ביום שישי האחרון, בזמן שחנניה עמרם נפרד בפעם האחרונה מאשתו חבצלת בבית העלמין בראש־העין, הוא הסיט מבטו אל הקבר הצמוד, הוותיק יותר, שעל מצבתו חרוט השם "ענבל" ולפתע פתאום, כך הוא מעיד, חש רוגע גדול, כמעט שלווה, שהקלה לרגע על יגונו. "בניגוד להרבה אנשים שלא יודעים", הוא אומר השבוע מאוהל האבלים, "אני יודע איפה הבית שלי. הוא נמצא בחלקה הזו, המקום שבו אשכון לתמיד ביום מן הימים. אני יודע את מי אראה ומי יהיו השכנים שלי, ולכן אני רגוע".
לפני 11 שנה המדינה כולה הזדעזעה מהרצח המחריד של בתם הבכורה של חנניה וחבצלת, ענבל. ב־3 במארס 2006, מיד עם סיומה של ארוחת שישי, ירדה ענבל בת ה־20 לחניון מתחת לביתה כדי לאסוף את אחותה הקטנה מחברה. גנב מכוניות תושב קלקיליה ארב לה וקפץ לתוך המכונית המונעת. באיומי סכין כפה עליה לעבור למושב שליד הנהג, וכאשר ניסתה להתנגד לו, דקר אותה בצווארה. לפי עדותו, ענבל החלה לדמם באופן מסיבי. כאשר הצליח סופסוף לצאת מפתח־תקווה, ניסה לשרוף את האוטו, ענבל בתוכו, בשדה סמוך לשכונת רמת אביב ג'. משלא הצליח, ברח והשאיר אותה שם לדמם למוות.
בינתיים, משלא חזרה הביתה, פנו הוריה המודאגים של ענבל למשטרה. אבל השוטרים בתחנה דווקא לא היו מודאגים וגם הצעקות של חנניה לא עזרו. פנייה של קרוב משפחה שעובד במשטרה הזיזה את העניינים, אבל אפילו הוא לא הצליח להרים מסוק לאוויר לפני השעה 08:54, שלוש שעות לאחר הזריחה ויותר משבע שעות לאחר שהוגשה התלונה. מרגע שעלה לאוויר לקחו דקות ספורות עד שהמסוק איתר את המכונית המשפחתית, אבל זה כבר היה מאוחר מדי.
חודש לקח עד שאותר הרוצח והובא לישראל במבצע שבו היתה מעורבת יחידת המסתערבים של משמר הגבול. על הרוצח הוטל מאסר עולם ועוד 15 שנות מאסר. אבל עבור ההורים, שלמרות הכאב העצום הקפידו להגיע לכל הדיונים, זה לא היה סוף המאבק: ב־2007 תבעו חנניה וחבצלת את משטרת ישראל על יחסה הרשלני לתלונתם. אם רק היו לוקחים ברצינות את דאגתנו, אמרו, אפשר היה להציל את ענבל. באוגוסט 2010 קבעה נשיאת בית המשפט המחוזי בפתח־תקווה, השופטת הילה גרסטל, באופן נחרץ: "קיים קשר סיבתי בין התנהלותה של המשטרה למותה של ענבל". על פני 39 עמודים פירטה את התנהגותם של שוטרי תחנת פתח־תקווה וכינתה אותה "רשלנית", ופסקה פיצויים של מיליונים למשפחה. על סמך העדויות והממצאים הפתולוגיים קבעה השופטת כי "ענבל לא נפטרה לפני 06:30, וסביר אף שנפטרה אחרי השעה 08:00". בית הדין המשמעתי של המשטרה שדן בהתנהגות השוטרים המעורבים הסתפק בעונשים שנעו בין נזיפה למניעת קידום. "על קברה של ענבל נשבעתי שהצדק ייצא לאור ושהיא לא מתה לשווא", אמרה אז חבצלת, וקולה סדוק מצער. מאז ליווה האבל הקשה את חייה כצל מתמיד, והשבוע, לאחר מאבק כואב וממושך במחלת הסרטן, נטמנה לצד בתה.
"זוועה שלא נתפסת"
"הרוצח אמנם נשלח לכלא, ואחר כך קיבלנו פיצויים מהמשטרה", אומר חנניה השבוע, "אבל עבורנו הפרשה מעולם לא הסתיימה. אפשר להגיד שהמשפט החזיק אותנו מעל המים. כי היה לנו חשוב להילחם על הצדק מול הממסד, המשטרה. מה שקרה עם ענבל נשמע היום כמו משהו מימי הביניים. מאז הבנתי שהשתנו דברים".
