שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    חנוך דאום חוצה את אפריקה

    חנוך דאום חצה את מזרח אפריקה במסע שטח שלגמרי לא מתאים לו, אבל גרם ללב שלו להתרחב ולחזור עם תשובות לשאלה: מה היה קורה אם ישראלים היו חיים באפריקה?

    בשיתוף אפריקן דרייב

     

    לפני כמה חודשים חזרתי ממסע אפריקן דרייב שחוצה את מזרח אפריקה. בגדול זה אמור להיות מסע מפוקפק לטיפוסים כמוני: נהיגה עצמית שדורשת הרבה קשב וריכוז. אבל הלכתי על זה. איזה מזל. אתה נוסע במשך ימים ארוכים ועוצר בכל מיני ציוני דרך שאדם נורמטיבי (כלומר לא אני) אמור לזכור, אבל אני זוכר דווקא את הדברים האגביים שחווינו.

     

    להגיע אל הלב הפועם של אפריקה - אפריקן דרייב (צילום: גיא צוקרמן )
    להגיע אל הלב הפועם של אפריקה - אפריקן דרייב(צילום: גיא צוקרמן )

     

    את מגוון הצבעים המשוגע והמפעים שיוצרים הבדים שהמקומיים תולים ליד החנות, את המבט ההמום של הצעירים שקלטו את אחד מחברי הקבוצה משתין ליד עץ (ראיתם פעם כלב משתין? ראיתם. אבל חתול? פחות. החתולים מתרחקים. לכן בגמרא אומרים ללמוד צניעות מחתול. בקיצור בלי לפגוע אנחנו יותר כלבים והם יותר חתולים). הדברים שהמוח שלך קולט לא מתוכננים.

     

    במעבר הגבול בין קניה לטנזניה למשל עקפה אותנו פרה בתור. כבר עקפו אותי ערסים, אבל שפרה ככה בנונשלנט תעקוף שיירת ג׳יפים ותחצה את הבידוק בשנייה? זה רגע מיוחד.

     

    הנה הכתבה שפרסמתי בזמן אמת מהמסע הקסום הזה. אני מצרף אליה גם שני סרטונים שצילמתי במסע. תבלו.

     

    1. לפני שאנסה לבדוק מה הפסדנו כשלא שמענו לעצתו של הרצל והלכנו על אוגנדה (ומה אוגנדה הפסידה), הנה משהו שעלה לי במהלך הימים הארוכים שהייתי כאן בדרכים: רוב הכבישים באוגנדה אינם סלולים. אנחנו נוסעים בדרכים המיטלטלות ורואים לצדי הדרך ילדים ונשים סוחבים מים. הם מניחים את הג'ריקנים על ראשם והולכים בגו זקוף, לכל ילד באוגנדה יש שיווי משקל שבמערב יש רק למתעמלים אולימפיים. כשמונים אחוז מהתושבים כאן אינם מחוברים למים, אז כדבר שבשגרה הם הולכים ברגל לשאוב לעצמם מים מהבאר.  

     

    נחיתותו של האדם הלבן

    נחיתותו של האדם הלבן

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    ביום הראשון ליבי יוצא אליהם. מים, אני חושב, דבר כל כך בסיסי, וכמה הם מתייגעים כדי להשיגו. אבל השעות בדרכים חולפות ואני שם לב שהילדים עולצים ומחייכים. אצלי בבית אם יתקלקל התמי 4, המשפחה תתמוטט. אם אין מים חמים במקלחת - טוב מותי מחיי.

     

    אבל פה באוגנדה הילדים מתקלחים בנהר. מבאס? ובכן, איך שהוא, הם נראים נורא שמחים.

    אולי הסיכוי של לאושר גדול יותר (צילום: גיא צוקרמן )
    אולי הסיכוי לאושר גדול יותר(צילום: גיא צוקרמן )

     

    יש לילדים כאן משחק מופלא כזה לרוץ במרחבים עם מקל ולסובב עימו צמיג של אופניים. קחו לילדים שלכם את האייפון והם פותחים בשביתת רעב. אבל כאן באוגנדה, הילדים רצים עם מקל וצמיג ישן ונראה כי הם חיים בגן עדן. מצד שני, גם את זה אסור לשכוח: הילדים מתים כאן במספרים פסיכיים. בשנה הראשונה אחרי הלידה לא נותנים שם לילד, מתוך איזו הבנה עצובה שלא בטוח שהוא ישרוד. גם האיידס חוגג כאן, כל אדם שלישי בערך נשא וממוצע החיים הוא מעט מעל חמישים.

