שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    "דמעות של אושר": היומן של אמיר פרישר גוטמן - חלק שלישי

    "אחרי מה שעברתי, כל יום הוא נס. כלום לא חשוב פרט לבריאות, לאהבה שבה זכיתי, למשפחה ולחברים שלי, לחיבוק מכם": מהופעת התסמינים וחוסר הוודאות, דרך אבחנת הסרטן, ועד הבשורה כי היא שגויה והאושר שאחרי: היומן שכתב אמיר פרישר גוטמן על השנה המטלטלת בחייו - מובא כאן בשלושה חלקים. חלק שלישי

    26.6.16, מחלקת אשפוז יום

     

    טוויסט בעלילה

    כשטפטוף האינפוזיה מסתיים, אנחנו נקראים לשיחה עם שתי הרופאות שלי. מתברר שאחרי חודשיים של המתנה, יש חדשות בקשר לבדיקה ההיא. "אני מתארת לעצמי מה עובר לך בראש‭,"‬ אומרת אחת מהן, אבל בשלב הזה של השיחה, שבה, אני זוכר, היו הרבה גמגומים, אני עוד מנסה להבין אם מה ששמעתי זה אכן מה ששמעתי.

     

    ובאותו רגע אני גם מתאר לעצמי את במאית הסרט מתעלפת מעבר לקיר בעודה שומעת את הטוויסט שנכנס כרגע לעלילה שלה. זה הרי לא הגיוני. איך יכול להיות שכבר חודשים אני מקבל כימותרפיה, ופתאום מומחית־העל הבינלאומית טוענת שאין לי סרטן?

     

    מהרגע הזה אין שינה. אין מנוחה. אני בסרט מתח. סרט־בתוך־הסרט. סרט אימה. סרט מדע בדיוני.

     

     

    "מנסה להבין אם מה ששמעתי זה אכן מה ששמעתי" (באדיבות "ערב טוב עם גיא פינס") (באדיבות
    "מנסה להבין אם מה ששמעתי זה אכן מה ששמעתי"(באדיבות "ערב טוב עם גיא פינס")

    כל זה קורה כעשרה ימים לפני שצריך להתחיל בהכנות להשתלה. התורם כבר עובר בדיקות. החדר לבידוד מוזמן. בדרך־לא־דרך אנחנו ממהרים לקחת מאיכילוב את כל מה שנותר מהבלוטה שלי, בתקווה שזה אכן הכל, ומגיעים למחרת לתל־השומר.

     

    הפתולוגיה נשלחת לבדיקה מקיפה בתקווה לתוצאות חד־משמעיות. במקביל אנחנו מקבלים לידינו את תדפיסי המייל ‭.NIH־מ‬ מתברר שהוא נכתב תשעה ימים לפני שסופר לנו עליו, פרק זמן קריטי במושגים של השתלת מח עצם. אנו מבינים שחייבים לעצור את ההשתלה עד שתהיה תשובה.

     

    אם בארה"ב קבעו שאין עדויות ללימפומה, אך לא קבעו מה כן יש לי - כנראה בשל הטעויות הטכניות בפתולוגיה שלי - בתל־השומר נותנים למחלה שלי שם: "קיקוצ'י‭."‬ הפתולוגית עובדת על הבדיקה ימים שלמים. בוחנת. מתייעצת. בדוח שלה אין סרטן.

     

    בימים הבאים יעניק לנו הרופא שלי הסברים רבים על המחלה הנדירה, שהתגלתה ביפן ושיוצרת דלקת בקשרי הלימפה. מחלה קשה מאוד, אך היא עוברת מעצמה, ללא טיפול, רק עם מנוחה ומשככי כאבים. בטח שלא כימותרפיה. "סעו לניו־יורק, לסלואן קטרינג ממוריאל הוספיטל‭,"‬ ממליץ הרופא. "זה מרכז סרטן מעולה. סעו בעצמכם, תדאגו שהם יבדקו הכל‭."‬

     

    המשימה נראית בלתי־אפשרית.

     

    זהר, חסידת אומות סרטן, ששכלה את בתה ומאז עוזרת לאחרים, משרטטת עבורנו תוכנית פעולה. חברת הביטוח שלנו שוב מפליאה בעזרה ונותנת לנו תקציב. למחרת, בצהרי היום, כבר יש לנו כרטיסי טיסה והזמנות לחדר במלון.

