ליגת העל: יותר אלימים, גם בכדורגל

המחזור ה-24 בליגת העל, ששוחק בסוף השבוע החולף, סיפק את הכמות הנמוכה ביותר של שערים העונה. רק שישה כיבושים הפיקו הקבוצות בששת משחקי המחזור שפתח את חודש פברואר. מעבר ליכולת הדלה מול השער, התבלטה לרעה התופעה שמאיימת להפוך לסימפטום הבולט של העונה; ריבוי העבירות.
נדמה כי משהו רע עובר על הליגה במתכונתה הנוכחית, יותר מדי מחזורים מספקים תחושה של דריכה במקום ואפילו שעמום קל. אלו לא חדשות טובות עבור ליגה שאמורה להפיק בידור להמונים. אמנם השבת הציל הניצחון של חולון על בית"ר ירושלים את המצב, אבל האמת, קשה להניח כי נראה את שייע על הכתפיים בהזדמנויות דומות. ההפתעה של צפרירים לא יכולה לשנות את המסקנה המתגבשת כי הליגה במתכונתה הנוכחית, של 12 קבוצות ושיטת שלושה וחצי הסיבובים המוזרה, אינה משרתת את טובת ציבור האוהדים. הקהל רוצה לראות גולים ולא התגוששות בבוץ.

הכי כסחנים

כדי לחדד את הנקודה, בואו נערוך השוואה עם הליגה האנגלית והליגה הסקוטית. שימו לב למספרים. הנתונים שנאספו כאן אינם כוללים את המשחק שנעל את המחזור (הפועל תל אביב – בני יהודה), אבל הם בהחלט מספקים אינדיקציה על המצב. עד היום שוחקו בישראל 143 משחקי ליגה שבהם בוצעו 4838 עבירות. כלומר ממוצע של 33.8 עבירות למשחק. בליגה האנגלית, שבה 20 קבוצות, שוחקו עד היום 248 משחקים שבהם חזה הקהל ב-7291 עבירות. כלומר 29.3 עבירות למשחק. בליגה הסקוטית, שבה משחקות 12 קבוצות (כמו בישראל) שוחקו 152 משחקים שבהם בוצעו 4107 עבירות, כלומר ממוצע של 27 עבירות בלבד למשחק. המסקנה המיידית היא שהליגה שלנו יותר מדי אלימה. אנחנו חוזים בממוצע ב-4.5 עבירות למשחק יותר מאשר באנגליה, וב-6.8 עבירות בממוצע יותר מאשר בסקוטלנד. הפער הזה הוא משמעותי. הוא משפיע על קצב המשחק ועל הרמה הכללית. שלא לדבר על כך שלעיתים המשחק הופך להיות פשוט מסוכן.

עם רחום

האחריות לשלומם של השחקנים מוטלת על כתפיהם של השופטים. אבל טועה מי שחושב שהסיבה לעודף האלימות נעוצה בשופטים. אנשי המשרוקית בישראל עושים כמיטב יכולתם כדי לרסן את השחקנים. בישראל נשלפו עד היום 659 כרטיסים צהובים ו-53 כרטיסים אדומים. הכרטיס הצהוב נשלף כל 7.3 עבירות, האדום יוצא אחת ל-91 עבירות. בסקוטלנד הוציאו השופטים 497 כרטיסים צהובים (אחת ל-8.2 עבירות) ו-51 אדומים (אחד על כל 80 עבירות). השופטים הסקוטים מרחיקים שחקנים במהירות רבה יותר, אבל מזהירים מאוחר יותר. באנגליה הסיפור שונה לחלוטין, השופטים האנגלים נותנים למשחק לזרום, ההתערבות שלהם הרבה יותר נדירה. 783 צהובים (אחד כל 9.3 עבירות) ורק 37 אדומים עד היום (אחד על כל 197 עבירות!).
יש לציין כי כל ניסיון לכימות סטטיסטי של עבירות במשחק כדורגל הוא נועז. עבירות שונות נולדות בסיטואציות שונות, במשחקים בעלי מוטיבציות שונות. אולם למרות הסייג הזה, ההשוואה הנ"ל בכל זאת יכולה ללמד מעט על השופטים שלנו. הם שולפים יותר מדי צהובים, אבל אין להם השפעה ממשית על הרגעת הרוחות במגרש, כי השחקנים יודעים שלפני האדום יבואו רגעים ארוכים של חסד. אנחנו עם רחום שתמיד מוכן לתת הזדמנות נוספת. גם השופטים שלנו כאלה.

מ-פ-ח-ד-י-ם

אם המשמעת היא לא הבעיה של הכדורגלנים שלנו, המסקנה היא שבעיית ריבוי העברות נובעת מסיבות אחרות. הראשונה היא המאמנים. יש אצלנו אנשי מקצוע שפוחדים להפסיד יותר משהם רוצים לנצח. מאמנים שמעדיפים להתרכז בדו"ח שיוגש בסיום העונה לבוס, במקום בהצגה שצריכים לתת לצופים ביציעים ובטלוויזיה. בעלי הקבוצות שדורשים שואו צריכים לטלטל קצת את המאמנים שלהם. כדורגל הוא קודם כל בידור.
הסיבה השנייה היא העומס המוגזם שמוטל על שחקני הליגה הבכירה. ישראל לא שייכת לצמרת המקצוענית העולמית, והכדורגלנים שלנו מתקשים לסחוב שתי עונות רצופות באורך כזה. רק לפני שנתיים עוד שיחקו אצלנו 30 מחזורים בשנה. אשתקד זינקה הליגה ל-39 מחזורים והשנה 38. קפיצת המדרגה הגבוהה של ראשי ההתאחדות, פשוט מפילה את השחקנים שלנו מהרגליים. נכון שהכסף מהטוטו חשוב, אבל רמת הכדורגל לא פחות חשובה. שחקן עייף נוטה לעשות יותר טעויות ומכאן הדרך לביצוע עבירה קצרה.
רצוי שקברניטי הליגה יבינו שעם כל הכבוד לפרסומות המושקעות של פלאפון, כדורגל אלים על הדשא מעורר את הברוטליות ביציעים. מי שרוצה להלחם בתופעה כדאי שיזכור שבחיים הכל מתחיל מהראש.