זה קרה לפני למעלה משני עשורים, בשנת 1996. פרופסור אלן סוקל כתב מאמר בשם "פורצים גבולות: לקראת הרמנויטיקה טרנספורמטיבית של כבידה קוונטית". נשמע ג'יבריש? חכו להמשך. סוקל הגיש את המאמר לכתב עת יוקרתי, Social Text, שמוציאה אוניברסיטת דיוק. המאמר עבר לעיונם של עורכי כתב העת שנמנים עם העילית האקדמית. מתוך המאמר אפשר היה להבין בעיקר דבר אחד: שהוא בצד שלהם. הוא ליברל. הוא פוסטמודרניסט. הוא שייך לאליטה הפרוגרסיבית. המאמר פורסם.
ביום שבו פורסם המאמר פורסם מאמר נוסף, של סוקל עצמו, "A Physicist Experiments with Cultural Studies" ב"לינגואה פרנקה". הוא חושף שם שהמאמר שהתפרסם ב־Social Text היה ג'יבריש. אוסף של פסקאות חסרות כל פשר, עם טעויות בסיסיות וטענות מופרכות ואינספור הערות שוליים שלא היה שום קשר בינן לבין הטענות שממילא לא היו במאמר. העיקר היה שבוויכוח בין מדענים אנליטיים לבין סוציולוגים פוסטמודרניסטים, התייצב סוקל לצד האחרונים. הוא היה, כביכול, במחנה הנכון. סוקל ביקש להוכיח עד כמה האחרונים מגוחכים ועד כמה הם לוקים בניוון מחשבתי.
פרסום שני המאמרים עורר דיון סוער בקהילה האקדמית בארה"ב ובעולם החופשי בכלל. התרמית של סוקל הייתה חיונית כדי להצביע על שקיעתו של עולם הידע, בעקבות ההתמכרות לרלטיביזם ולהעדפת הסובייקטיביות על גישה מחקרית ועובדתית. הכל בחסות הפוסטמודרניזם. זה גם עולם ה"נרטיבים". האמת לא חשובה. העיקר שכל צד יספר את גרסתו, הסובייקטיבית כמובן, גם אם היא מניפולטיבית לחלוטין. כל צד? כדאי להמתין להמשך.
עברו למעלה משני עשורים מאז "תרמית סוקל". האם משהו השתנה? אכן כן. המצב הרבה יותר גרוע. בימים אלה יצא לאור ספר חדש, "הזכות להטיל מום" (The Right to Maim) של פרופסור ג'סביר פואר מהחוג ללימודי מגדר באוניברסיטת ראטגרס בניו־ג'רזי. הספר מבוסס על מאמר שנכתב לפני כן בכתב עת אקדמי. יש שם חידוש. ישראל לא הורגת פלסטינים בהמוניהם, אבל היא פוגעת בהם, לתועלתה. איך אפשר, למשל, להסביר את פצצות ה"הקש בגג", שנועדו להזהיר? המטרה, לדבריה, היא לפגוע ולא להרוג. בספקולציה חסרת היגיון טוענת פואר שזה מועיל לישראל. כלכלית? מדינית? לשווא תחפשו שם הסבר. רוב הטענות שלה הן גיבוב הבלים בלי שום ניסיון לאישוש עובדתי. האם, למשל, כמות הפצועים גדולה יחסית לשדות קרב אחרים? - אין שם התייחסות לשאלה הזאת. יש הרבה מאוד ג'יבריש פסבדו־אקדמי. פואר, אגב, לא רק תומכת ב־BDS. היא תומכת ב"התנגדות חמושה". כלומר בטרור.
בפתח המאמר שחשף את התרמית כתב סוקל: "מזה כמה שנים אני מוטרד מירידת הסטנדרטים של הקפדה אינטלקטואלית בתחומים מסוימים של מדעי הרוח". זה פתיח עדין. בהמשך הטקסט מחריף. תשע שנים לאחר אותה פרשה פותחה תוכנה חדשה, SCIgen, שבהסתמך על חומרים נגישים לכל, יודעת לחולל מאמרים פסבדו־אקדמיים, כולל גרפים, שהם בעצם גיבוב שאין בו כלום. מאמר אחד כזה זיכה את כותבו בהזמנה לכנס אקדמי, כדי שיציג את מחקרו החשוב. אלא שאין צורך בתרמיות ממוחשבות. יש אנשי אקדמיה שיוצרים תרמיות אנושיות. המאמר והספר של פואר, כמו פרסומים אקדמיים שנסקרו כאן בעבר, מעידים שהמצב הולך ומחמיר. פייק־ניוז זה גם אקדמיה.