     

    אני מבין עד כמה ינאי הוא המתנה הגדולה של חיי, יותר ממה שחשבתי אפילו, אם זה בכלל אפשרי, כשמתגלה לי כי מהיום הראשון לסיוט הוא הקליט כל שיחה עם כל רופא שאי־פעם פגש אותי. בהתחלה ינאי הקליט כדי להבין בכלל מה אומרים לנו. שנוכל להקשיב שוב לשיחות עתירות המונחים הרפואיים שלא הכרנו. אחר כך הוא הקליט מתוך אינרציה. ועכשיו, כשאנחנו מצלמים סרט, מיקרופונים מחוברים אלינו ודולקים בכל עת. גם כשסוגרים בפני המצלמות את דלת החדר.

     

    אני מתחיל להאמין שהתפילות עזרו. ויש מצב שאנחנו עומדים בפני נס של ממש. דקה לפני העלייה למטוס, אדבר אל המצלמה שמתלווה אלינו ואשאל, "האם אתם מאמינים בניסים‭"?‬ ואני? מאמין בניסים?

     

     (צילום: דנה קופל) (צילום: דנה קופל)
    (צילום: דנה קופל)

    ‭8.7.16‬־‭,25.7‬ ניו־יורק

     

    אמריקן סטייל

    מדוכא־חיסונית ומאותגר־חיידקית, זכיתי לטיסה במחלקת עסקים, עם מסכה על הפרצוף, כי תכלס אפשר לחטוף הרבה דברים במטוסים סגורים. קירח מכף רגל ועד ראש, בלי גבות, מנופח מסטרואידים, כמעט 90 קילו, שיא המשקל שלי אי־פעם. שבת. רק ביום שני יהיה עם מי לדבר. אנחנו מתוחים: יקבלו אותנו בלי הפניה מסודרת? גוד דאמט! הלב שלי דופק. בתשע בבוקר, יום שני, אנחנו מתייצבים בפתח בית החולים. "תיכנס ברגל ימין‭,"‬ מזכיר לי ינאי. אבל באמריקה כמו באמריקה, כאן הכל לפי הספר. למרות שכל יום הוא קריטי, הם לא יוכלו לבצע כלום עד שנירשם במחלקה הבינלאומית של בית החולים. כמה חבל שבארה"ב לפעמים המרחק בין שני בניינים של אותו בית החולים נמתח על חצי עיר. אנחנו עוזבים את הפתולוגיה עם הישג קטן. אנשים טובים מהארץ הפעילו קשרים והגיעו למומחה הפתולוגיה, ד"ר דוגאן, בבקשה שיבצע בדיקה יסודית לחומר שהבאנו עימנו. אליו רצינו להגיע. עכשיו הוא יודע על קיומנו ובעיקר על בואנו.

     

    זה אומר כעשרה ימים במתח עצום, אבל היי, הבדיקה יצאה לדרך. כל מה שנותר זה לחכות.

     

    שבעה ימי עבודה, כמו שהבטיחו, ויש תוצאות. ושוב, אין ספק שלא מדובר בסרטן. האבחנה גורסת שזה "מוסט לייקלי קיקוצ'י‭,"‬ אבל אי־אפשר לשלול לגמרי מחלות זיהומיות נוספות, ככל הנראה בגלל בעיות טכניות בלקיחת הביופסיה הראשונית. ועדיין, זהו שחר של יום חדש. ‭,22.7‬ יום ההולדת השני שלי.

     

    ‭,26.7.16‬ החזרה לארץ

     

    דמעות של אושר

    בנמל התעופה סרט טורקי עם טאץ' רומני. אני מסביר לרוי שאלו דמעות של אושר. "בוא אנגב לך אותן‭,"‬ אומר לי השלמה ארצי הקטן. מעכשיו אבא בריא. ואין בתי חולים. ואין תחבושות על היד. ואפשר לחבק. לחבק באמת.

     

    לכל אורך הדרך, רוי היה פשוט גיבור. בהפוגות מהכימו בבית הוא היה מגיע וישר נכנס להתקלח, "כדי להוריד את החיידקים שיש בגן‭."‬ הוא ליטף אותי כשראה אותי חלש, שם מסכה "כמו אבא‭,"‬ ושמר על שקט כשנרדמתי. לפעמים בכה, ואז הבנתי כמה הוא פצוע בעצמו, והתחלתי להסתגר בחדר בימים שהיה עדיף שלא יראה אותי. שלא יכאב לו.

     

    ולמרות שהיה ילד טוב במיוחד, היו רגעים שביקש שאחזור הביתה, ונאלצתי לסרב בכאב. לא יכולתי להיות ביום הולדת שלו בגן. לא במסיבת פורים. לא בפסח.