     

    העניין הוא שלמרות אחוזי התמותה, הם לא מדוכאים והמוות נתפס אצלם כחלק לגיטימי מהחיים. הם לא מדחיקים אותו וגם לא מתפרקים ממנו. אדם נולד ובשלב מסוים הוא מת, הם אשכרה לא עושים מזה דרמה גדולה. אז נכון, יש הרבה דברים שאין להם. אין להם מראות בבית והם לא רואים את עצמם על בסיס יומיומי ואדם שאין לו מראה בבית, או ילד שגדל במקום שבו משחקים בשדות התה המפעימים שיש באזורי הכפר, ילד שתופס חגבים לארוחת הערב כדי לשמח את אימו, אולי הסיכוי שלו לאושר גדול יותר מלילד מערבי בכיין שעושה להוריו את המוות כי הם לא רכשו לו אופניים חשמליים?

     

    רגע לפני הצילום הם צדו חגבים להביא הביתה (צילום: גיא צוקרמן )
    רגע לפני הצילום הם צדו חגבים להביא הביתה(צילום: גיא צוקרמן )

     

    אפילו בתוך אוגנדה עצמה השאלה הזו צפה. מצד אחד אלה שגרים בעיר עשירים יותר, אבל במבט מעמיק יותר, נראה כי אלה בכפרים מאושרים בהרבה. יש להם מרחב ומזון, במקום פחון כעור בעיר הצפופה והסרוחה והם אמנם עושים את צרכיהם בטבע, אבל זה עדיף על אלה שגרים בעיר ויש להם שירותי צלופנא איומים (כמה איומים? כשנכנסתי לאחד מהם חששתי לרגע שהמפתחות של הג׳יפ נפלו לי לחור. המחשבה הראשונה שהייתה לי היא שאני ככל הנראה אשתקע באוגנדה לכמה שנים, כי להכניס את היד לגהנום המחורבן שם לא אכניס, גם אם חיי יעמדו מנגד).

     

    2. הצטרפתי לאפריקן דרייב: מסע מסעיר מבית מאגמה, שבמסגרתו חוצים את מזרח אפריקה בנהיגה עצמית. לרגעים ליבי יצא אל האנשים שפגשתי בדרך, חסרי כל באופן שכמעט אי אפשר להסביר, ולרגעים קינאתי בהם על הפשטות והשקט שיש להם בכפרים ואני חושב כעת על הרצל המסכן שהציע פתרון זמני באוגנדה ומיד חטף שיימינג של החיים - אנשים האשימו אותו בהזנחת ציון - אבל אולי הוא צדק? אנחנו הרי חיים במדינה קטנה ומסוכסכת ומוקפים אויבים, בשעה שמזרח אפריקה ומרחביה ריקים ומרווחים. מה היה קורה לאוגנדה אם היינו מגיעים אליה? ארץ ישראל הייתה מוזנחת, יש להניח. אין אומה שהייתה עושה בשבעים שנה את מה שאנחנו עשינו מהארץ שלנו. אבל אוגנדה, מה היה קורה לנו אם היינו מגיעים לאוגנדה? ומה היה קורה לאוגנדה? האם היינו מסתדרים עם ילידי המקום? האם היינו הופכים להיות הם, או שהם היו הופכים להיות אנחנו?

     

    חוצים את מזרח אפריקה בנהיגה עצמית - צוות 4 - מסע אפריקן דרייב (צילום: גיא צוקרמן )
    חוצים את מזרח אפריקה בנהיגה עצמית - צוות 4 - מסע אפריקן דרייב(צילום: גיא צוקרמן )

     

    באחד הימים עמדנו בפקק. בגלל הכריסמס התנועה בעיר הייתה פקוקה והתשתיות פה הן ברמה של תחת של באפלו, אבל איש לא צפר. שוטר התנועה היה מהבול וגרם לפקק להתארך, אבל לאנשים פה יש זמן. "פולה" זו המילה שלהם. סבלנות. כשאתה שואל אותם: למה זה ככה? הם אומרים לך - דיס איז אפריקה. בהתחלה חשבתי שחבל שאנחנו לא באוגנדה, אולי היינו נדבקים קצת בשלווה הזו, אבל כשעבר הזמן ומראה המקומיים שפושטים יד לנדבה החל להעכיר את רוחי, תהיתי שמא הטמפו שלנו היה מציל את אוגנדה מאביונה? כי העובדות על אוגנדה אינן פשוטות. אחוז גדול מאוד מתושביה לא עושים דבר כל חייהם. הם נחשבים ככאלה שמרוויחים דולר ביום - וזו הערכה אופטימית.

     

    רגעים שאני זוכר (צילום: גיא צוקרמן )
    רגעים שאני זוכר(צילום: גיא צוקרמן )

     

    בפועל הם פשוט לא עושים שום דבר יצרני כל חייהם. זו מציאות שאדם מערבי לא יכול לקלוט. מדינה שרוב רובם של אזרחיה עסוקים בלשרוד במובן הבסיסי ביותר. אין מים זורמים. בתחנת הדלק לפעמים יש דלק ולפעמים אין. ברוב המקומות אין חשמל ובחלק מהאזורים שנסענו בהם, התושבים לא פגשו מעולם אדם לבן.

     

    3. אם היינו מקשיבים להרצל ומגיעים לאוגנדה, המוח הישראלי יכל להשתמש באוצרות הטבע הרבים שיש פה. בישראל אין מים? פה באוגדנה יש המון מים ופוטנציאל חקלאי מעולה בגלל הלחות והגובה. יש פה גם זהב רב שלא חפרו. ויש פה יהלומים, גיר, מלח וקובלט. אבל עם כל המשאבים האדירים, אוגנדה מייצאת 2.9 מילארד דולר בשנה: בעיקר קפה, תה וכותנה. ישראל, לשם השוואה, מייצאת ב-54 מילארד דולר. אין כמעט גבול למה שהיינו יכולים לעשות פה, עם כוח העבודה הזול.

     

    העניין הוא שכאשר מגיעות חברות בינלאומיות הן קונות בזול מחצבים יקרים ותמורת כביש וחצי הן מקבלות זיכיונות שמניבים מילארדים לאיזו חברה בנאסד"ק, בזמן שכאן באוגנדה כל תינוק שלישי אינו שורד.

     

    מה שכן, אני חייב להודות שבשנור הם טובים כמונו. ילד מצביע על אחיו ומספר לי שהוא רוצה כסף למחברות כדי ללמוד, אישה מביאה את ביתה וזו מדקלמת משהו על כך שהיא זקוקה למשקפיים לקריאה. הנסיבות לימדו אותם לבקש, אבל אין דבר דוחה יותר מלהסתובב כמו איזה מערבי מפונק ולזרוק דולרים מהג'יפ.

     

    צוות 4 חוצה את מזרח אפריקה (צילום: גיא צוקרמן )
    צוות 4 חוצה את מזרח אפריקה(צילום: גיא צוקרמן )

     

    4. בכך שלא הגענו לאוגנדה, הפסדנו גם את יערות הגשם, אם כי יערות הגשם הרוויחו מכך. היום המקום הזה בתולי. אתה מגיע ליערות ורואה שימפנזות במקום מחייתם הטבעי. השימפנזות אדישות אליך, הן ממשיכות בעיסוקם כשאתה מטר מהן, ומול עינך תורת דרווין מקבלת חיזוק ממשי. הו כמה שאנחנו דומים. אם היינו באוגנדה אני מניח שביום העצמאות הראשון, היינו נוהרים כבר ליערות עם המנגלים, ומפרקים את המקום.

     

    ויש עוד דבר שהיינו לוקחים מאוגנדה אם היינו באים אליה: את עלטת הלילה המוחלטת. המולת היום מתפזרת עם שקיעה וכשיורד החושך הכפרים דוממים, איש איש בביתו. בהיעדר חשמל גברים ונשים עולים על יצועם בשעה מוקדמת וקמים עם הזריחה.

    יש איזה יופי חמקמק ודבר מה מרגש בצורת החיים הזו שמחוברת לשקיעה ולזריחה, שישראלים לו היו באים לאוגנדה היו מבטלים אותה לחלוטין.

