בורג - או רמון

במצב כמו זה שמפלגת העבודה נמצאת בו היום, היתרון הוא של זה שפועל מהר ובהחלטיות. כך עשו בנימין נתניהו ב-92' ואהוד ברק ב-96', כך לא עשה איש בליכוד ב-99' והיום כולם, מסילבן שלום ועד לימור לבנת, שואלים את עצמם למה הם לא במקום אריאל שרון. האדם היחיד בעבודה שעונה לקריטריון הזה כרגע הוא אברום בורג.
בורג כבר עובד על הרגע הזה מזמן. בקמפיין ארוך, ששילב פגישות אישיות עם ראיונות בתקשורת, הוא בנה את תדמיתו כגשר של אדם אחד, האיש שהוא הכל לכולם: דתי אבל מהחבר'ה, שמאלן אבל מוצא שפה משותפת עם ביבי ואיווט, מצוחצח לשון אבל יודע להגיד "שתיחנק" איפה שצריך. קשה יהיה לסדוק את המעטה הזה בהאשמות שמאחוריו לא עומד הרבה. בורג יודע להתגונן, וממילא אין רבים שיתקפו.
הימים הבאים יקבעו את גורלו הפוליטי של חיים רמון. התדמית הציבורית שלו בשפל, אבל אם היו שואלים את בכירי העבודה בחדר סגור מי באמת מתאים בעיניהם לראשות הממשלה, רמון היה יוצא ראשון. פעם, אחרי הנצחון בהסתדרות, נדמה היה שתדמיתו הציבורית של רמון עולה על כישוריו האישיים; היום זה הפוך. ברוב עימותיו עם אהוד ברק בשנה האחרונה רמון צדק. הצדק הזה לא עוזר לו היום, כשהוא הנאשם הראשי בין אלה ש"עזבו את ברק לבד".
הוא יכול להפוך את המגמה הזו בצעד אחד: הודעה ברורה שהוא מתמודד, תוך שהוא מישיר מבט בעיני חבריו להנהגה ושואל אותם מי ראוי יותר בעיניהם, הוא או בורג. הפופולריות היא עניין שאפשר להפוך אותו, כפי שהוכיח שרון, ורמון המועמד למנהיג והמנהיג המוכתר יזכה לתמיכה שרמון המהסס והמתלבט לא זוכה לה היום. השאלה היא אם יש בו הכוח האישי לעשות את זה. אם לא, הוא צפוי לתמוך בבורג, ואולי להתפייד בהדרגה מהחיים הציבוריים.
שלמה בן-עמי היה יכול היום להיות המנהיג המוכתר של העבודה, והאיש שיקים את השמאל מאפרו. ייתכן שכל זה נקבר יחד עם 13 האזרחים הערבים שנהרגו בהפגנות אוקטובר. בן-עמי, כמי שהלך באדיקות הגדולה ביותר אחרי ברק, מזוהה עם התבוסה המשפילה בקלפי יותר מכל אחד אחר. יש לפניו מלאכת שיקום גדולה; ספק אם היא מתחילה מצמרת המפלגה.
יוסי ביילין לא יתמודד, אבל הוא עשוי לקבוע גורלות. היום אמר ביילין שהוא מבקש לקבוע בהקדם מועמד מוסכם ל"מחנה" – בורג, רמון, בן-עמי והוא עצמו. הדגש הוא על "בהקדם', מה שמעניק יתרון לבורג. לא בטוח שאברום הוא אכן המועמד האידאלי של ביילין. ברור שביילין העייף והמאוכזב מתקשה, לפחות כרגע, לקבל עליו את תפקיד הפוסק ולהכריע נגד הזרם.
מתן וילנאי שוקל התמודדות. וילנאי צבר הרבה פופולריות באחרונה, מחק את התדמית שהיתה לו עם כניסתו לחיים הפוליטיים והפך את המטבע הצבאית על פניה: הוא נתפס כמי שאמנם אין לו ידע רב על החיים שבחוץ, אבל הוא מוכן ללמוד ולהקשיב, ולומד מהר. בניגוד לברק או שחק, אנשים שמניותיהם ירדו בפוליטיקה, וילנאי מתחיל מנמוך ומטפס בהתמדה. הימור: הוא לא יתמודד, אבל יתפוס מקום של כבוד כבטחוניסט המוביל של המפלגה, חבר בכיר בכל כוורת שהיא. גם פואד בן-אליעזר מועמד יותר על תקן ש"למה לא אני" מאשר ברצינות.
ושמעון פרס? הוא לא יתמודד, ולא יקבל שום תפקיד שלא בהסכמה כללית. נכון לעכשיו, סביר שנראה אותו כנשיא המפלגה, האיש שיכתיר את המלך הבא ויישאר מסביב כדמות של כבוד. כידוע, כל הדברים האלה כבר נכתבו על פרס אין ספור פעמים, והתבדו תמיד.
השורה התחתונה? אם תהיה הכרעה מהירה, זה יהיה בורג, שיגבור על כל מתחרה – בן-עמי (אם יחליט שלא לחבור לשרידי השמיניה) או מישהו אחר. אם יכריז רמון שהוא מתמודד, ויתחיל במסע שכנוע נמרץ, הוא יכול – במאמץ אדיר, אבל לא בלתי אפשרי – להפוך את הקערה על פיה. התלהבות גדולה לא תהיה כאן, ככה או ככה.