     

    ליום שבו רוי יתחיל לשאול שאלות הכנתי סרטונים, שמרתי תמונות, ובעיקר שמרתי על קשר עם תורמת הביצית שלו. למענו. כי ברור לי שיבוא היום והוא ירצה לדעת. אולי ירצה לפגוש. עכשיו גם המילים האלה הן עדות עבורו, ליום שיבוא ואולי הוא יצטרך חיזוק לכמה אנחנו אוהבים אותו וכמה רצינו שיהיה לנו אותו. אז אם אתה קורא את השורות האלה מתישהו, תדע, שלעולם לא הייתה לנו אהבה כמוך בחיינו. ואתה המנוע שלנו, בכל יום, בכל דקה. עוד הרבה ימים לפני שבכלל נולדת.

     

     (צילום: פרטי) (צילום: פרטי)
    (צילום: פרטי)

    חצי השנה הזאת אולי הרחיקה אותנו מהרעיון לעשות לך אח או אחות, אבל היא חיזקה אצלי את הידיעה שלהיות אבא זה התפקיד הכי חשוב בחיי. הדבר שאני עושה הכי טוב. אבא של רוי. והבעל של ינאי.

     

    ינאי הוא איירון־מן. רגיש וחזק, טהור וטוב. לא סתם הרופאות באיכילוב לא יכלו להסתיר מפניו את התוצאות שביקש. אני זוכר היטב אחת מהן אומרת, "אני לא יכולה יותר לשקר‭."‬ אי־אפשר לעמוד בפניו. האינטואיציה שלו הובילה אותנו. באש ובמים. באושר ובעוני. בבריאות ובחולי. בכל הפחדים כולם נלחמנו יחד. דמיינו את שנינו על ספסל ברחבה שבתחתית מגדלי האשפוז באיכילוב. ביוטיוב ריטה שרה לנו: "אל תפחד, הנח את ראשך לידי‭,"‬ ואני מרגיש ויודע, שראשי יכול להישען בבטחה על כתפו. בעיניים עצומות. אני אוהב אותו כמו שלא אהבתי מעולם את עצמי.

     

    אני יודע בוודאות שאחרי מה שעברתי — אני לא אותו בן אדם. אולי עוד צפויים לי ימים קשים, לילות ללא שינה. אולי כאבים, אולי פחדים, אולי המאבק המשפטי הצפוי יהיה מכוער ומעציב. אבל כל זה לא משנה. אחרי מה שעברתי, כל יום הוא נס. כלום לא חשוב פרט לבריאות, לאהבה שבה זכיתי, למשפחה ולחברים שלי, לחיבוק מכם. כל השאר פתיר. והעיקר שאני חי.

     

    ספטמבר ‭,2016‬ חשבון נפש

     

    תודה

    יש אלפי אנשים שאני רוצה להודות להם — לא אוכל, לצערי, לפרט כאן את שמות כולם — תודה על כך שעזרתם לנו להתמודד ולנצח מבלי ליפול לתהום. תודה לכל המרפאים והמטפלים וכל עובדי בתי החולים, ולכל המטפלים והמשקמים הנוכחיים. תודה לכל מי שהתגייס למעננו בארץ ובחו"ל. לכל אנשי האנרגיות ולכל המתפללים, דתיים ורוחניים, לגופים הגדולים ולאזרחים הקטנים, המייעצים והמממנים, מפרישי החלות, מדליקי הנרות, חברינו ומכרינו הרחוקים והקרובים, מהעבודה, מהחיים. ובעיקר תודה גדולה לחברי "צבא האוהבים‭,"‬ ולמשפחות האהובות שלנו — הגב שבזכותו אפשר לצלוח רגעים כאלה בחיים.

     

     (צילום: אייל נבו) (צילום: אייל נבו)
    (צילום: אייל נבו)

    ולכם, ינאי ורוי, החמצן שלי, המזל שבגורל שלי. תודה שיש לי אתכם. תודה שבחרתם בי.

     

    ותודה אחת הכי מיוחדת — לך, החייל בן ‭19־ה‬ שהסכמת לבוא ולהציל את חיי, ולתרום מח עצם, מבלי לדעת דבר, מבלי לקבל על כך תמורה. אולי מכיוון שכבר התחלת את התהליך והוא בוטל בפתאומיות, אתה כבר יודע שהיית אמור להיות התורם שלי? אשמח לפגוש אותך ולחבק אותך. כך או כך, אתה נמצא במחשבותינו ובתפילותינו יום־יום. היית מוכן לעשות דבר גדול, ולעולם לא נפסיק להיות אסירי תודה לך על כך. תחיו כאילו אין מחר.

     

     

    היומן פורסם במוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: אייל נבו
    אמיר פרישר גוטמן
    צילום: אייל נבו
    לאתר ההטבות
    מומלצים