את הטקסט שלחה לי אלונה בת ה-17. כן, היא נערה, וכן, היא קיימת באמת ולא המצאתי אותה, וכך היא כותבת. מבחינתה אלו כמה מילים, לא טקסט ארוך כפי שרצתה, אבל היא ביקשה שאקרא, שאחווה את דעתי. היא ועוד נערות רבות שולחות לי את שכתבו, מבקשות טיפים וייעוץ. יש שניגשות אלי לאחר הרצאה ומראות מילים שכתבו באינסטגרם. לטקסט של אלונה, כמו לכל טקסט שנכתב, יש חיים משלו מהרגע שהוא משתחרר לאוויר העולם. ועל התקווה והאמונה בהם ובהן, בנערים ובנערות שכותבים וכותבות, צריך לדבר.
לטורים הקודמים של נועה רום:
- להתבגר בעולם של סלבס בסקיני אחרי לידה: "אני מתביישת בגוף שלי"
- "בכיתה לא מבינים. אבא שלי מת והם רוצים שאפסיק להיות עצובה"
בודדה בבית הספר: "כבר שנתיים משפילים אותי ומציקים לי"
"מגיל קטן אהבתי לקרוא"
בעוד ההורים בטוחים שילדיהם המתבגרים נמצאים ברשתות החברתיות רק כדי להעלות תמונות, לצפות בתכנים שטחיים או לשחק, תתפלאו - חלקם הלא מבוטל, כותבים. חלקם פותחים בלוגים אנונימיים או בשמם המלא, חלקם חולקים את סיפוריהם בפורומים של נוער כותב וחלקם מעלה סיפורים קצרים לאינסטגרם.
לא פשוטה היא הכתיבה ועוד יותר החשיפה - יכולה אני להעיד. להתמודד עם התגובות המגוונות, עם השתיקות, עם חוסר הצלחה, עם הצלחה. ובעוד אני מנסה לפתח לי עור קיפודי, עורם שלהם רך ופגיע. "אני אוהבת לכתוב", מספרת לי נועם בת ה -15. "הבעיה היא שאני חושבת שאני כותבת נורא ואני מפחדת לתת למישהו לקרוא את זה. ניסיתי לפתוח בלוג ולא היו הרבה כניסות. מה אפשר לעשות אם אני רוצה לחשוף את הכתיבה שלי, אבל מפחדת מתגובות? ומה אם יאהבו את מה שאני כותבת וירצו עוד ולא יעלו לי עוד רעיונות? מה יקרה אם יקראו ולא יגידו כלום והסיפורים שלי יישארו תלויים באוויר? זה ממש חשוב לי. זו הדרך שלי לבטא את מה שאני מרגישה. אני מאוד ביישנית וקשה לי להיפתח. הכתיבה היא הדרך שלי להוציא את כל מה שיש לי בראש".
"כבר מגיל קטן אהבתי לקרוא", כתבה לי אלונה בת ה-16. "הייתי בולעת ספרים כמו חטיפים. זה המשיך עם כתיבה, בעיקר שירים או קטעים ומדי פעם כתבתי סיפורים קצרים שפורסמו בבלוג שפתחתי. בשלב מסוים, ההשראה נגמרה והמוזה ברחה. זה מתסכל. ספרות היא המקצוע היחיד שמבטיח לי שלא אכשל בעוד ששאר הנכשלים נאגרים ומצטברים לנכשל אחד גדול שלא עוזר לתעודה. אני מפחדת להסתכל לאנשים בעיניים כי עולים בי זיכרונות לא טובים. אני נזכרת בקללות שהוטחו בי והמקום היחיד שאני יכולה לברוח אליו הוא הספר או הכתיבה".
"הכתיבה נותנת לי שקט"
"עד לפני שנתיים הכתיבה שלי התרכזה בי ובבעיות שלי", כתבה לי נוגה בת ה-17. "אבל מאז שאני מתנדבת בתנועת נוער שעוזרת לילדים עם צרכים מיוחדים נפתחתי לבעיות ולכאב של אחרים. הכתיבה שלי התבגרה איתי. עד אז הכתיבה הייתה לי בתור תחביב. היום היא המגרש הביתי שלי. היא נותנת לי מקום של שקט ודרך להתמודד עם החיים. זאת גם הדרך שלי לעזור למשפחה שלי - ברכוֹת, מכתבים וניסוחים למקרים חשובים".
הכתיבה היא לא פעם תרפויטית. יש לה יכולות לשחרר את התת מודע, את הנסתר והגלוי, כי הדף סובל הכל. הכתיבה מאפשרת להיות מי שאנחנו בלי פילטרים או לחילופין, להיכנס לדמויות השונות מאיתנו ולהעצים חלקים בנו שחסרים. זהו כלי ביטוי לאלו שלא מצליחים לדבר בקול רם, למי שנושם ספרים ועושר המילים משמח אותו.
אבל לכתוב זה לא תמיד התחביב המגניב, המעצים חברתית. יעידו על כך החוגים שיש ברוב המתנ"סים ברחבי הארץ - כדורגל, שחמט, ריקוד, יש. כתיבה? לא בבית ספרנו. חשוב לעודד את הכתיבה, למצוא את המקום שבו הם יוכלו לפרוק את שעל לבם, אם זה בסדנאות כתיבה שמעבירים סופרים בביתם או בחלק מהספריות בארץ - שיעורים פרטניים בכתיבה יוצרת, ואפשר לכתוב ללא עזרה חיצונית. הבחירה היא שלהם/ן, ואם ירצו יראו לכם ואם ירצו לא. אבל תשאלו, תתעניינו, תעודדו, תשמחו במילים שלהם.
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
נועה רום, רווקה + ילד בן שש, סופרת לנוער (עד הבת מצווה זה יעבור, כמה שאת נהדרת, נוגה, תראו אותם, סדרת החיים החדשים שלי), מגישה את התוכנית 'נועה מדברת עם נוער' ברדיו קול נתניה, מורה בהכשרתה לגיל הרך ומרצה על ספריה בבתי ספר וספריות.