כשהגוף בוגד: יומנו של אמיר פרישר גוטמן - חלק ראשון

נהרות של כימו ישר לתוך הווריד. גשם של שיער. בצקות בכל הגוף. מי זה שם במראה? הכי לא האיש החזק שהתרגלתי להיות. אני לא אני, אני כמעט מת. דקה לפני יום הולדת 40 אני מתחיל להיפרד מהעולם.

אני מרגיש כמו בתוך הזיה מסויטת: הכאבים. האשפוז. מופע האיחוד של היי־פייב. האבחון. סרטן בבלוטות הלימפה! עכשיו? וואט־דה־פאק‭!?‬ והכל מול פני האומה. זה אני שכתוב עליו בעיתון?

במשך שבועות ארוכים אני נכנס ויוצא מבתי חולים. אנשים שאני לא מכיר הופכים להיות המושיעים שלי. הגוף שלי הוא עכשיו מגרש המשחקים שלהם, ולי לא נותר אלא לנסות "ליהנות מהנסיעה‭."‬ אני אוהב רכבות הרים, אבל זה, אין מה לומר, חרא של רייד.

"האם אני באמת אחד למיליון?". פרישר גוטמן(צילום: אייל נבו)

ומרוב שאין ברירה, אתה מתרגל. פתאום זה נראה לך הגיוני שיום־יום המון אנשים "מתחברים‭,"‬ כמוך, לרעל טהור שאמור להציל אותם. אותם ואותי. אתה מפסיק לשאול "למה דווקא אני‭"?‬ כי זה לא אתה, זה כולם. כל הגילים, כל המינים, כל העדות והעמים. מדובר במגיפה. וכולם גיבורים. כולם נלחמים. כולם מתפללים לנס.

ואז כנראה הנס שלי מגיע. פתאום מתברר שאני לא חולה בסרטן. לא להאמין שדבר כזה יכול לקרות. "אתה קולט שאתה מהמקרים האלה של אחד למיליון?"‬ שואל חבר בהתרגשות. "חבל שאני לא האחד למיליון שזוכה בלוטו‭,"‬ אני עונה מיד, ותוך כדי כך נזכר שכבר זכיתי בלוטו. זכיתי בענק. אני האחד למיליון שקיבל בחזרה את חייו.

אבל רגע, האם אני באמת אחד למיליון? אולי כמו שעל כל אוניית תחמושת שנתפסת בדרכה לתאי הטרור, יש ספינות אחרות שמצליחות להגיע אל יעדן, כך גם כאן. אולי על כל מקרה של טעות רפואית שנחשף - יש מקרים אחרים שעליהם אנחנו לא שומעים יותר מדי. מקרים שעלולים להסתיים בכריתת איבר מיותרת, אולי אף במותו של החולה ובמאבקם חסר הסיכוי של קרוביו, אנשים מהשורה, במערכת משפטית מיומנת. במקרה שלי, בדרך נס, הטעות לא עלתה לי בחיי. בינתיים.

צלקת מפוארת על הצוואר מזכירה לי יום־יום מול המראה, שאני רוצה להעריך כל דקה שקיבלתי בחזרה. ערימות של מילים, שחלקן נכתבו מבעד לטשטוש המורפיום, הופכות לסיפור שאני חייב לספר.

לא הכל אפשר לספר. חלק מהסיפור תועד במצלמות בעודו מתרחש, כדי להעלות את המודעות למחלה. סוף הסיפור עדיין לא ידוע. יש דברים שייקח זמן לעכל. יש דברים שייקח זמן לרפא.

"רוצה להעריך כל דקה". פרישר גוטמן עם ינאי(צילום: דנה קופל)

דצמבר ‭,2015‬ בחזרות לאיחוד

בגידת הגוף 

דקה אחרי טירוף חנוכה הרגיל, בתום כל הפסטיבלים, נסעתי לחופשה קצרה באמסטרדם. הימים ימי חג המולד, ומדוכני הרחוב עולים ריחות מפתים של אוכל. ערימות של נקניקיות שומניות להחריד, סופגניות נוטפות קרם וניל. השחיתות קראה לי מכל עבר ונעניתי. שיחררתי את הרסן. ידעתי, כשאחזור לארץ תתחיל קרחנה אמיתית.

כי אחרי חמש שנים של דיונים וספקות הוחלט שזהו, האיחוד המטריד שיושב לכולנו על הווריד — מגיע! היי־פייב יחזרו לבמה למופע חגיגי. הפעם אף אחד מאיתנו כבר לא יוכל לברוח מזה.

