מה גרם לסמואל קולרידג' לשקוע בהזיות, ואיזה שיר כתב כשהתעורר
המשורר עישן אופיום בלילה, ולפני שהלך לישון, קרא טקסט שעורר בו השראה. בעקבותיו חיבר את "קובלה חאן", שנחשב לקלאסיקה ושכתב היד שלו מוצג במוזיאון
השנה היא 1795. משורר צעיר כבן 25, סמואל קולרידג', מתעורר משינת לילה גדושת הזיות בביתו שבמחוז סאמרסט שבאנגליה לאחר שעישן אופיום. הוא חש אל המחברת ומתחיל לכתוב בה שיר.
לפני שהלך לישון, קרא על זאנאדו, בית הקיץ של השליט המונגולי קובלה חאן - תיאור שכתב איש דת אנגלי כמה עשרות שנים קודם לכן. "בזאנאדו בנה קובלה חאן ארמון מפואר", כתב איש הדת. "חומתו הקיפה מישור ששטחו 18 מייל ובו כרי עשב פוריים, מעיינות ופלגים נעימים וכל מיני סוגים של חיות ציד. במרכזו היה בית עינוגים מהודר".
הכתיבה שופעת מקולמוסו של קולרידג'. אורכו של השיר המתוכנן הוא כ-300 שורות, והוא זוכר את כולו מתוך החלום שחלם. לפתע נשמעת נקישה בדלת, והוא נאלץ להפסיק לכתוב. מבקר לא קרוא הגיע. אחרי שהמבקר הולך לדרכו, קולרידג' מנסה לחזור אל הדף, להמשיך בכתיבה, אבל במפח נפש מגלה כי בינתיים שכח את ההמשך. מהשיר שקיווה לכתוב נותרו רק 54 השורות − אלה שהספיק להעלות על הנייר.
המבקר, תושב העיירה פורלוק, נהפך מאז למושג בספרות. "האיש מפורלוק" מייצג כל הפרעה לא צפויה ולא רצויה שיוצרים נאלצים להתמודד איתה, והוא הופיע כדימוי בעשרות יצירות. "עמק הפחד", למשל, הרומן הרביעי והאחרון שכתב ארתור קונן דויל, נפתח עם מכתב מאדם בשם פורלוק שמפריע לבלש שרלוק הולמס לפענח את התעלומה (בסוף הוא מצליח, כמובן). "האיש מפורלוק" מוזכר גם בספרים של ניל גיימן, פיליפ דיק, רוברט היינליין ורבים אחרים.
קולרידג' היה משורר, תיאולוג ותיאורטיקן. הוא טבע לפחות עוד מושג ספרותי חשוב אחד - "השעיית הספק", שמגדיר את נכונותם של קוראים להתעלם ממידת הסבירות, המציאותיות או ההיגיון של הנחות יסוד או פרטים בסיפור (זהו הבסיס ליצירות סוריאליסטיות ולסיפורי פנטזיה). יחד עם ידידו הקרוב, המשורר וויליאם וורדסוורת', ייסד את "התנועה הרומנטית" באנגליה: יוצרים שהתמקדו ברגשות ונטו להלל את העבר ואת הטבע כמעין תגובה למהפכה התעשייתית, שהרחיקה בני אדם מהנופים הכפריים.
חייו ויצירתו של קולרידג':
בשורות השיר "קובלה חאן" שאותן הספיק לכתוב (כאן בתרגומו של אבינעם מן) אפשר להבחין בנושאים שבהם עסק בשיריו.
בְּזָאנָאדוּ גָּזַר קוּבְּלָה חָאן:
כִּפַּת עִנּוּג נִשֵּׂאת תּוּקָם.
שָם אַלְף, נָהָר קָדוֹשׁ, זָרַם
בִּמְעָרוֹת שֶאִיש לֹא מְדָדָן
יָרַד לְיָם לְלֹא חַמָּה.
כָּךְ עֶשֶׂר פַּרְסוֹת אֲדָמָה פּוֹרָה
חוֹמוֹת וּמִגְדָּלִים סָבִיב כֻּתְרָה:
וְגַנִּים הָיוּ עִם נַחֲלֵי עֲקָלָתוֹן
וּבָשְׂמָם נִדְּפוּ עֲצֵי אֲפַרְסְמוֹן;
וִיעָרוֹת עַתִּיקִים כְּמוֹ הַגְּבָעוֹת
וְקָרְחוֹת יַעַר בַּשֶׁמֶשׁ מוֹרִיקוֹת.
וְהוֹ! אוֹתָהּ תְּהוֹם עֲמֻקָּה שֶׁהִשְׁתַּפְּעָה
בְּגִבְעָה יְרֻקָּה בָּאֲרָזִים מְכֻסָּה!
מָקוֹם פִּרְאִי! כָּל כָּךְ קָדוֹשׁ וְכָשׁוּף,
כְּאִלּוּ בּוֹ אִשָּׁה, לְאוֹר יָרֵחַ שָׁדוּף
אֶת מְאַהֲבָהּ הַשֵּׁדוֹנִי בִּכְּתָה.
