כי רק המעז מנצח

בבחירות 2006 זכה הגוש הפוליטי, המצדד בפתרון של מדינה פלסטינית ונסיגה (לא מוגדרת) משטחי יו”ש, ברוב מובהק. אף שאריאל שרון שכב בבית החולים, מפלגת קדימה קיבלה 29 מנדטים. מפלגת העבודה קיבלה 19 מנדטים. הליכוד התרסק ל־12 ח”כים בלבד, והפך למפלגה שולית בכנסת. תוצאות הבחירות הניעו שיח פוליטי ורעיוני בשאלה איך ומדוע גם הימין המדיני ויתר על רעיון א”י השלמה ואימץ את הרעיון של מדינה פלסטינית ונסיגה. נראה היה שהשקפת העולם היונית־פשרנית, שעמדה מאחורי הסכמי אוסלו, חוגגת את ניצחונה התודעתי המאוחר.

ההתעצמות הדמוגרפית של היישובים היהודים בשטחים, אף שאוכלוסייתם כבר הגיעה למאות אלפים, לא כולל מזרח ירושלים, לא נראתה מדאיגה לשמאל־מרכז אלא מפרספקטיבה של פינוי אפשרי. תבוסת הליכוד בראשות נתניהו ומפלגות יותר "לאומיות" ממנה השרתה על המרכז־שמאל אווירה של שביעות רצון עצמית והתרוממות רוח.

חלף עשור, והתמונה השתנתה ב־180 מעלות. למפלגות המייצגות, מי פחות ומי יותר, את התפיסה המדינית של ציבור המתנחלים ומנהיגיו יש רוב מוצק בכנסת. מפלגת העבודה – כלומר המחנה הציוני – היא המנסה כעת לחשב מחדש את דרכה ימינה, כדי להגיע ללב מה שנראה כקונצנזוס לאומי השולל הידברות עם הפלסטינים.

הסבר אפשרי לשינוי במפה הפוליטית עשוי להסתמך על שינוי בהשקפות הציבור. אלא שהשקפותיו סטו לכיוון המדיני־הניצי אך במעט. לפני הבחירות ב־2006 תמכו קצת יותר ממחצית מהישראלים ברעיון המדינה הפלסטינית, היום התמיכה נעה סביב 47% עד 49%, כפי שעולה מסקרי דעת קהל בני השוואה. השיעור היציב יחסית (סביב 45%) של מחייבי הסדר מדיני הכולל הקמת מדינה פלסטינית בקרב הציבור היהודי נשמר למרות המגמות הדמוגרפיות – יותר אוכלוסייה חרדית ומסורתית.

לא השינוי במה שהישראלים חושבים ומבינים גרם אפוא להתבססות מחודשת של הליכוד וגרורותיו, אלא השינוי במה שהם מרגישים. והישראלים מרגישים שמפלגות ותנועות הממוקמות שמאלה לליכוד, במובן המדיני, חסרות פה, חסרות קול, חסרות תוכנית וחסרות מנהיגות שיש לה חזון, גם אם סדר היום שלהן לא שונה במהותו, ולעיתים גם בפרטיו מסדר היום של הממשלה המכהנת. ההתמקדות הציבורית בחקירות נתניהו או ב"איום על שלטון החוק" עוזרת למרכז־שמאל כמו שעוזרת לו התמקדות ביוקר המחיה וב"טייקונים": היא חיזקה את הליכוד ואת מפלגות הלוויין שלו. במשטר דמוקרטי מפלגות צרכניות לא זוכות ליותר מ־5% עד 7% מקולות הבוחרים. מה גם שבישראל ממלאה הטלוויזיה, שהיקף שידורי הצרכנות בכל ערוציה חסר תקדים עולמי, את מקומה של מפלגה צרכנית. אין בה צורך.

יש כן צורך במנהיגות פוליטית המוכנה להסתכן בהעלאת אלטרנטיבות בסוגיות לאומיות גורליות, בהפגנת אומץ לב ובמתן אמון בשיקול הדעת של הבוחר בעל שיקול הדעת. האירועים האחרונים בדרום, למשל, יצרו הזדמנות למחנ”צ וליש עתיד, שתי מפלגות שחולמות להחליף את הליכוד בשלטון, להציע תוכנית מדינית־כלכלית מקיפה ומפורטת לעתיד היחסים בין ישראל לרצועת עזה. במקומה הן הסתפקו בדברי שבח לממשלת הליכוד ולמערכת הביטחון על התנהלותן האחראית, בתוספת ביקורת הומניטרית שקטה. הגיבו לא כחלופה לשלטון, אלא כצל חיוור שלו. באשר למערכת היחסים עם הרשות הפלסטינית ועם המתיישבים היהודים, המפלגות המכונות שמאל־מרכז מעדיפות את התפיסה של שב ואל תעשה, שב ואל תפריע, שב ואל תוציא את ראשך מהחול כדי להסתכל שמאלה וימינה. שלום? חלילה לשאוף אליו. הסדר? חלילה לדבר עליו. המשך הכיבוש? חלילה להתנגד לו. הכי טוב להתעלם ממנו כאילו לא היה.

מפלגות האופוזיציה מתנהלות זה שנים כמי שחוששות מהעם הבוחר, ומופתעות שהוא מתרחק מהן. בכך הן מוכיחות שוב ושוב את נכונות האמירה: רק המעז מנצח. המפחד רק מפסיד.