במעבר בין מזרח ירושלים לרובע היהודי, השתנו הנופים לחלוטין. את הבנייה הלא גמורה, ערימות הזבל ברחוב והילדים שמתרוצצים וצועקים לעברנו קריאות ברכה באנגלית, החליפו אבן ירושלמית, בתים צפופים ואנשים מכוסי שחור מכף רגל ועד ראש. אבל למרות השוני החיצוני המובהק והתחושה שעברנו לירושלים אחרת, חוט דק שזור בכל זאת בשני המקומות: הרקמה האנושית.

"כל בן אדם יכול לגדול, להשתנות וללמוד לקבל". חנה שפרבר במפגש במסגרת פסטיבל "מקודשת"

"אני אוהבת לקום ב־5:59 בבוקר, לעלות אל הגג ולשמוע את קריאת שמע ישראל שעולה", אומרת חנה שפרבר, ומלווה את דבריה בחיוך גדול. שפרבר, אנגלוסקסית נמרצת בת שבעים, היא התחנה השנייה שלנו במסע הירושלמי יוצא הדופן שיצאנו אליו. אל גג ביתה המוצל ברובע היהודי של עיר הבירה הגענו לאחר ביקור במזרח העיר, שנגלה אלינו עכשיו ממקום מושבנו, יחד עם שאר העיר. "כשאהוד ברק ישב בקמפ דייויד, צחקנו שהגבול הולך לעבור בגג שלנו", היא מוסיפה בצחוק.

שפרבר, אם לעשרה ילדים ואשתו של חתן ישראל, הרב דניאל שפרבר, עלתה לארץ לפני חמישים שנה ("הרגשתי ייעוד להגיע לכאן"). היא משתייכת לזרם היהודי־אורתודוקסי, והמפגש איתה נערך במסגרת "חמש הצעות להמסת גבולות", מסעות דוקו־תיאטרליים שהם חלק מפסטיבל "מקודשת" שנערך בבירה. המסעות מציעים הזדמנות להיכרות עם אנשים שונים שהם חלק מהפסיפס הירושלמי המורכב. כאן, קוראים להם "ממיסים". כאלו שייקחו את התבנית הצרה שאיתה התחלת את המסע וישברו אותה.

נראה שאין בחירה מתאימה יותר משפרבר כדי לשבור מאה אחוז מהסטריאוטיפים שבאים עם דמותה, ובו־זמנית להמיס את הלב. "בדיוק לפני כמה ימים הביאה לי הבת שלי את המפה", מסבירה שפרבר ומצביעה על המפה הלבנה שפרושה על השולחן אליו אנחנו מסובים, שעליה מוטבעים פניהם של בני משפחתה. המשפחה של שפרבר, מרכז חייה, מורכבת. עשרה ילדים, כל אחד מהם הלך בדרך שונה לחלוטין, למגוון של זרמים דתיים, מקצועות וגם נטיות מיניות. אביגיל שפרבר, אחת מבנותיה, זכתה לפני מספר שנים בפסטיבל דוקאביב עם סדרה דוקומנטרית שיצרה על המשפחה המיוחדת. בין השאר אפשר לראות שם את שפרבר האם מתמודדת עם הבת העשירית במשפחה, אריאלה, בת לעולים מאתיופיה שאומצה על ידיה וחייה הם מסכת של הסתבכויות, מעצרים ומפגשים עם הרווחה. עוד אפשר לעקוב אחרי התהליך של אביגיל, יוצרת הסדרה, שמגדלת את בנה הקטן בזמן הפרידה שלה מאמו השנייה, בת הזוג שלה. לפני כעשרים שנה יצאה אביגיל מהארון, וחנה, דתייה אדוקה, הצטרפה בתגובה לארגון תהל"ה, שמאגד הורים של חברי קהילת הלהט"ב.

עדי אדר

ואיך אתם הגבתם כשאביגיל יצאה מהארון?

"כשאביגיל יצאה מהארון זה היה שוק והפתעה, אבל בעיקר דאגה. אבל אם חושבים אחורה מבינים שכך היא נולדה. יש לנו תמונות כשהיא הייתה ילדה ורצתה להתלבש כמו האחים שלה. גם בגיל 20 היא לא הסכימה לשידוכים. אבל כמובן שיש דאגה למה יהיה עם ילדים ומשפחה ואם היא לא תהיה מקובלת בחברה. כיום היא ממקימות תנועת בת קול לנשים דתיות לסביות ויש לה שני בנים נהדרים".

מה התגובות שנתקלת בהן בתהל"ה?