וּמִתְּהוֹם זוֹ, לְלֹא חֲדָל תּוֹסֵס בִּמְהוּמָה,
כְּאִלּוּ הָאֲדָמָה מַהֵר וּבִכְבֵדוּת נָשְׁמָה,
מַעְיָן אַדִּירִים בְּעָצְמָה נָבַע:
וּבֵינוֹת הִתְפָּרְצוּיוֹתָיו הָחֲפוּזוֹת
גּוּשֵׁי עֲנָק כְּגַרְגֵּרֵי בָּרָד דִּלְגוּ,
כְּגַרְגִּירֵי חִטָּה תַּחַת הַמּוֹרָג:
וּבֵין אוֹתָם סְלָעִים רוֹקְדִים אַחַת וּלְעוֹלָם
בְּרָב כֹּח הַנָּהָר הַקָּדוֹשׁ זָרַם.
חָמֵשׁ פַּרְסוֹת וּמִתְפַּתֵּל בִּתְנוּעַת מָבוֹךְ
דֶּרֶךְ חֹרֶשׁ וְשָׂדֶה הַנָּהָר הַקָּדוֹשׁ זָרַם,
הִגִּיעַ לַמְּעָרוֹת שֶׁאִישׁ לֹא יִמְדְּדָן,
וּבִמְעַרְבֹּלֶת שָׁקַע בְּיָם חֲסַר חַיִּים.
וּמֵרָחוֹק שָׁמַע קוּבְּלָה חָאן מִתּוֹךְ הַמְּעַרְבֹּלוֹת
קוֹלוֹת אָבוֹת קְדוּמִים הַמְנַבְּאִים קְרָבוֹת!
וְצֵל אוֹתָהּ כִּפַּת פְּלָאִים
צָף בֵּין הַגַּלִּים וְהָאַדְווֹת;
שָׁם נִשְׁמְעוּ קוֹלוֹת מְעֹרָבִים
מִן הַמַּעְיָן וְהַמְּעָרוֹת.
הָיָה זֶה נֵס שֶׁעַיִן לֹא רָאֲתָה,
מְעָרוֹת קֶרַח וְכִפָּה שְׁטוּפַת חַמָּה!
עַלְמָה תּוֹפֶסֶת בְּגִתִּית
לִי פַּעַם נִשְׁקְפָה:
בַּת כּוּשׁ הָיְתָה,
עַל גִּתִּית פָּרְטָה,
עַל הַר אַבּוֹרָה שׁוֹרְרָה.
לוּ בִּי יָכֹלְתִּי לְהַחֲיוֹת
אוֹתָהּ שִׁירָה וּמַנְגִּינָה,
עֹנֶג כֹּה עָמֹק אָז בִּי יֵעוֹר,
עַד שֶׁבְּקוֹל תְּרוּעָה רָמָה,
אָקִים אוֹתָהּ כִּפָּה קְסוּמָה,
אוֹתָן נִקְרוֹת קְפוּאוֹת! כִּפָּה שְׁטוּפַת חַמָּה!
וְכָל שׁוֹמְעֵינוּ בָּם יַחֲזוּ,
וְיִקְרְאוּ: רְאוּ! רְאוּ!
בְּרַק עֵינָיו, רִחוּף שַׂעֲרוֹתָיו!
שְׁלוֹשָׁה מַעְגָּלִים סְבִיבוֹ הַתְווּ,
בְּחִיל מְקֻדָּשׁ עֵינֵיכֶם עִצְמוּ,
כִּי טַל-דְבַשׁ הִיא אֲרוּחָתוֹ,
בְּחָלָב עֵדֶן יַרְוֶה צְמָאוֹ.
הקשיבו לשיר באנגלית:
פראי, מכושף וקדוש
השיר מהלל בשפע ססגוני את יופיו של מקום דמיוני, "כיפת עינוג", שהמלך קובלה חאן החליט לבנות. יש שם נהר שזורם לים, אדמה פורה, גנים מכותרים בחומה, גבעה מיוערת. מקום פראי, מכושף וקדוש. אפשר לשמוע בו את קולה של אישה המבכה את מאהבה. כל הצלילים מתערבבים עם אלה של מעיין מפכה, של תסיסת האדמה ושל המפגש בין הנהר לים. בין פלאיו של המקום יש מערות קרח וכיפה לוהטת באור השמש. כל אלה נדמים כהקדמה למשהו שעתיד להתרחש, אבל קולרידג' נעצר כאן, וההמשך כבר לא נכתב.
רבים מבני דורו של קולרידג' פקפקו בסיפור על האיש מפורלוק, האורח שמנע את המשך הכתיבה, ולא התפעלו במיוחד מהשיר, אבל במרוצת הזמן זכתה יצירתו של קולרידג' לתהילה שהלכה והתעצמה ברבות השנים, וכיום נחשב "קובלה חאן" לאחד החשובים בשירי התקופה הרומנטית באנגליה: הוא מופיע באנתולוגיות רבות, והעותק המקורי של כתב היד מוצג במוזיאון הבריטי.
_______________________________________________________
מה הסיפור שמאחורי השיר האחרון שהקליט אריק איינשטיין? הקליקו על התמונה:
