אנה ארונוב (36) לא האמינה שהיא תרוץ 10 ק"מ. ואז 21 ק"מ. ואז הגיע היעד האולטימטיבי: מרתון שלם של 42.2 ק"מ. מחר היא תעמוד על קו הזינוק במרתון תל אביב. רגע לפני, ביקשנו ממנה ומהמאמן שלה, מושיקו ישרים, לספר לנו על השלבים בדרך לשם.
>> ביקיני קטן ומשקולות כבדות - השילוב המנצח של נטע אלחמיסטר
שלב 1: לקבל החלטה
אנה: "התחלתי לרוץ לפני חמש שנים בערך, הייתי ג'וגרית כזו, רצתי עם חברה. היו הרבה שלבים בדרך. זה התחיל ממשהו בשביל הכיף ובלי ציפיות, אבל בזכות הרקע שלי כרקדנית מהר מאוד הבנתי שזה משהו שאני רוצה לעשות כמו שצריך.
שלב 2: לקבל את התהליך
מושיקו: "מאמן טוב יהיה עם אצבע על הדופק ויידע להגיד לך אם אתה מוכן לרוץ מרתון או אפילו חצי מרתון, ואם הוא יראה שעדיין לא, הוא יוריד אותך מזה".
אנה: "התחלתי מריצה של 4 ק"מ. אחר כך הגעתי ל־10 ק"מ בשעה ועשר דקות, וחשבתי שיותר טוב מזה לא יהיה. אני זוכרת את התחושה אחרי הפעם הראשונה שרצתי בפחות משעה. היום אני מסתכלת על זה, וזה נראה לי מצחיק, אבל אז הרגשתי אושר לא פחות ממה שאני עושה היום".
שלב 3: בנייה מנטלית
אנה: "אני לא רוצה רק לסיים, אני רוצה לסיים יחסית טוב לפעם הראשונה, ונכון לעכשיו כל החיים שלי סובבים סביב הריצה - כמה אני אוכלת וכמה אני ישנה וכמה אני מתאמנת. יש לי הרבה רגעים שבהם אני אומרת 'למה עשיתי את זה לעצמי?'. זה קורה גם תוך כדי הריצה. יש הרבה ריצות שבהן אני אומרת, יכולתי פשוט לעצור וללכת הביתה, הרי ההחלטה היא שלי. כל ניצחון מנטלי כזה, שבו אני ממשיכה למרות הכל, הוא עוד ניצחון שלי.
"היו המון משברים לאורך התהליך, ואני חושבת שחלק מהעניין הוא שמאוד התחייבתי לזה פומבית. אני מדברת על זה וכותבת על זה בלוג , וזה מה שמחזיק אותי בתוך המסע הפסיכי הזה. יגידו לי אולי שזה לא נכון ושזה אמור להיות רק שלי, אבל יש משהו נורא נכון בזה בשבילי כשאני מתחייבת בפני אנשים אחרים. אני גם מזכירה את זה לעצמי כל הזמן, כי נורא קל לשכוח שאני עושה את זה כי אני ממש אוהבת לרוץ".
מושיקו: "הבנייה המנטלית היא אולי החלק הכי קשה. צריך להבין שהאימונים קשים יותר בראש מאשר ברגליים. אני אומר שזה 20% יכולת פיזית ו־80% בראש ".
שלב 4: לא להישבר (כי זה ישתלם לכם)
מושיקו: "הרבה אנשים שוברים את הכלים בתוך פרק הזמן הזה, בייחוד אנשים שעושים את זה בפעם הראשונה. אנשים שכבר עשו את זה מבינים שיש אימונים יותר טובים ופחות טובים, ולכן צריכה להיות ראייה כוללת של כל התוכנית - לא להתרומם ולעוף למעלה מאימון אחד טוב ולא ליפול ולהתרסק מאימון אחד לא טוב. צריך לקחת את הכל בפרופורציות".
"זה כל כך שווה את זה, הסבל שמתורגם אחר כך לתחושה פנימית של איזה כוח, של אם אני יכולה לעשות את זה, אני יכולה לעשות הכל. פתאום כלום לא מפחיד אותי, שום דבר לא גדול עלי. אני מרגישה שאני סופר חזקה מנטלית. זה לא רק לשבת על הספה ולהגיד 'אני חזקה'. פתאום יש הוכחות בשטח. וואלה, לא כל אחת יכולה להתחייב לקום 5־4 פעמים בשבוע בחמש בבוקר, לא להילחץ מזה בכלל, לצאת ולעשות אימונים קשים וכואבים שבהם סובלים, בוכים, עוצרים. כל פלטת הרגשות. זה מייצר אצלי תחושה פנימית של וונדר וומן".