זה לא היה אמור להיות קשה, אבל משהו שם לא זרם. אני לא יודע אם משהו באיחוד אחראי על בגידת הגוף שחוויתי; אני כן יודע שמהשנייה שהתחברנו מחדש הופיעו בגופי דקירות של כאב, שמדי פעם הגבירו עוצמה, ונעלמו. כאילו מישהו סובב כפתור וחישמל אותי. בהתחלה, בקטנה. בעיקר בעת מאמץ. אחר כך יותר. חשבתי שאלו סתם כאבי שרירים, אבל ככל שחיפשתי תירוצים, הכאבים התפשטו והתעצמו. בערב שבו הופענו בגמר של "הכוכב הבא‭,"‬ הייתי אמור לחתן שתי נשים. אופנוען חיכה לי מחוץ לאולפנים בנווה אילן כדי שאוכל להגיע בזמן לחופה בתל־אביב. הקור של הרי ירושלים בתחילת מארס, הפחד מהרכיבה המהירה וכאבי הגוף גרמו לי להתכווץ כל הנסיעה. כשירדתי מהאופנוע, הייתי קרוב לעילפון. איכשהו צלחתי את החתונה, אבל מאותו היום חשתי בעליית מדרגה בעוצמת הכאב. בכל יום צצו עוד ועוד מוקדי כאב, ובצמוד התפשטה פריחה בצפיפות מטרידה.

‭,15.3.2016‬ אל בית החולים

נסיעה מסוכנת

ינאי מתעקש שאלך לרופא וכפי שהבטחתי לו, את הבוקר התחלתי אצל רופא המשפחה. "זו נראית כמו תגובה אלרגית לכדור שלקחת‭,"‬ פסק ורשם לי כדור. חזרתי לנוח ובשלוש יצאתי מהבית ברמת־פולג לכיוון תל־אביב, לחזרה. אלא שאם בימים האחרונים התקשיתי ללכת, עכשיו כבר לא הייתי מסוגל אפילו לכופף את אצבעותיי על ההגה. נוהג לאט, אני מדליק אורות מצוקה ומתפלל שתעבור פה ניידת משטרה. שמישהו כבר יציל אותי מהנסיעה המסוכנת הזו.

במקום לחדר החזרות, אני נוסע ליואב, החבר הקרוב היחיד עם חנייה מתחת לבית. "אתה יכול לעזור לי‭"?‬ אני שואל מהחנייה. הוא גורר אותי לדירתו. "אני לוקח אותך לבית החולים עכשיו‭,"‬ הוא צועק עליי בפעם המי יודע כמה בימים האחרונים. תאמינו לי, רציתי לעכב עוד את ההגעה לאשפוז, אבל כמעט קרסתי.

"כמה זמן אתה כך‭"?‬ שואלת הרופאה במוקד בפליאה את האיש היושב בכיסא גלגלים, מפרקיו נפוחים, גופו מלא פריחה, והוא מדבר בקושי. "כבר שלושה שבועות‭,"‬אני כמעט מתנצל. "ורק עכשיו באת‭"?‬ היא נוזפת בי, "טוסו למיון‭."‬

בכיסא גלגלים אני מובל לחדר המיון של איכילוב ונלקח מיד לסדרת בדיקות. במקביל מחדירים לווריד אינפוזיה ראשונה. ארבע שעות אחר כך אני מאושפז בבניין סמי עופר הדנדש, במחלקת עור, בגלל הפריחה על גופי.

"העיקר שתבריא". אמיר וינאי עם בנם רוי(צילום: אייל נבו)

בבוקר מתחילים להתייצב במחלקה אהוביי ואוהביי. אחת לכמה שעות נלקחות ממני מבחנות מלאות דם. אין מחלה שלא נשקלת, אין זיהום שלא מובא בחשבון. ייקח זמן עד שנבין שכשאומרים לך, "זה כנראה זיהום‭,"‬ מתכוונים בעצם ל"אנחנו עדיין לא יודעים כלום‭,"‬ וכשאומרים לך שזה "אולי חיידק ואולי איזה וירוס‭,"‬ זה אומר שגם לא יהיה להם מושג בקרוב.

