שקט, המלכה מסטולה

מסטולים מקטמין או מסמי הרדמה של פילים או ממה שזה לא יהיה שאתם לוקחים עכשיו במסווה ניו אייג'י של חזרה לטבע, אל תתנו לראייה ההסטורית שלכם להשתבש. העובדה שסמים מסויימים יצאו אל מחוץ לחוק במהלך המאה ה-20 לא צריכה להשלות אתכם. אף אחד לא חזר לטבע, מהסיבה המרירה אך הפשוטה שהטבע לא הוחזר אלא נכבש. הקנאביס נכבש עם ההודים, האופיום עם הסינים, הקוקה עם הקולומביאנים והפטריות בכל מקום שלא היתה בו עיר. כך שסיפור האהבה של המערב עם הסמים מתחיל באונס.

מכרסם סיני

רוב הסמים המוכרים לנו נמצאים בשימוש על ידי האנושות כ-4000 שנה, ובמקרים מסויימים אף יותר. האופיום למשל, שמופק מפרח הפרג, ידוע לאנושות בערך במשך כארבע מילניות, אבל כשהגיע למערב מסין, התייחסו אליו בגזענות ברורה. בסיפרו של פירסי משנת 1883 "עישון אופיום בלונדון" למשל, מתואר האופיום כ"סיניות שמכרסמת בזהותו של העם הבריטי". למרות כל זה, קצר האופיום הצלחה לא קטנה באנגליה הרומנטית ומאוחר יותר הוויקטוריאנית. דה-קווינסי כתב את "ווידוייו של אוכל אופיום", קוקטו כתב בראשית המאה ה-20 ספר פיוטי ונהדר בשבחי האופיום בשם "אופיום", הרומנטים כולם היו על הדבר עצמו, ועם המצאת המחט האפידרמית בראשית המאה ה –19, גם על נגזרות שונות שלו כמו לולדאלום (סם שינה) ומורפין. את גרסת ההירואין הקיצונית סינתזו רק במאה ה-20.

ילדונת, רוצה פטריה?

לואיס קרול ראה זחל מעשן אופיום ושידל קטינות לטעום פטריות דו-צדדיות שנים רבות לפני שתימות'י לירי או קרלוס קסטניידה ידעו מה זאת הזייה. המלכה ויקטוריה עצמה השתמשה בג'ראס נגד כאבי הגב שלה (מסכנה) שנים רבות לפני שהביטלס, מסטולים לכשלעצמם, אמרו שהמלכה היא בחורה נחמדה שאין לה הרבה מה לומר. גם המשוררים הרומנטים, ביירון, שלי, קיטס וקולרידג' הסתובבו בשיער ארוך, מכנסיים צמודים וחיים נוצצים על פתיל קצר כמאתיים שנה לפני הנדריקס, מוריסון ג'ופלין וקוביין. אמנם הם כילו עצמם בשחפת, שבאנגלית (קונסמפשן) מיתרגמת לדבר שמכלה את האדם, אבל גם נתנו באופיאטים חזק תוך כדי
הילולת הסמים הגיעה לשיאה בתקופה הויקטוריאנית שהיתה לגן עדן נארקוטי שהבטיח להזניק את האימפריאליזם המתנוון בעצלתיים לעידן של כאוס מוחלט. החל, כאמור בראש הפירמידה, המלכה ויקטוריה עצמה. אדגר אלן-פו שבזמנו הפנוי השתעשע ברעיון של קבירת אנשים חיים נמצא יום אחד, על תערובת של אבסינת' ומורפין, מתהלך ברחוב שמונים ושתיים על ברודווי בבגדים של גבר אחר. זמן קצר לאחר מכן סיים את חייו כמטורף מוחלט. ארתור קונן דויל לא השרה רק להולמס ולווטסון לפתור תעלומות על אופיום, אלא גם התמיד עם החומר בעצמו. דוקטור ג'קיל ומיסטר הייד כולו ניכתב על ידי סטיבנסון תחת טיפול בקוקאין נגד שחפת.

קוקאין או נמנמת קלה בלשון

ואכן, מאז גילויו של צמח הקוקה בעולם החדש ב-1750, שמעו האירופאים סיפורים מסתוריים אודות העלה המוזר. ב-1860 בודד אלבלט נימן את החומר האלקולאידי וכינה אותו קוקאין (הוא טען שחש נמנמת קלה בלשונו), אבל בסוף המאה בודד כימאי קורסיקאי בשם אנגל'ו מריאני את החומר לרמה מזוככת ביותר וכינה את הדבר על שמו: יין מריאני. ברוח הזמנים, שלח מריאני בקבוקוני טעימה מהחומר לבוהמה של זמנו וקיבל מכתבי תודה לרוב. תומס אלווה אדיסון למשל, במחווה של הכרת תודה שלח לו תמונה של עצמו.
האפיפיור ליאו השלושה עשר שלח לו ב–1898 איגרת מיוחדת מרומא ובה כתב שהוד קדושתו מזמין אותו כדי להפגין את אסירות תודתו. מצב רוח כל כך טוב שרה על הוד קדושתו, שהוא העניק למריאני לא פחות מאשר מדליית זהב קדושה. בין אסירי התודה היו גם הפסל אוגוסט רודן והסופר ז'ול וורן שכתב: "בקבוק בודד של יין קוקה מבטיח חיים של מאה שנה".

גם ישו?

גם זיגמונד פרויד לא נותר זר לזמנו. ב–1884 כתב מאמר על השפעות הקוקאין ויעילותו לטיפול בהפרעות עיכול, באסטמה, בהתמכרות לאלכוהול ולמורפין כסטימולטור, כאפרודיזיאק, ואף ניסה אותו כסם הרדמה מקומי לניתוחי עיניים. מאוחר יותר, ב–1887 כתב מאמר בשם: "השתוקקות ופחד מקוקאין", שם כינה את הסם אוייב גרוע לאנושות ממורפין. כזה היה פרויד מהסמים, הפכפך. כולם היו חולים מאוד.
אפשר ללכת עוד אחורה לטוענים שישו עצמו היה מסטול מבוקר עד ערב. אפשר לתהות על נביאי ישראל ועל החומרים שהתנבאו בהשפעתם. אבל אי אפשר לשנות את העובדה שהמערב גילה, כבש, לקח, עיבד במעבדותיו וכעת הוא נלחם בסמים, שהורגים כל כך הרבה אנשים כל הזמן. אולי כי אנשים שלא יודעים איך לקחת לא יודעים איך לחיות כך שהם גם לא יודעים איך למות. ורק האינדיאנים בשמורותיהם לועסים ורוקחים מיני עלים וחיים בשלום ואהבה ומגיעים לאריכות ימים.