בתיה קולטון ניגשת לשידה בסטודיו שלה ושולפת מהמגירה איורים של חולי ומרפא בעפרונות צבעוניים: קרנפונים קודחים מחום גבוה, עיניהם דואבות והם מצומקים מרעב; היפופוטם מתייפח תחת עץ דקל; חגבים יוצאים במחולות עם חבריהם הזבובים - איורים משובבי נפש לספר הילדים "דוקטור איכואב" מאת קורניי צ'וקובסקי, שיצא ברוסיה ב־1929. הספר מתאר מסע של וטרינר טוב לב שנקרא להציל את החיות הדואבות באפריקה, מעין דוקטור דוליטל מקומי. נתן אלתרמן תרגם אותו לראשונה לעברית בתחילת שנות ה־40 תחת השם "לימפופו". כעת הוא יוצא לאור בתרגום מחודש של אלה סוד, זוכת עיטור כתב העת "הפנקס", לצד איוריה של קולטון (הוצאת קדימה).
קולטון (51), פרודה ואם לשניים מתל־אביב, היא מאיירת מבוקשת
ומרצה לתקשורת חזותית בשנקר. עד ל"דוקטור איכואב" איירה רק בעזרת המחשב. זו הפעם הראשונה שהיא מאיירת בעפרונות. בחוגים המקצועיים עבודתה מוערכת מאוד, בקרב משפחתה קצת פחות. "עד היום מתסכל אותי להראות להורים שלי דברים שעשיתי, כי הם לא מעריכים אותם. כשאני מראה להם ספר שאיירתי, אמא שלי אומרת: 'נורא יפה' ואבא שלי, שהוא איש של עבודת כפיים, ממשש את הספר ובודק את איכות החומר. אני יודעת שהם גאים בי אבל הם לא אומרים את זה. כשאני מראה לילדים שלי את הספר הם אומרים 'אה' ואפילו לא פותחים אותו. רק אחי מעריך את העבודה שלי.
"גדלנו בבית לא פשוט. אבא שלי לא למד אף פעם כי היה בשואה, אמא שלי לא מבינה באמנות. הם לא יוצרים אינטלקטואלים. עשיתי הכל בכוחות עצמי. היום כל ילד הוא יפיוף וגאון. בדור שלי לא החמיאו. גדלתי בתחושה שאני האדם המכוער ביותר עלי אדמות. הייתי צריכה לגלות בעצמי שאני לא כזאת מכוערת, הכל בסדר", היא אומרת בחיוך קטן ויופייה מאיר את הסטודיו.
בצדו האחד של הסטודיו ספרייה עמוסה ועל שולחנות העבודה תחריטים, פסלונים ובובות שהיא סורגת להנאתה בשעות לילה מאוחרות בהשראת הספרים שהיא מאיירת. אוסף העפרונות והטושים בסטודיו מצוי בשימוש אינטנסיבי מאז שקולטון כיבתה את
המחשב והתמסרה למלאכת האיור הידנית. "אמן חייב כל הזמן להתפתח", היא מסבירה. "אסור לו להסתמך על הדבר הטוב האחרון שיצא לו ולחזור עליו. זה משעמם.
"אחרי שנפרדתי מבן זוגי, לפני ארבע שנים, נמאס לי לעבוד במחשב ורציתי לצייר. יש קלות בלתי נסבלת בישיבה מול המסך: לא צריך לקנות צבעים, לא צריך הרבה מקום, זה לא מלכלך, לא צריך לשאול אם אני יודעת לצייר - כי יש כל כך הרבה טכניקות ופילטרים שמכסים על זה. מול אימת הדף הריק זה להיות או לחדול. לתלמידים שלי אני אומרת לאייר מתוך התבוננות. הרגשתי שספגתי כל כך הרבה מהמציאות, עד שאני יכולה לגשת לדף הריק ולשפוך הכל החוצה בלי להתבונן כל הזמן".
איך מתחילים לעבוד על ספר כזה?
"כמו במאי בסרט. אני מזמנת אוסף מטורף של דמויות שאספתי לאודישן, ואז צריכה למצוא לוקיישן ותלבושות. צ'וקובסקי הוא סופר נפלא. יש בספר נימה מוגזמת וגרוטסקית שביטאתי באיור. למשל, הוספתי חיה גרומה בת דמותי, העוזרת של הדוקטור שמלווה את הסיפור".
מה היה האתגר הכי משמעותי בקריירה שלך?
"אסופת השירים 'שרשרת זהב' (הוצאת אחוזת בית, 2011). אחרי שגמרו לשאול את העורכת נירה הראל מי היא שתחליט מה נכנס לפנתיאון ולמה אין בספר מזרחים - באו אליי בטענות: 'למה אין בספר ילדים שחורים?' איירתי ילדים בכל מיני גוונים, אבל האמנות שלי לא מגויסת לצבא הפוליטיקלי קורקט. אני מחויבת לרעיון ולטקסט.
"ב'גלגוליו של מעיל' התלוננו שאיירתי ילד מקבל מכות. מה לא בסדר
בזה? פעם הרביצו לילדים, גם לי. אני הכי שונאת שהורים אומרים: 'הסיפור נורא יפחיד את הילדים'. מי שם אתכם, מתנשאים שכמותכם, להגיד ממה ילדים מפחדים? אנשים אומרים לי שהספר מפחיד, כשברקע משודרות חדשות. זה לא מפחיד?".