המאבק גבה מחיר כבד מכל המשפחה: אבא, אימא, שתי אחיות ומשפחה מורחבת, שעשו מאמצים נפשיים כבירים להמשיך לתפקד. את השבעה על ענבל קיימו בדירה שברחוב צירלסון, אבל מספר ימים לאחר שהסתיימה נכנס לבית אדם, אשר ראה את השלט "למכירה" והביע התעניינות. "כשבא לי הקונה הראשון מיד מכרתי", משחזר חנניה. "אמרתי לו: 'קח, הבית שלך'. לא עניין אותי כסף". את ביתם החדש קבעו בראש־העין, ליד המשפחה המורחבת. "בכל בוקר הייתי מסיע את הבנות ללימודים בפתח־תקווה. לא רצינו שיחליפו מסגרות", משחזר חנניה. "השתדלנו להראות להן שהכל בסדר, לעשות להן הכי טוב בעולם, שלא יחיו בבית עצוב. אבל הייתי חרדתי. חסר לאחת מהן שלא הייתה עונה לי במיידי, אסור היה להשאיר סלולרי על שקט, כי אני רוצה לשמוע שהכל בסדר. אם תשאלי אותן, הן יגידו שהשתדלנו שיהיה שמח, למרות שאותנו, את חבצלת ואותי, שום דבר לא שימח. חבצלת הייתה בצער. ניסינו לחיות, ניסינו לשמוח, אבל היינו בוכים בלילות. תמיד ליווה אותנו החיסרון הזה, שענבל לא נמצאת".
חדרה של ענבל עבר גם לבית החדש והוסב לחדר אורחים. חבצלת תיכננה לעשות לה פינת הנצחה בסלון, בקומה התחתונה. אבל ב־2013 שוב התהפך עולמה של המשפחה. "חבצלת סבלה מכאבים הרבה זמן", משחזר בעלה, "אבל לא ייחסנו לזה חשיבות. כשעשו לה בדיקות התברר שיש לה גידול בשחלות וזה כבר התפשט ממש, בבטן. עשו לה ניתוח, היא התחילה כימותרפיה ואמרו שהכל בסדר, שזה מאחורינו. רק ביקשו לעשות בדיקות דם תקופתיות. לא סתם אומרים נפש בריאה בגוף בריא. כשהנפש פגועה, זה גורם למחלות. באותה תקופה רכשנו קברים סמוך לענבל ותמיד צחקנו בינינו שמי שימות ראשון יהיה צמוד אליה. זו היתה ההבטחה, וככה באמת עשינו. חבצלת היתה נקייה שנה, אבל בדיקות דם גילו שהמחלה חזרה. וכאן אני רוצה לשבח את המחלקה האונקולוגית במרכז דוידוף בבית החולים בילינסון, שאני לא יודע איך להודות להם. הם היו מדהימים אלינו. עשו את המיטב. ואני בטוח שזה לכולם, לא בגלל שזה אנחנו, אנשים שקרה להם אסון אחר".
אנשים עדיין מזהים אתכם?
"11 שנה עברו, וכן — עדיין מזהים. לפעמים נכנסים אליי למשרד במוסך, שם יש לי תמונה גדולה של ענבל, ואז אומרים: 'היית מוכר לי, עכשיו אני מבין מאיפה'. זה היה סיפור מזעזע, סרט אימים, זוועה שלא נתפסת. היא יכלה לחיות, יכולנו לשנות דברים אם היינו מטופלים בזמן".
לפני שנתיים, כשהסרטן חזר בפעם השנייה, הרופאים לא היו אופטימים. "הרופאה ישבה איתנו ואמרה: 'המצב לא טוב'. ואני דומע ומסתכל על חבצלת והיא מחייכת ואומרת: 'אני מבינה את המשמעות'. והרופאה מסתכלת עליה: 'אם את מחייכת אז כנראה שאת לא מבינה'. הרופאה העבירה לה מסר שהסרטן הזה לא עומד ללכת לשום מקום, זה יישאר ונצטרך להתמודד איתו כל החיים. ניסינו הכל. אפילו היינו בבוסטון, כי הייתה אפשרות של תרופה מסוימת שמעכבת את המחלה בעשרה אחוזים מהמקרים. אבל אצל חבצלת זה לא עיכב. עשינו את המקסימום. כשזה חזר לה בשלישית הבנו שכל הכיוונים נחסמו בפנינו".