     

    5. המסע אליו הצטרפתי מיוחד גם במובן הזה שאתה לא פוגש תיירים נוספים בדרך. אתה נוסע למקומות שכוחי אל. גם הדינמיקה בכל קבוצה מעניינת. יש את הזוגות שחוגגים ארבעים שנה לעומת אלה שבאו לירח דבש. יש בדיחה על שני גברים שאיבדו את נשותיהם בסופר והחליטו לחפש אותן יחד. איך אשתך נראית, שואל הראשון, וזה עונה לו: "היא גבוהה מאוד, שיער בלונדיני גולש, חטובה ולובשת מכנס קצר. ואיך אשתך נראית?" "עזוב" אומר לו הראשון. "בוא נחפש את אשתך". בספארי הגבר שומר על כלתו הצעירה ולא מאפשר לה לפתוח חלון, בזמן שהגבר בן ה-65 אומר לאשתו זה עשרות שנים: "כן מאמי, זה בסדר, מותר לצאת להשתין פה, תלכי מאחורי השיח. הנמרים גם לא רעבים היום".

     

    הכי קרוב לאריות (צילום: גליה ברקאי)
    הכי קרוב לאריות(צילום: גליה ברקאי)

     

    לפני הנסיעה, אגב, הלכתי לרופאת השיניים להשלים טיפול שורש, כי פחדתי להיתקע באפריקה עם כאבים. הדבר היחיד שחסר לי בחיים זה שרופא אליל ינסה לטפל לי בכאבים בשיניים. ראינו בדרך מרפאת שיניים אחת. נכנסתי. בואו נגיד שההרדמה שם היא באמצעות נבוט בראש ולא מן הנמנע שישתילו לך שן של כבשה בתור טוחנת חדשה. מצד שני, הילדים פה לא אוכלים מתוק לכן אין כמעט בעיות שיניים וכיוון שאתה לא פוגש הרבה זקנים, אתה גם לא רואה כמעט אנשים בלי שיניים בפה.

     

    6. ראו מה הפסדנו: אוגנדה גובלת עם אגם ויקטוריה המופלא ששטחו גדול משטח ישראל. כמה יפה שם? בואו נאמר שכאשר ראיתי שם היפופוטמים ותנינים לאור השקיעה, לא ממש התגעגעתי לבניאס. היום יש באוגנדה 34 מיליון תושבים, מיליון וחצי מתוכם חיים בעיר הבירה קמפלה, שבמקרה הטוב נראית כמו עכו לפני 60 שנה.

     

    אגב, יותר מפעם אחת, הדבר הראשון שהזכירו המקומיים כשאמרתי שאני מישראל הוא את בנימין נתניהו. אני יודע שנתניהו זה נושא טעון, אבל גם מתנגדיו יאלצו להאמין לי שחרף מגרעותיו, האיש, כך נדמה, מתחיל להיות מותג במזרח אפריקה.

     

    7. האוגנדים מכניסי אורחים. בזה הם אולי מזכירים את הטמפו הישראלי, כלומר את אלה בינינו שאינם אשכנזים בהגזמה. במובן הזה יכולנו להשתלב יפה במרחב. אנשים מנופפים לשלום כשאתה עובר, קושרים איתך שיחה ברגע, ולא אחת כששיירת הג׳יפים שלנו עצרה להפסקת התרעננות, יצאו מבתיהם תושבים מקומיים והזמינו אותנו להיכנס. הבתים שלהם דלים ופשוטים במקרה הטוב (ועלובים במקרה הרע), אבל יש משהו מעורר קנאה במראה הזה של נשים וילדים יושבים בחצר ביתם, אחת עושה כביסה, אחרת מסרקת את הילדה, הסוחר מגיע למכור חלב ולפטפט, וברקע יתר הילדים משחקים וצוחקים. קצת כמו בשטעטעל. בכלל, כמעט כל מראה שראיתי בדרך יכול להפוך לשער בנשיונל ג'אוגרפיק: אישה מניקה תינוק על אופנוע דוהר כאשר הנהג מקדימה אוחז תרנגול הודו חי, אותו הוא סוחב כדי למכור לעיר.