המסלול המקצועי שלה התחיל בהכשרה מקוטעת וקופצנית. קולטון: "בתיכון למדתי אמנות ופיסול. אחרי הלימודים הצטרפתי לקומונה של הנח"ל בתל־אביב. אחר כך למדתי עיצוב קרמי ואנימציה בבצלאל, אבל הרגשתי שזה לא זה. נרשמתי ללימודי משחק בניסן נתיב וגילו שיש לי קול סופרן אדיר. עזבתי והלכתי ללמוד אופרה וסולפג'. בעקבות משבר זוגי חזרתי לתל־אביב והחלטתי ללמוד אמנות במדרשה. גיליתי שזה ממש לא מה שאני רוצה, אז נרשמתי ללימודי פילוסופיה באוניברסיטת תל־אביב.
"בכל מקום החזקתי פחות משנה ואמא שלי חשבה שהכי מתאים לי להיות גננת. בסופו של דבר שאלתי את עצמי מה אני באמת אוהבת - והתשובה הייתה לצייר. נרשמתי ללימודי אנימציה בבית ספר חדש, ויטל, אבל הקורס לא נפתח, אז שילבו אותי בלימודי איור שנה ד' בהוראת רותו מודן. סיימתי בהצטיינות בתוך שנה והיום אני חולקת איתה סטודיו".
בשנות ה־90 הצטרפה קולטון למודן ב"קבוצת אקטוס" ויצרה בה ספרות גרפית וקומיקס עטור פרסים. בשנים האחרונות איירה ספרים של ח"נ ביאליק, קדיה מולודובסקי ומרים ילן־שטקליס. היא מעריכה את יצירתם, אבל בחרה בהם כי היא "אוהבת לעבוד עם סופרים מתים", כדבריה. "אני מעדיפה סופרים שמבינים שברגע שהם גמרו לכתוב, תפקידם הסתיים. ברגע שמצאו אותי הם חייבים לשחרר ולתת גם לי לספר את הסיפור, אני לא רק מקשטת את הספר. בספרי ילדים הסופרת והמאיירת הן אמא ואבא של הספר. השאיפה שלי היא לכתוב ולאייר ספר, זה הדיאלוג הפנימי המושלם".
את אומרת "לא" לעבודות?
"בטח. ספרים מגמתיים חינוכיים מעצבנים אותי וגם מי שכותבים אותם. מבוגרים נצלנים רואים בילדים ובהורים קהל נפלא להזדמנויות עסקיות ומסחריות וכותבים ספר לכל צרה שלא תהיה: גמילה מחיתולים, גירושים. אני אוהבת לקרוא סיפורים טובים ולא בהכרח עם מוסר השכל, לא ארצה לאייר את הספרים האלה ולא אקריא אותם לילדיי".
את עדיין מקריאה לילדייך?
"כן. זה חשוב לי, יש לי רשימה של ספרים להספיק, ואני מרגישה שהזמן אוזל - אמיל כבר בן 13 ונינה בת 11 וחצי. הקראתי לאמיל את 'נשים קטנות' ו'האסופית', שלא היה בוחר בעצמו. הקראתי להם את 'עלובי החיים', 'אוליבר טוויסט', 'המלך מתיה' ו'הלב הקבור'. בגלל שאני פרודה, הם אצלי רק חלק מהשבוע וקשה להם להירדם בלי זה. זו שעת הבונדינג שלנו, השעה שבה הם כבר עייפים ומתרככים. הם נכנעים לי ואני נכנעת להם.
"ההורות שלי השתנתה אחרי הפרידה: חצי מהזמן שלי חזר אליי,
חזרתי לקדמת הבמה וזה העמיד באור אחר את שנות ההורות שיצרו לי ואקום בעבודה. אחרי שנים שהשקעתי בילדים עם בית מלא חברים ופעילויות, הסברתי להם שהדבר שאמא הכי אוהבת לעשות הוא לעבוד בסטודיו. בעיניי זאת דוגמה נהדרת לילדים, שאני מבוגרת שעושה מה שאני אוהבת. בכל מקרה, החברים שלהם עדיין אוהבים אותי ומרגישים אצלנו בנוח, למרות שהבית לא מתפקד".
הוא לא נקי ומצוחצח?
"זה לא ברמה הזאת. הבית מלא ספרים ויש בו רק רהיטים מיוחדים ומשגעים, אבל בחצי ממנו אין חשמל ואין לי כוח לטפל בזה, הכל על הרצפה. הטוסטר התקלקל, אז אנחנו אוכלים רק מטוגן. הילדים צריכים לפלס דרך למיטות. המזגן מטפטף והילד ישן עם דלי על המיטה כמו בתקופת המצור על ירושלים. אפשר לשים מצלמה ולצלם סיטקום וכולם יתגלגלו מצחוק ממה שקורה לי בבית".
את גם מציירת עם ילדייך?
"פעם היינו מציירים יחד. בנים ובנות מציירים שונה לגמרי. אצל הבנים, זה קצת כמו בחיים, המון אסטרטגיה ומשחקים. הציורים שלהם רוחביים, אפיים - מלחמות, נופים, סצנות. לבנות יש עניין מילולי וחברתי. הן מתעסקות בדמות הנשית: בהתחלה ילדה ואז נסיכה, לב שהן מציירות שוב ושוב עד שהן מגיעות ללב המושלם, לכוכב המושלם. כמעט אין אצלן אפוס. אני מעדיפה ציורים של בנים".
