כשגרושים מתקוטטים: סכסוך על החשבון המשותף
הבעל טען שאשתו התחייבה להפקיד כסף מדי חודש, אך לא עשתה זאת שנים. אחרי הפרידה הוא החליט לתבוע ממנה 100 אלף שקל, אבל נדחה
בית הדין הרבני בנתניה דחה לאחרונה גבר גרוש שתבע מאשתו לשעבר 100 אלף שקל, בטענה שחרף התחייבותה לפני החתונה, לאורך השנים היא לא הפקידה כסף לחשבון המשותף. הדיינים קבעו שהסכם הממון שנחתם בין השניים לפני הנישואים נוסח באופן אמורפי ולא מחייב.
על פי גרסתו, הם סיכמו בעל פה שבכל חודש הוא יפקיד 5,500 שקל והאישה תפקיד 5,000 שקל. אך בעוד שהוא מילא את התחייבותו לאורך השנים, היא לא הפקידה כספים באופן רציף אלא מדי פעם. כעת, עם הפרידה, הוא דורש בדיעבד את הסכום שלא הופקד (כ-100 אלף שקל). בנוסף הוא דרש דמי שימוש על התקופה שבה האישה גרה בדירה לבדה וכן פטור מתשלום הכתובה על רקע הבגידה.
בני הזוג, שעבור שניהם היו אלה נישואים שניים, התגרשו ביוני 2016 לאחר שהבעל חשד שהאישה מנהלת קשרים עם אחרים. לאחר הפרידה הגיש הבעל תביעה באמצעות עו"ד הילה פרנקל שבה דרש מאשתו לשעבר כספים שלטענתו הייתה אמורה להפקיד בחשבון המשותף. לדבריו, הסכם הממון שעליו חתמו לפני הנישואים כלל סעיף שבו התחייבו לנהל חשבון משותף ולהפקיד אליו כספים שאיתם ינהלו את משק הבית.
תביעה
דרשה מזונות עבור תאומות בנות 21 – ונדחתה
עו"ד אסף לאור
אישה פנתה להוצל"פ בדרישה לחייב את הגרוש שלה לשלם 53 אלף שקל בהתאם להסכם ביניהם. היא שכחה שהסכם עדכני יותר ביטל את ההתחייבות
האישה, שיוצגה על ידי עו"ד שמואל גרוס, טענה מנגד שהצהרת הכוונות בהסכם לא מחייבת, ובכל מקרה גם אם נוצרה התחייבות, הבעל ויתר עליה בהתנהגותו לאורך השנים. היא הבהירה שהוא לא התעניין כלל מה נעשה בחשבון ומעולם לא פנה אליה בדרישה להפקיד כספים, ומכך היא הבינה שהמצב מקובל עליו.
היא הוסיפה שטענות הבעל שלפיהן ניהלה קשרים מחוץ לנישואים אינן נכונות ואין כל עילה לפטור אותו מתשלום הכתובה. בנוסף, הוא עזב את הבית מיוזמתו כשיכול היה להמשיך לגור בו, ולכן אין מקום לחייבה בדמי שימוש.
ניצלה את המנדט
הדיין הרב אריה אוריאל ציין שבסעיף הרלוונטי בהסכם נקטו הצדדים בלשון של "ניהול משותף" תוך הסכמה לקבוע את הסכום שיופקד מעת לעת. לדבריו, מהתנהגות הבעל לאורך השנים עולה שהוא הותיר את ניהול החשבון בידי האישה ולא ניסה להגיע עמה להסכמות בנושא הפקדת הכספים.
מעבר לכך, הכוונה לניהול משותף שאותה ביטאו הצדדים בהסכם לא התגבשה לכדי התחייבות קניינית של ממש. לדברי הדיין, המשמעות המעשית של ויתור הבעל על הפקדה שווה של כספים היא שהאישה הייתה חופשית לעשות כהבנתה. בנסיבות אלה, האישה מימשה כדין את ה"מנדט" שקיבלה לנהל את החשבון כרצונה – לעיתים להפקיד כספים ולעיתים לא ולכן יש לדחות את תביעת הבעל לתשלום הסכומים בדיעבד.
גם התביעה לדמי שימוש נדחתה. הדיין הבהיר שלא הוכח שעזיבת הבעל את הבית הייתה מוצדקת ולחששות שהעלה בעניין נאמנות אשתו לא הונח בסיס עובדתי.
"לצערנו, בחברה הכללית קיימת 'נורמה' של דיבורים ושיחות שאינם ראויים בין גברים לנשים, ואף ביקורים חברתיים וכדומה, אולם אין זה נכלל בגדר 'דבר מכוער' הנצרך כדי לחייב בגט", כתב. הדיין הרב אברהם מייזלס הצטרף לתוצאה מנימוקים שונים. אב בית הדין הרב שלמה שפירא סבר בדעת מיעוט שיש לקבל את תביעת הבעל לתשלום הסכומים שלא הופקדו.
- לקריאת פסק הדין המלא – לחצו כאן
- הכתבה באדיבות אתר המשפט הישראלי פסקדין
- ב"כ התובע: עו"ד הילה פרנקל
- ב"כ הנתבעת: עו"ד שמואל גרוס
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