"אישה אחת אמרה באחת הפגישות, 'איבדתי בן אחד בשלום הגליל והיה לי ברור שלא אאבד עוד בן'. אחרת אמרה שזה שהבן שלה הומו פחות מפריע, אבל יהיה לה קשה מאוד להמשיך לקיים מצוות. זה נובע מזה שהקהילה דתית, אנחנו מדברים על כמעט לפני 20 שנה, לא תמיד מקבלת. היא כן הלכה דרך במשך 20 שנה, אבל לא מספיק. נשים אחרות אמרו, 'אני אתאבד, אני לא יכולה, הבושה', ובאמת העבודה הייתה להסביר שאנחנו לא בראנו את העולם. זה מה שלמדתי מאביגיל. זה חלק מהעולם שלנו. הקדוש ברוך הוא ברא, וצריך לקבל ולהבין כמו כל דבר אחר שזה לא בשליטה שלנו".

"היו לנו שנים קשות"

שפרבר היא אישה יוצאת דופן, לא רק באינטליגנציה ששופעת ממנה אלא בשלווה בה היא מסוגלת להכיל דברים שנראים מנוגדים. כשרואים את ההבדלים בדרך החיים שבחרו ילדיה, קשה שלא לחשוב על הורים רבים שלא מצליחים להסתדר עם ילד אחד שפונה הצידה מהשביל שייעדו לו.

"יש לי עשרה ילדים, מזרמים שונים. כל אחד אחר במשפחה שונה גם בדתיות, גם בפוליטיקה וגם במגדר", היא צוחקת. "נפגשתי עם משפחות דתיות שהרגישו שהקשיים שלהן אחרים. אני לא מסכימה. הומופוביה היא הומופוביה. עבדתי עם הורים של ילדים שהפסיקו לשמור מצוות וזו אותה תשובה; יש לבני אדם בחירה, זה מה שמבדיל אותנו מהחיות. עץ הדעת. אנחנו לא רוצים לגזול את זה מאנשים, זה העולם שאנחנו צריכים להתמודד איתו".

גם גברים מגיעים למפגשים האלה?

"בקבוצות מעט מאוד פעמים הגברים משתתפים. כיום, אישי דניאל מדבר באירועים של 'בת קול' ועזר לאביגיל לערוך סדר פסח לקהילה הלהט"בית, אבל היו לנו שבע שנים קשות מאוד. בהתחלה הוא אמר לי, 'את מסוגלת לשכנע אותי על כל דבר, אבל על זה אני לא רוצה להשתכנע', וההחלטה הייתה שלא מדברים על זה, עד שגם הוא הלך את הדרך שהוא היה צריך ללכת. הרבה פעמים זה קשה מאוד. אביגיל כיבדה את זה. אני מאמינה שכל בן אדם יכול לגדול, להשתנות וללמוד לקבל. זה עוזר להיפגש עם קבוצות ואנשים אחרים. אחד הדברים שזכורים לי מאוד חזק זה את אחד הבנים שלנו, שהיה האחרון לדעת שאביגיל לסבית. זה בן שאיבד חברים בעזה ואחד שלא הרבה פעמים ראיתי אותו מביע רגש. כשסיפרנו לו זו הייתה הפעם היחידה שראינו אותו בוכה. הבנתי שזה עמוק מאוד, שזה מקום מאוד שורשי שמתנגד. זה משהו מאוד פרימיטיבי שנשאר אצלנו. אז קודם צריך להגיד לעצמנו שזה שמה, התפיסה הפרימיטיבית, ואז אפשר לעבוד על זה".

מה עזר לך להשלים עם זה?

"אני חושבת שהיה דבר שאביגיל אמרה שמאוד עזר לי לקבל את זה. היא אמרה, 'אני לא יכולה להיות באווירה שלא מקבלת אותי, כי את לא מבינה כמה זה היה קשה עד שקיבלתי את עצמי'. היא גם תמיד אומרת, 'למה כשחושבים עלינו חושבים שהעניין המיני זה כל החיים שלנו? אנחנו אנשים רגילים עם הרבה עולמות שונים וזה רק חלק מהחיים שלנו, זאת לא ההגדרה של מי שאנחנו'".

את חושבת שהמפגש עם דמויות ייחודיות כמוך באמת יכול להמס גבולות בעיר המסובכת הזאת?

"המסת גבולות זה חשוב, אבל הרבה יותר חשוב ללמוד לחיות עם השני. ככה גם ניסינו לחנך את הילדים שלנו. גם הפסוק 'ואהבת לרעך כמוך' ממשיך בתורה עם 'אני ה' אחד'. כלומר, כדי להגיע לאחד הזה יש רק דרך אחת, והיא לכבד ולאהוב. זה כמו בסימפוניה, כל אחד יודע למצוא את המשותף ורק ככה אפשר להגיע להרמוניה. בסוף תמיד שני הצדדים באמת מבינים מאיפה בא הצד השני. מה השני יכול לשנות ויותר מזה — מה השני לא יכול לשנות. זה כמו פלא לראות איך בסופו של דבר שני הצדדים לומדים לחיות יחד".