים נאלצו לנטוש בלב ים. הספינה יצאה מיד לחפש אחריהם, ועד מהרה הצטרפו אליה כלי שיט ומטוסים נוספים, בהוראת נשיא ארצות הברית פרנקלין דלאנו רוזוולט. החיפושים הופסקו כעבור שבועיים, אבל פוטנם החליט לממן את המשכם - ללא הצלחה. שום שריד לא נמצא. בינואר 1939 קבע בית משפט בקליפורניה את מותה של ארהרט.

      

    מודל לשוויון

    היעלמם של ארהרט ונונן שימש כר פורה לחובבי תיאוריות קונספירציה. בין השאר נטען שהיא התאבדה בכוונה עם המטוס; או שמשימתה האמיתית הייתה לרגל עבור ארצות הברית אחר הכוחות היפניים באוקיינוס השקט. על פי אחת התיאוריות, השניים נפלו בשבי היפני וארהרט הייתה לימים "שושנת טוקיו" - שדרנית רדיו שזהותה לא נחשפה והובילה את שידורי תעמולה של היפנים לחיילים האמריקנים באוקיינוס השקט במלחמת העולם השנייה. סרט שראה אור לאחרונה, במלאה 80 שנה להיעלמותה, מציג עדויות לכאורה כי ארהרט מתה בשבי היפני.

     

    סברה הגיונית הרבה יותר הייתה שהמטוס צלל לים לאחר שהדלק שלו אזל, במרחק של כמה עשרות קילומטרים מהאולנד. סברה אחרת הייתה שהשניים נחתו בטעות באי גרדנר, אי לא מיושב כמה מאות קילומטרים מהאולנד שנקרא כיום ניקומרורו (Nikumaroro), ושייך לקיריבטי. בסריקות באי הזה נמצאו חלקי אלומיניום ושמשת פלסטיק שעשויים להיות של המטוס שלהם וכמה כלים מאולתרים, אך לא זוהו שרידים בוודאות ולא נמצאו שרידי גופות.

     

    בשנת 2014 קבע צוות מומחים להיסטוריה תעופתית כי פיסת מתכת שנמצאה בניקומרורו ב-1991 אכן הייתה חלק מהמטוס של ארהרט, אך המסקנות עדיין אינן מספקות פתרון מניח את הדעת לתעלומה בת 80 השנים. בשנות ה-70 התפרסמה הטענה שארהרט חיה בזהות בדויה בניו ג'רזי, טענה שהופרכה סופית כשמומחים של נשיונל ג'יאוגרפיק עשו ניתוח השוואתי מדוקדק בין תמונות של השתיים.

     

    ארהרט זכורה עד היום כאחת הדמויות הבולטות בתודות התעופה. על שמה נקראים אתרים ומוסדות רבים. מבתי ספר ומוסדות חינוך, דרך רחובות וגשרים ברחבי ארצות הברית ועד כוכב לכת ננסי וספינת תובלה של הצי האמריקני. אוניברסיטת פרדיו וגופים רבים אחרים מעניקים מלגות ופרסים על שמה ודיוקנה הונצח על בולי דואר, וכן במוזיאון שהוקם בעיר הולדתה ובסרטים רבים – תיעודיים ועלילתיים.

     

    אבל חשוב מכל, ארהרט העניקה השראה לרבים שנמשכו אל תחום התעופה בעקבות סיפורה האישי, ושימשה מודל לנשים רבות שפעלו להשגת שוויון ולהשתלבות במקצועות ותחומים שנחשבו "גבריים". בהשראתה התנדבו יותר מאלף נשים טייסות לחיל האוויר האמריקאי במלחמת העולם השנייה, ושירתו כטייסות אימונים ותובלה. נשים רבות אחרות, בתחום התעופה ובתחומים אחרים, ביקשו ללכת בדרכה ושאבו השראה מהצלחתה. היא הוכיחה כי בכל הקשור לתבונה, תעוזה וכוח רצון, נשים לא רק שוות לגברים אלא יכולות אף להתעלות עליהם.

     

    איתי נבו, העורך הראשי של אתר מכון דוידסון, הזרוע החינוכית של מכון ויצמן

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים