המסיבה שבה השתנו חייה של רעות רדנסקי התקיימה בערב שבת, 28 במאי 2004. רעות (33) הייתה אז חיילת בשירות סדיר, שמונה חודשים לפני השחרור. היא חלמה לחסוך כסף ולנסוע לטייל באוסטרליה, לגלוש שם, אולי אפילו להקים עסק קטן לגלישת גלים.
"אם אפשר היה להגדיר אותי אז, זה היה לפי הפיזיות שלי", היא אומרת. "רקדתי, שחיתי, גלשתי. שירתי כמד"סית בגלילות. אנחנו משפחה ספורטיבית: להורים שלי הייתה חנות ספורט בהרצליה, אמא שלי עבדה שם במקביל לעבודה כדיילת יופי בדיוטי פרי. אבא היה מציל בבריכה בכפר־שמריהו וגם יו"ר איגוד הטריאתלון בארץ. בשבתות היינו קמים בחמש בבוקר ונוסעים לטריאתלונים בצפון. הייתי מבלה שעות בבריכה, חלמתי שאני בת הים, דמיינתי את עצמי שוחה כמוה ללא רגליים. לימים הבנתי שצריך להיזהר עם משאלות".
הערב ההוא התחיל במסיבת הפתעה ביתית לכבוד יום הולדת של חברה טובה שלה. "החברות ואני חשבנו איך ממשיכים את הערב. היו כמה אופציות, אחת מהן הייתה ללכת למסיבה שבחור שהתחלתי לצאת איתו הזמין אותי אליה". המסיבה התקיימה בביתה של אשת העסקים שרי אריסון, בעלת השליטה בבנק הפועלים, במושב בני־ציון, והילדים של אריסון הם שארגנו אותה לכבוד חזרתם ארצה מארצות־הברית.
הכרת את שרי ואת הילדים שלה?
"לא, לא הכרתי אותם".
מה את זוכרת מאותו לילה?
"יש לי תמונות בראש עם ממש מעט פרטים. אני זוכרת שנסעתי עם החברות שלי. אני נהגתי. נפגשתי שם עם הבחור שיצאתי איתו בזמנו, הסתובבנו קצת ודיברנו.
"בכל אופן, ישבנו בסלון, גם החברות שלי היו איתנו, והצעתי שאלך להביא לנו משהו לשתות. יצאתי החוצה, לא מצאתי משהו לשתות אבל מצאתי את הטרמפולינה".
היה לך ברור שאת עולה?
"כן. אני לא מכירה הרבה בנות 19 שרואות טרמפולינה, עולות ומתחילות לעשות שטויות, או שביום כיפור נוסעות על רולר בליידס. לא הייתי בחורה טיפוסית, היה בי משהו ילדי. כמה שבועות לפני כן היינו כל המשפחה באילת במרתון ספינינג, והלכתי עם אחי הצעיר למתחם טרמפולינות. הוא התאמן בקפוארה ולימד אותי, בין היתר, לעשות סלטה לאחור עם רגליים ישרות מבלי לכופף את הרגליים לחזה. רציתי לשחזר את ההצלחה ונכשלתי. הדבר הבא שאני זוכרת הוא שהתעוררתי בבית חולים. בהמשך נודע לי שהייתה שם פרמדיקית שדאגה שלא יזיזו אותי. פינו אותי באמבולנס לבילינסון, אני יודעת שהייתי מחוסרת הכרה כי תכלס נעלמו לי כמה שעות מהתודעה".
בבית החולים אובחן כי מדובר בפגיעה קשה: שתי חוליות הצוואר C2 ו־C3 נשברו. "זה אומר שלא יכולתי להזיז שום איבר בגוף מהצוואר ומטה. אנשים השוו את הפגיעה שלי לפגיעה של סופרמן (השחקן כריסטופר ריב שנותר משותק בעקבות נפילה מסוס, שר"א). ניתחו אותי, הוציאו לי עצם מהאגן וקיבעו את עמוד השדרה".
שרי אריסון ביקרה אותך?
"כן, היא הגיעה כמה פעמים לבית החולים לבקר".
ומאז שמעת ממנה או מהבנים שלה?
"נפצעתי בבית שלהם, וכמו שנפצעתי שם יכולתי להיפצע בכל מקום אחר. באותה מידה שאני לא מדברת על אנשים הקרובים אליי, אין סיבה שארחיב בעניין שלהם, וגם אין מה להרחיב. זה גם לא רלוונטי לסיפור האישי שלי".
באוגוסט 2005, בגיל 21, חזרה לביתה, ששופץ והונגש בהתאם לצרכיה.
"אוהבת את החיים שלי"
נקודת המפנה בחזרה לחיים נורמטיביים, היא אומרת, הייתה כשהחלה ללמוד. "עשיתי תואר ראשון בפסיכולוגיה במרכז הבינתחומי בהרצליה. רציתי להדביק פער שהרגשתי שנפער ביני לבין החברות שלי, שבינתיים השתחררו, טיילו ולמדו. בלימודים השתלבתי שוב בחיים שמחוץ לבית החולים ולשיקום הפיזי, הכרתי אנשים ויצרתי חברויות. בהמשך למדתי תסריטאות ועיצוב גרפי, ואני עדיין מחפשת מה ארצה לעשות כשאהיה גדולה", היא אומרת בחיוך.
מה את יכולה לעשות היום?
"אני מסוגלת ללכת במסגרת הטיפול, בפועל ביומיום זה לא פרקטי. מה שפרקטי יותר הוא השיפור בפלג הגוף העליון. יד שמאל עובדת יחסית טוב ויד ימין לא פרקטית בשום צורה כרגע, אבל אני עובדת על זה. אני כותבת ביד שמאל למרות שהייתי ימנית לפני כן, ואני יכולה לאכול לבד".
היא קיבלה החלטה שעל אף האתגר, לא תמנע מעצמה טיולים בעולם. "בתקופת השיקום שאחרי הפציעה אתה מדחיק את החלומות שלך ועושה מין ריסטארט, מנסה להבין מה המצב ומה הלאה. הזיכרונות נותנים מוטיבציה להמשיך. עד היום אני חולמת שאני גולשת, ואני רוצה שזה יקרה גם במציאות. בינתיים טיילתי בכל איטליה, במקסיקו, בארצות־הברית, הייתי בתאילנד עם חברים ובשנה שעברה הגשמתי חלום והגעתי לאוסטרליה ואפילו לאיי פיג'י. אוסטרליה היא טיול מאתגר לאדם שהולך על שתיים, ועבורי זה היה קשה פי כמה. יש מקומות שיש בהם מודעות והתאמה לנכים, ויש מקומות שבהם זה כמעט לא קיים. הגעתי למקומות שבהם אנשים אף פעם לא ראו כיסא גלגלים. היו טיולים שלא מותאמים לנכים ונאלצתי לוותר עליהם, או למשל לעשות הפלגה של יום במקום הפלגה של שלושה ימים. אבל הקשיים הופכים את הניצחון ליותר מתוק. אני לא עושה לעצמי הנחות, טיילנו חלק מהזמן בקרוואן, צללתי וסופר־נהניתי".
איך עושים את זה?
"עם המון הומור עצמי, סבלנות, הכרת תודה ובעיקר קלילות. למדתי לא לקחת את עצמי יותר מדי ברצינות, פשוט ליהנות מהרגע. הבנתי שמה שאני הכי אוהבת לעשות הוא לחוות מקומות חדשים וטעמים חדשים ולאתגר את עצמי. וכן, הבנתי גם שאני אוהבת את החיים שלי".
כמה זמן לקח לך להבין את זה?
"הידיעה הזו היא לא משהו שמכה בך כמו ברק, אין נקודה בזמן שהבנתי את זה, זה תהליך. נהגתי לשחק משחק עם חברה טובה. היא הייתה נותנת לי שתי אופציות: אחת קבועה - אני בכיסא גלגלים במצב הנוכחי שלי, והשנייה הייתה משתנה. למשל: או שאת בכיסא גלגלים ואת נכה עם מלווה 24/7, או שאת קמה כל בוקר עם זקן. זה יכול היה להיות דברים ממש טיפשיים ושטחיים, אבל זה גרם לי להבין שאני לא מוותרת על המצב הקיים בכל מחיר. ב־99 אחוז מהמקרים בחרתי בחבילה שלי. אני בת מזל בחיים שלי. נכון, אני על כיסא, אבל יש לי את הכיסא הכי טוב, יש לי משפחה מדהימה, יש לי את עצמי, יש לי אופטימיות ואת החלום והתקווה לקום מהכיסא, יש לי חברות שהן אחיות שלי ויש לי כל כך הרבה דברים. הבנתי שלא צריך הרבה כדי להיות מאושר ושמח בחלקך".
את התובנות הללו היא חולקת היום בהרצאות שהיא מעבירה. "בטיסות גיליתי שאנשים מתעניינים בי, מתפלאים איך אני מטיילת לבד, ושוב ושוב שמעתי שאני חייבת לספר את הסיפור שלי. שמתי לב שיש דפוס, שהרבה נכים הופכים למרצים, חשבתי שיש בזה משהו נרקיסיסטי, את מי מעניין הסיפור שלי? למה בגלל שאנחנו בכיסא אנחנו מעניינים יותר? היה לי קשה במיוחד עם המילה השראה. כאילו אומרים לך, יחד עם הכיסא, קבלי תעודה: את מקור להשראה, וזה לא מוצדק בעיניי. אני? הרי בסך הכל אני חיה חיים די אגואיסטיים, לא מתנדבת עם ילדים רעבים ולא מדענית שמפתחת תרופה לסרטן. אבל הפסקתי להילחם בזה. החלטתי שעברו 13 שנה, שיש לי מה להגיד, ועכשיו אנצל את ההזדמנות".
- הראיון המלא עם רעות רדנסקי בגיליון "לאשה" החדש, השבוע בדוכנים