שלב 5: להסכים לשחרר
אנה: "אני רצה בלי מוזיקה, בלי כלום. זה קרה מעצמו. הרגשתי שאני לא רוצה הסחות, שאני רוצה להתעסק בריצה עצמה, בהרגשה איך אני מרגישה, להקשיב לדופק שלי, להבין איפה כואב לי ואיך אני מתמודדת עם זה, באיבוד תחושת פיזיות בכלל והתנתקות מהגוף ולאפשר לו להיות בשלו. יש רגעים של זן אמיתי. אני כבר יודעת להסתכל על זה כמו בחוויה חוץ גופית - אני יודעת שאני נשמעת משוגעת, אבל יש שם משהו שבו כל הגוף עובד כמו מערכת מושלמת שזזה לבד ולא צריכה את המיינד בכלל. המוח מתנתק, ושם קורה משהו קסום, כמו מדיטציה. אלה הרגעים שבהם את מבינה למה את עושה את זה. זה לא קשור למהירות, לתוצאה. זה מרגש. זה יכול להיות קצר מאוד, באמצע אימון או בסוף אימון, זה לא קורה בכל אימון, אבל כשזה קורה, זה מדהים".
מושיקו: "שלושה שבועות לפני המרתון מתחילה תקופת הטייפר שמתחילה בריצה מסכמת של 38 ק"מ ואז מורידים משמעותית את הקילומטרז' כדי לאפשר לשרירים להיבנות מחדש ולגוף לנוח. זו תקופה קשה מאוד למרתוניסטים. אנשים מתמכרים לריצה, וקשה פתאום לא לרוץ כל יום. זה לא פשוט נפשית, גם הביטחון קצת מתערער, בייחוד אם זה המרתון הראשון שלך. אתה מרגיש שאתה מאבד יכולת. מגיע לקו הזינוק של המרתון ואומר, 'הפעם האחרונה שרצתי מעל 30 ק"מ הייתה לפני שלושה שבועות'. פה נכנס התפקיד של המאמן להסביר לך שהכל בסדר".
שלב 6: לחכות לשלווה
מושיקו: "לסיים מרתון זו אופוריה משוגעת. אתה על גג העולם. עשית משהו שנורא כיפי להתגאות בו. משהו שאולי 5% מהאנשים סביבך יעשו בחייהם. אין כמו להציב איזושהי מטרה גדולה ולעשות אותה"
אנה: "בשבוע שעבר היה לי יום שהתחיל בצילומים לשער שלכם בחמש בבוקר, אחר כך עוד צילומים, והיו לי בדיוק שעתיים לרוץ ואז להספיק לשתי הצגות בערב. רצתי במבול מטורף, נראיתי פסיכית לגמרי, אבל הבנתי שאין לי ברירה, אני חייבת את האימון הזה. סיימתי את החלק העיקרי של האימון ועשיתי ריצת שחרור הביתה. נגמר הגשם, רצתי על הדק בנמל, ופתאום היה לי איזה קילומטר של שלווה מטורפת, של כל הטירוף שאיתו נכנסתי לריצה ההיא, בסטרס אטומי ולא הצלחתי לנשום. פתאום הכל עזב אותי ואמרתי: 'איזה כיף שיש לי את המתנה הזאת'.
"באתי עם הרבה ניסיון לריצה, ובכל זאת היום, כשאני כמעט בסוף התהליך, זה הרבה יותר קשה ממה שדמיינתי לעצמי. הרבה יותר קשה מנטלית לא להישבר, זה עומס רגשי נורא גדול, זה הופך להיות הדבר היחיד שאני רואה מול העיניים. ולמרות כל הקושי, ריצת ה־36 ק"מ מאוד נתנה לי ביטחון. זה היה ממש כיף. הייתי מאוד מפוחדת לפני, טסתי ולא הייתי ממש מסונכרנת על תוכנית האימונים. בסוף רצתי ממש טוב, נהניתי נורא, הכל זרם ממש טוב, ואמרתי: אני בסדר, הכל טוב, אני אעשה את זה. ואני אעשה גם את המרתון. היום כבר יש לי ביטחון".
בגדים: adidas ,Jump /// איפור: מישל אדרי ל"סולו" במוצרי Sacara /// שיער: ליאור גבריאלוב ל"סולו" במוצרי L'Oreal Professionnel /// ע. צלם: איתי ונטורה///
הכתבה המלאה בגיליון החדש של מנטה, עכשיו בדוכנים