בני הזוג חזרו לבית החולים בילינסון, וחבצלת אושפזה שוב במחלקה האונקולוגית. "ערב־ערב דיברנו. ישנתי לידה בבית החולים, לא עזבתי אותה דקה. דיברנו על הבנות ועל הבית, היא ביקשה ממני שאהיה חזק למען הבנות. היא אמרה שהיא יודעת שלא יהיה לי קל, 'אבל אני סומכת עליך. ראיתי איך נלחמת על ענבל'".
"מחלה של צער"
לפני ארבעה חודשים חגגו במשפחה אירוע משמח: בתם השנייה של חנניה וחבצלת, עמית, המתגוררת באוסטרליה, הביאה להם נכד. חבצלת דחקה בחנניה לנסוע במקומה ולהעביר לה את הברית בשידור חי דרך הסלולרי. חנניה מספר כי זה היה אחד הרגעים שבהם הרשה לעצמו להיות מאושר באמת. זמן קצר אחר כך נרשמה שמחה משפחתית נוספת, כאשר עומרית, הבת הקטנה, נישאה לבחיר ליבה. הפעם עשתה חבצלת מאמץ עילאי והצליחה לעמוד עם בתה הקטנה מתחת לחופה. אבל המחלה הלכה וכירסמה בה. "היא מאוד רזתה", מעיד בעלה, "כל הזמן כאב לה, והמחלה לא נעצרה למרות הכימותרפיה. בזמן האחרון ההידרדרות הייתה מהירה. שבועיים־שלושה לפני שהיא נפטרה היא אמרה 'שלא תחשבו שאני נכנעת. שלא תחשבו לדקה שאני מוותרת. עשיתי הכל כדי להישאר איתכם, אבל אני רוצה לישון כבר ולא לקום. לענבל כולנו נגיע, אין לי מה למהר, אבל הכאב הפיזי כה עצום שאני לא מסוגלת לשאת אותו'. כששמעתי את זה, עם כל הכאב שלי, היה לי קשה להגיד לה 'תישארי'. למרות שזה אגואיסטי מצידי, כי קשה לי לחשוב לבד, להיות בלעדיה. בשבילי החיים זו המשפחה, זו חבצלת, הביחד שלנו. אבל באותו הרגע אמרתי לה: תעשי מה שאת מוצאת לנכון. קשה לנו בלעדייך, אבל קשה לי לראות אותך סובלת".
עד יום שלישי האחרון שהתה חבצלת במחלקה, ואז ביקשה לחזור הביתה. "ואפילו הרופאים, שבדרך כלל לא היו בעד, אמרו לה: 'אם זה רצונך, אז בסדר'". לדברי בעלה, חבצלת, שהייתה כל חייה אישה יפה, חזרה הביתה וביקשה מאנשים לא לבקרה. "היא לא רצתה לשתף אנשים במה שקורה לה, בעיקר בגלל שהיא השתנתה חיצונית ורצתה שיזכרו אותה כמו שהיא הייתה. אנשים בכו, התחננו לבוא, להיות איתה, והיא סירבה". כמה דקות לפני שנפטרה היא ביקשה מחנניה: "תקרא לבנות כדי שאגיד להן שאני אוהבת אותן, את כולכם". את השיחות הרציניות היא כבר עשתה קודם, ואת המכתבים לבנות ולחנניה כבר השאירה במסודר, הוא מספר. "בין השאר כתבה לי: 'היית לי משענת וסמכתי עליך כל החיים, ואהבתי אותך כל הזמן'. ברגעים האחרונים היינו איתה, אני והבנות ואחותה, והחזקנו לה את היד".
כשאיבדת את ענבל היית עם חבצלת שתתמוך בך, עכשיו אתה לבד.
"אני עוד לא מכיל. אני מתחיל להגיד 'חב...' ואז מבין שהיא לא פה ומתחיל לדמוע. המחלה שלה היא מחלה של צער. כל מה שאתה שומר ואוצר בבטן, משהו אחר בא במקום. חבצלת הייתה מדברת הרבה עם ענבל. היא הייתה הולכת לקבר ומספרת לה הכל. היו להן שיחות נפש. היא סיפרה לה על הנכד. לאבד ילד זה מטורף. עד היום אני לא משלים עם מותה. בכל מקום ובכל אירוע תמיד היא חסרה לי". •