"נרטיבים" הם הרע במיעוטו, משום שכל צד לפחות רשאי להציג את עמדתו, גם אם היא מופרכת לחלוטין. לא עוד. השלב החמור יותר בשנים האחרונות הוא שבעצם, לא כל צד רשאי להציג את עמדתו. רק הבלים פוסטמודרניים ראויים להשמעה, לאחר שעברו, אם עברו, את משטרת המחשבות של התקינות הפוליטית. עוד ועוד הופעות של דוברי ימין בקמפוסים בארה"ב מבוטלות. עמדתם בדרך כלל, אינה עמדתי. אבל סתימת פיות?
השבוע זה קרה גם לסגנית שר החוץ, ציפי חוטובלי, שהייתה אמורה להרצות בחסות מועדון "הִלל" באוניברסיטת פרינסטון (גילוי נאות: הרציתי שם השנה). ארגון יהודי, AJP (הברית היהודית הפרוגרסיבית), אירגן עצומה הטוענת שחוטובלי "מתנגדת למדינה פלסטינית, ובעלת עבר של הערות גזעניות". אנשי "הלל" נבהלו, ביטלו את ההרצאה, שבסופו של דבר התקיימה בבית חב"ד בפרינסטון. הנוכחות הייתה מרשימה. אולי כמחאה על סתימת הפיות. נשיא "הלל" העולמי, אריק פינגרהאט, התעשת מהר ופירסם התנצלות.
סהדי במרומים שדעותיי הפוליטיות בנושא ההתנחלויות הפוכות לאלה של חוטובלי. אבל לא מצאתי בהתבטאויות שלה בדל גזענות. בהודעה שפירסמה חוטובלי היא טענה ש"מתנהלת כאן דיקטטורה ליברלית שמונעת מסטודנטים אמריקאים לשמוע נציג של ממשלת ישראל... במקום לתת לצעיר האמריקאי הזדמנות לשמוע מגוון דעות, מתנהלת חשיבה צרה המונעת זאת ממנו".
גם באוניברסיטת קולומביה, שבה הופיעה חוטובלי בתחילת השבוע, היה ניסיון לפגוע בקיום ההרצאה. לקראת הופעה נוספת, באוניברסיטת ניו־יורק, פנה ארגון JVP (קול יהודי לשלום) לאוניברסיטה כדי למנוע את ההרצאה, בטענה שחוטובלי שוללת את זכותם של הפלסטינים למדינה. חוטובלי, אגב, תומכת בסיפוח שיוביל לאזרוח. מעניין. לזכותם של הכורדים למדינה עצמאית יש תומכים ומתנגדים. ויכוחים דומים יש על טיבט ועל סהרה המערבית ובימים אלה על קטלוניה. וכי עמדה פוליטית היא סיבה לחרם? אותו ארגון, JVP, שמנסה לסתום את הפה של חוטובלי, אירח באביב האחרון את רסמה עודה, טרוריסטית פלסטינית, שנכנסה לארה"ב ברמייה והוחלט לגרשה. עודה קוראת לחיסול ישראל, בדיוק כפי שראשי ה־BDS שוללים את זכות קיומה של המדינה. האם עלה בדעתם של אותם פעילים שמשהו משובש בכללי המוסר שלהם? הצחקנו אותם. לאנטישמים אין כללי מוסר. גם כשהם יהודים.
כבר סופר במדור הזה על הקריקטורה האנטישמית, בכיכובו של פרופ' אלן דרשוביץ, שפורסמה בעיתון בקליפורניה. בעקבות הקריקטורה פירסם העיתון התנצלות אך הוסיף פשע על חטא כשהצדיק את הקריקטורה. דרשוביץ שלח מאמר תגובה שמפריך את הטענות במאמר נגדו. זכות התגובה? הצחקנו גם אותם. הם סירבו לפרסם את המאמר.
זה הווירוס שפוגע בחשיבה החופשית ובחופש הביטוי לא רק בארה"ב אלא בעולם החופשי כולו. מדובר בווירוס גזעני ואנטישמי. מדי פעם הוא מתפרץ מחדש. הוא עלול להיות קטלני. לא ברור מה עושים נגדו. ברור שאסור להתעלם ממנו.
