שנות ה־50 הן השנים הראשונות לאחר מלחמת העולם השנייה. הנשים, שבתקופת המלחמה, החליפו את הגברים בחזית בתפקידים רבים בתעשייה או בשירותים ונהגו ללבוש בגדי עבודה גבריים, מוכנות עתה ובעיקר רוצות לחזור ללבוש מלתחה שיקית, נשית ואלגנטית. מעצבים רבים, וכריסטיאן דיור בראשם, הבינו זאת היטב ונענו לבקשה זו.
ב־12 בפברואר 1947 הציג כריסטיאן דיור בפריז את התצוגה הראשונה שלו. הוא הציג סגנון אופנתי חדש וחולל מהפכה בעולם האופנה שאותו כינו מבקרי האופנה האמריקאים “הניו לוק” - המראה החדש. הדגמים שהציג - חצאיות רחבות וארוכות, בקושי 30 ס”מ מעל הקרקע, שדרשו כ־20 מטר לפחות לתפירת חצאית, והמקטורן עם גזרת המותן המודגשת והכתפיים הגדולות - גרמו זעזוע לא קטן בקרב אזרחי צרפת שניסו להתאושש כלכלית ונפשית מתקופת הצנע של מלחמת העולם השנייה. אך זה לא מנע מה”ניו לוק” להפוך לאחת המגמות הדומיננטיות של שנות ה־50 ואת כריסטיאן דיור למעצב האופנה הבולט והחשוב בשנים האלה. עשור זה גם הצטיין בכמה פיתוחים טכנולוגיים הקשורים לאופנה כמו הופעתם של בדים מחוטים סינתטיים כמו פוליאסטר ואקריליק. גם שיטות תפירה תעשייתיות מתקדמות אפשרו להעתיק את אופנת העילית וסגנונה גם לרחוב, ונולד סגנון אופנתי חדש, ה”פרט־א־פורטה”, הבגד המוכן, שישפיע על עולם האופנה במהלך המאה ה־20.
אירוע חשוב נוסף בשנים אלה היה פתיחתו מחדש של בית האופנה שאנל שהפסיק לפעול מאז המלחמה. כתשובה לסגנון ה”ניו לוק” של “דיור” הציגה קוקו שאנל ב־1954 לראשונה את חליפת שאנל בעלת הקווים הישרים והחצאית הצרה, שהייתה פופולרית מאוד לקראת סוף העשור ובשנות ה־60.
במקביל התפתח בארצות הברית סגנון אופנתי מוחצן ואלגנטי, בהשפעת כוכבות קולנוע כמרילין מונרו ולורן באקול, בסגנון ה”פין־אפ” עם חזיות מחודדות ובגדים צמודים לגוף או עם כתפיים חשופות, או במראה מעודן יותר אך לא פחות אלגנטי של השחקנית אודרי הפבורן, שנהגה ללבוש את דגמיו של המעצב הוברט דה ז’יבנשי. ב־1957 הוא הציג לראשונה דגמים רחבים שהסתירו את צללית גוף האישה, בסגנון מנוגד לזה של דיור, סגנון שהציע בשנה זו גם המעצב בלנסיאגה. שנה מאוחר יותר יעצב מעצב צעיר ומוכשר, איב סאן לורן, לראשונה את שמלת הטרפז. בשנים אלה נחשפו אלפי צופים אירופאים בסרטי הקולנוע למכנסי הג’ינס שלבשו זמר הרוק אנד רול, אלביס פרסלי, והשחקן ג’יימס דין. בהשראתם נהפך הג’ינס מבגד עבודה לבגד עממי.