     

    לחצות 2300 קילומטרים בנהיגה עצמית דרך אוגנדה קניה טנזניה וזנזיבר (צילום: גיא צוקרמן )
    לחצות 2300 קילומטרים בנהיגה עצמית דרך אוגנדה קניה טנזניה וזנזיבר(צילום: גיא צוקרמן )

     

    האופנועים הם המוניות פה, לפעמים יושבים ארבעה וחמישה אנשים על אופנוע, איש לא חובש קסדה, במה שנראה כמו איזה שיפוד אנושי מסוכן. הנשים, אגב, יושבות על הצד ולא כשרגליהן פסוקות, מטעמי צניעות שמזכירים קצת את המנהג היהודי שאוסר על אישה לרכב על סוס בפיסוק (מנהג שכבר לא מתקיים היום).

     

    יש דברים נוספים שהאוגנדים עוד לא התקדמו בהם, אם כבר מדברים על הלכה וחוק: יחסים הומוסקסואליים אסורים פה. זה כמובן לא אומר שאין כאן גייז, אבל אתה יכול להשלח לכלא על העבירה הזו, אז הדברים נעשים במחתרת. מה שלא מפריע להרבה מאוד אנשים, זוגות של גברים ונשים, להסתובב יד ביד ברחובות באיזו מין קירבה לא מינית מקסימה.

     

    את המנהג הזה היה נחמד אם היינו מאמצים גם אנחנו, באוגנדה של הרצל.

     

    את המסחר לעומת זאת היינו יכולים לשפר למרות שיש משהו מתוק וראשוני במראה החקלאים המגיעים לשוק עם התוצרת הקטנה של השדה שליד ביתם, מוכרים אותו באופן עצמאי ולפעמים מקיימים מסחר חליפין. להביט בהם זה קצת כמו לקבל שיעור במיקרו מאקרו כלכלה.

     

    שט על הנילוס באוגנדה (צילום: גיא צוקרמן )
    שט על הנילוס באוגנדה(צילום: גיא צוקרמן )

     

    8. אחרי אוגנדה המשכנו לקניה ומשם חצינו את הגבול לטנזניה המפעימה. פגשנו את בני שבט המסאי (מה מסאי אומר לאשתו כשהם מתגרשים? אני מקווה שנוכל להישאר בני דודים), אבל השיא זה לחוות את הנדידה הגדולה. אין דרך לתאר וגם לא לצלם, באופן שישקף באמת את הנדידה האדירה הזו של בעלי החיים בתקופה זו של השנה. עשרות אלפי גנו וזברות שועטים ביחד אל יעדם, הטורפים אורבים בדרך ואוכלי הנבלות ממתינים לתורם. המרחבים אינסופיים וההרמוניה מושלמת. ידעתם אגב שהג'יראפות יולדות באזור שבו הן נולדו, כי זה נתפס אצלן כמקום בטוח?

     

    עוזר לשבט המסאי להרים

    עוזר לשבט המסאי להרים

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    במהלך התצפיות אני תוהה איך בעצם כל מיני אוכלי עשב כמו באפלו וקרנף שמנים כל כך? השומן לא אמור להיות תוצאה של דונאטס? אותי לימדו שסלטים לא משמינים. מילא.

     

    אחרי טנזניה הגענו לזנזיבר. שם הקצב שונה. אדם מקומי סיפר לי שם בדיחה: ילד קטן בזנזיבר שואל את אביו אם אפשר לשחק לו בבולבול. אפשר, משיב לו האב, אבל אל תתרחק. מה שאני מנסה לומר זה שבזנזיבר הסיפור אחר. חצינו את אוגנדה ואת קניה בלי לראות תייר אחד, בגלל המסלול המיוחד של המסע, אבל בזנזיבר זה כבר עולם תיירותי, לטוב ולרע. וכשאני יושב שם אחרי אלפיים שלוש מאות קילומטר של נהיגה ומבקש קוקטייל על חוף הים אני חושב לעצמי שאולי הרצל פספס רק בקצת: אוגנדה פחות מתאים, אבל על זנזיבר הייתי זורם.

     

    החלה ההרשמה למסעות אפריקן דרייב 2019-2020

     

    על זנזיבר דווקא הייתי זורם (צילום: גיא צוקרמן )
    על זנזיבר דווקא הייתי זורם(צילום: גיא צוקרמן )

     

    בשיתוף אפריקן דרייב


    פורסם לראשונה 24/05/2018 15:32

     

    לפנייה לכתב/ת
    מומלצים