בדיעבד, יספרו לי מקורביי שבאותם ימים הרופאים נפלו לקלישאה "הומואית‭,"‬ וערכו לי בדיקות איידס שוב ושוב. "אתה לא יודע מה אנחנו רואים כאן‭,"‬ אמרה לי סטאז'רית חביבה, בתשובה לתמיהתי. "זה תל־אביב, כל סוף שבוע אנשים מגיעים לפה עם תסמינים מאוד בעייתיים‭."‬ "אבל תסתכלו על הבן אדם‭,"‬ עניתי לה. "יש לי אותו בן זוג שנים. לא הגעתי מאחד המועדונים. אני לא על סמים או אלכוהול. וחוץ מזה, אינך זכאי לפונדקאות אם אתה נושא את הנגיף. סליחה, לא הכל זה סטטיסטיקה‭."‬

"עזוב‭,"‬ היא אמרה, "העיקר שנמצא מה יש לך ותבריא‭."‬ בנוסף למבחנות נלקחות מגופי גם שתי ביופסיות לבדוק את הפריחה. עד שאצא ממחלקת העור בעוד שלושה שבועות כבר יעטרו את גופי לא פחות ‭14־מ‬ חורים.

"לא הכל זה סטטיסטיקה"(צילום: אייל נבו)

‭,6.4.16‬ הדיאגנוזה

יש לך סרטן

בצהרי היום נקראנו ינאי ואני למשרדו של מנהל המחלקה. גם מנהלת מערך הלימפומה שם. כמו נושאי הדגל ביום העצמאות, הם עומדים להעביר ביניהם את האחריות לטיפול בי, אבל שום רגע חגיגי לא יהיה שם.

"יש לך לימפומה של תאי ‭,T־ה‬ סרטן מאוד אלים שנמצא כרגע בשלב 3 או ‭,"4‬ הייתה הכותרת שפתחה את מהדורת החדשות היומית שלי. למרות שמשהו בי כבר חיכה לבשורה, התרסקתי. פתאום המוות הוא אופציה כל כך קרובה.

ואין זמן. תעבור מחלקה. תתחיל בטיפול. אסור לבזבז אף רגע. "אמרת כימו? עם כל התופעות והשיער הנושר‭"!?‬ שאלתי חנוק.

בלי הרבה רחמים הגיעה התשובה: "השיער זה הרע במיעוטו, יהיו לך אתגרים קשים יותר‭."‬ "ומה הסיכויים שלי‭"?‬ שאלתי את השאלה הכה מתבקשת, לא בטוח שאני רוצה לשמוע את התשובה.

‭50־40"‬ אחוז, אבל לא החלמה. רמיסיה. נסיגה. כאן לא מדברים על החלמה. תהיה נקי ממחלה חמש שנים ואז נדבר". ‬ואני חושב לעצמי: "על מה יש עוד לדבר‭"?‬ לפי מה שהם אומרים, נגמרו לי החיים.

את הדמעות אי-אפשר היה לעצור כל הימים הקרובים. אם הסיכויים שלי לחיות כל כך נמוכים, באמת שווה לעבור את כל השיט הזה? עדיף לי לברוח. למות רחוק. למה האנשים הכי יקרים לי צריכים את הסבל הזה מול העיניים? חבריי הקרובים, אחי וינאי מתאספים סביבי. איש לא ממש יודע מה להגיד. גם אני לא. בזווית העין אני רואה את ינאי מעדכן בטלפון את בני המשפחה שאינם נוכחים. את זעקת השבר של אמא שלי יכולתי לשמוע למרות שינאי היה רחוק עשרות מטרים ממני. ינאי משדר שליטה, אבל מבטו משדר הלם.

והנה עוד ציון דרך בחיים שלנו. תמיד נדע את התשובה לשאלה: "איפה היית כשאמרו לנו שזה סרטן‭"?‬

שעה אחרי, כבר שכבתי במחלקה ההמטולוגית באיכילוב. הכאבים מפלחים את הגוף, מחשבות על מוות מטריפות את המוח, והנפש לא עומדת בזה. צריך לשאוב מח עצם לפני שמזהמים אותו, וצריך גם לדאוג לפוריות. לך תן זרע, אחרי שבועות של כאבים איומים, חרדה בלתי־פוסקת ובשורה על מותך הקרב. לשמחתי יכולתי לוותר על התענוג היות ואני כבר שמור היטב — בציר ‭.2012‬ איזה מזל שהלכנו על פונדקאות. חוסר האונים מכניס אותי למצב נפשי קשה. אני רועד מכל הליך. בלית־ברירה מטשטשים אותי, גם כדי שלא ארגיש את כאבי שאיבת מח העצם, אבל בעיקר כדי להרגיע אותי מהבכי. על צינור האינפוזיה יש פתקית קטנה ורודה (כן, ורודה‭(!‬ וחמודה. "כימותרפיה‭,"‬ כתוב עליה. כל כך פסטורלי. וכל כך מדכא.

היומן פורסם במוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות".