הישראלית העיוורת שטיפסה על האוורסט: "הנכות לא מנהלת אותי"

לשרי עילם יש תעודת עיוור, ילד עם הפרעות קשב, ילד עם ליקוי ראייה קשה וילד על הספקטרום האוטיסטי. אבל כל זה לא עצר אותה מלנסוע לנפאל ולטפס על ההר

המסע של שרי עילם. לחצו PLAY לצפייה בוידיאו
שרי עילם בנפאל: "שכבתי לבד בשק השינה, בוכה ומתפללת. חששתי לספר שאני מרגישה נורא, שלא יפנו אותי. אחרי כל מה שעברתי אין מצב שלא אסיים. אותי לא יפנו על חמור או במסוק, ואחזור גאה לליאור ולילדים" (צילום: אלבום פרטי)
שרי עילם בנפאל: "שכבתי לבד בשק השינה, בוכה ומתפללת. חששתי לספר שאני מרגישה נורא, שלא יפנו אותי. אחרי כל מה שעברתי אין מצב שלא אסיים. אותי לא יפנו על חמור או במסוק, ואחזור גאה לליאור ולילדים" (צילום: אלבום פרטי)
הטיפוס על ההר התלול נעשה קשה יותר ויותר מרגע לרגע. השלג ירד והקפיא את העצמות, הדרך נהפכה בוצית וחלקלקה. אבל גם כשהתקרבה לגובה 5,634 מטר, ידעה שרי עילם, שטיפסה בחודש שעבר על ההר הכי גבוה בעולם, שהיא לא מוותרת. "אמרתי לעצמי שהנה, הוכחתי לכולם שאפשר לכבוש את האוורסט גם בלי זוג עיניים רואות", היא מספרת.

 

היא בת 49, נשואה לליאור עילם, עיתונאי ויועץ תוכן ואמא לשלושה בנים: הבכור (15) נולד עם בעיות תקשורת, הבן השני (13) נולד עם לקות ראייה קשה והשלישי (12) אובחן על הרצף האוטיסטי. חייה, כך נראה, נרקחו על ידי תסריטאי חובב אתגרים.

"אדם אחר כבר מזמן היה תוקע לעצמו כדור בראש, אבל אני מעמידה לעצמי מטרות וכובשת אותן, ולא משנה מה המחיר"

"עין אחת שלי עיוורת לגמרי ובעין השנייה אני רואה בקושי 20 אחוז, ולמרות זאת בלקסיקון שלי אין דבר כזה לוותר. אדם אחר כבר מזמן היה תוקע לעצמו כדור בראש, אבל אני מעמידה לעצמי מטרות וכובשת אותן, ולא משנה מה המחיר", היא אומרת. עילם הייתה הנציגה הישראלית והנכה היחידה במשלחת הטיפוס של עמותת ABBF - Adventures Beyond Barriers Foundation, ארגון הודי שמעצים נכים בתחום הספורט, שעשתה מההתחלה עד הסוף את "האוורסט בייס קאמפ", אחד הטרקים הפופולריים ביותר בנפאל.

 

שרי עילם. הייתה הנציגה הישראלית והנכה היחידה במשלחת הטיפוס (צילום: אלבום פרטי)
    שרי עילם. הייתה הנציגה הישראלית והנכה היחידה במשלחת הטיפוס(צילום: אלבום פרטי)

     

     

    ילדות

    בעיות פרנסה ותחושת אשמה

     

    היא נולדה בכפר־סבא, שם היא מתגוררת גם היום, למשפחה קשת יום. חמישה אחים, אבא שעובד לפרקים בשיפוצים ואמא לקוית ראייה. בדומה לאמה, גם היא נולדה עם קטרקט. בגיל תשעה חודשים כבר עברה את הניתוח הראשון בחייה, אלא שהניתוח כשל והותיר אותה עיוורת בעין אחת. בגיל חמש נותחה גם בעין השנייה, במטרה להציל את ראייתה, אבל גם הניתוח הזה לא הצליח והיא נותרה רק עם שרידי ראייה. כיום היא מוגדרת לקוית ראייה ויש לה תעודת עיוור.

    היית ילדה צעירה מאוד על סף העיוורון. מה זה עשה לחייך?

    "לקות הראייה שלי הייתה ממש 'בונוס' ביחס לכל הקשיים האחרים שחוויתי. גדלתי בבית דל אמצעים. היינו חמישה אחים בבית שבו אמא כמעט לא ראתה ואבא לא עבד באופן סדיר. בימים שהייתה לו עבודה היה אוכל בבית, ובימים שהוא לא עבד לא היה אוכל.

     

    "היחסים בין ההורים שלי לא היו טובים. היה מסר בבית שאמא היא אדם לא ראוי בגלל הנכות שלה, והמסר הזה חלחל לתוכי ופגע בי, כי מבין כל האחים אני היחידה שירשה את לקות הראייה של אמא. הרגשתי אשמה כל הזמן. כלפי חוץ הייתי ילדה אסרטיבית וחזקה, אבל בפנים הרגשתי רקובה, פגומה".

     

    היא למדה בכפר־סבא ואחר כך בבית הספר "לדוגמא" בתל־אביב, שם היייתה לקוית הראייה היחידה בכיתתה. "היו ילדים שצחקו על המשקפיים העבים שלי, אבל הייתה לי לשון חדה ודי מהר למדתי לענות להם. כבר כילדה הבנתי שיש לי שתי אפשרויות בחיים: או שאני מתמודדת עם המגבלה שלי או שאהפוך להיות המסכנה והתלויה. בחרתי להתמודד. החלטתי שאנסה תמיד להיות כמו כולם, בלי לבקש שום הנחה".

     

    "כלפי חוץ הייתי ילדה אסרטיבית וקשה, אבל בפנים הרשתי רקובה, פגומה" (צילום: אלבום פרטי)
      "כלפי חוץ הייתי ילדה אסרטיבית וקשה, אבל בפנים הרשתי רקובה, פגומה"(צילום: אלבום פרטי)

       

      היחס אלייך השתפר עם השנים?

      "לא ממש. כיתה ט' הייתה השנה הקשה ביותר שלי בבית הספר. באותה שנה נפצעתי בטיול השנתי, ואיש מילדי הכיתה לא בא לבקר אותי כששכבתי מגובסת ברגליים בבית החולים. זה שבר אותי. הייתי נערה רזה, אבל נכנסתי לתקופה של דיאטות אינטנסיביות רק כדי להיות פופולרית. מרוב שרזיתי כמעט הגעתי לאנורקסיה, עד כדי כך שערב אחד איבדתי את ההכרה. שכן שלנו עשה לי החייאה והציל אותי".

       

      גם כשיצאה מבית החולים החיים לא האירו לה פנים. "בסוף כיתה ט', כשכולם התלבטו בשאלה לאיזה תיכון ללכת, אותי כיוונו בבית הספר להירשם לתיכון מקצועי. אחת המורות אמרה לי 'נערה במצבך לא תצליח לעשות את הבגרויות', ודווקא המשפט הזה

      "אחת המורות אמרה לי 'נערה במצבך לא תצליח לעשות את הבגרויות'"

      גרם לי להוכיח לכולם שאני יכולה. הבנתי אז שהחיים שלי יהיו מאבק מתמיד, ושאצטרך להראות שהנכות שלי לא מנהלת אותי. מאז באמת אני זו שמנהלת אותה". בסופו של דבר למדה בתיכון אקסטרני ומשם המשיכה ללימודים אקדמיים ועשתה תואר ראשון בחינוך מיוחד ותואר שני בייעוץ חינוכי באוניברסיטת בר־אילן.

       

      איך הצלחת ללמוד?

      "העובדה שלא האמינו בי עוררה בי אמביציה עצומה. הקושי העיקרי שלי היה הצורך לקרוא טונות של חומרים, אבל נעזרתי בסטודנטים מטעם היחידה למעורבות חברתית של האוניברסיטה ובחברים. ועדיין זה היה קשה מאוד, כי הייתי צריכה להתרכז בלי סוף. הייתי צריכה לזכור בעל פה חומר, לא יכולתי לחזור ולקרוא אותו. במשך הזמן פיתחתי יכולת לזכור דברים כי הבנתי שאין לי ברירה. בסופו של דבר סיימתי את לימודי התואר השני בהצטיינות. אפילו הספקתי להיות רכזת פר"ח ומורה תומכת לילדים עם לקות ראייה ולילדים עיוורים בבית הספר היסודי שבו למדתי. סגרתי מעגל".

       

       

      ספורטאית בנשמה

      מקום ראשון בטריאתלון

       

      "תכתבי שלא רואים עליי שאני עיוורת", אומרת שרי עילם וצוחקת. והיא צודקת – אין לה כלב נחייה וגם לא מקל הליכה, והיא רצה ממקום למקום בלי לעצור, עסוקה 24/7. כבר למעלה מ־18 שנים היא עובדת מטעם עמותת "עלה" במחלקת העיניים בבית החולים "מאיר" כיועצת לאנשים שמצויים בשלבים שונים של איבוד הראייה. בשעות הצהריים היא מרצה בהתנדבות בעמותת "ניצוצות" (שמטרתה לעורר מוטיבציה אצל תלמידים), ובמקביל גם מתנדבת בפורום "הנהגת הורים מיוחדים כפר־סבא", המפתח שירותים למשפחות לילדים עם צרכים מיוחדים. ואם כל זה לא מספיק, היא גם ספורטאית נלהבת שרוכבת על אופני טנדם (אופניים לשני רוכבים) ומשתתפת בטריאתלונים.

       

      מה בדיוק את עושה בבית החולים?

      "התפקיד שלי הוא לספק תמיכה מנטלית לאלו שמאבדים את מאור עיניהם, אנשים שנמצאים בנקודה קריטית בחיים. ברגע שרופא מבשר למטופל שהוא לא יכול לעזור לו יותר, הוא מפנה אותו אליי ואני נותנת לו כלים איך להתמודד עם המצב החדש ומלווה

      "ברגע שרופא מבשר למטופל שהוא לא יכול לעזור לו יותר, הוא מפנה אותו אליי ואני נותנת לו כלים איך להתמודד עם המצב החדש ומלווה אותו בתהליך"

      אותו בתהליך. אני הרי מכירה את התחושות של אובדן הראייה".

       

      "היה לי, למשל, מטופל שאני זוכרת במיוחד, איש הייטק מצליח, בעל משפחה, מוקף חברים ואהבה, שנפצע בעיניו והחל לאבד את הראייה. ראיתי אותו קמל מול עיניי. פתאום הוא כבר לא היה אותו אבא ולא אותו מפרנס, היחס של הסביבה כלפיו השתנה, והלב שלי נקרע. כדי להוציא אותו מהמצב הזה לקחתי אותו לרכיבת אופניים בקבוצה שלי, 'כן ולא רוכבי השרון', שמיועדת לאנשים עם עיוורון או לקות ראייה, כי אני יודעת מתוך ניסיון אישי עד כמה הספורט הזה יכול להציל אותך ממצב של השתבללות ורחמים עצמיים".

       

      איך הגעת לזה?

      "גיליתי אותו בשלב די מאוחר בחיים, רק לפני שלוש שנים, כשהייתי ברגע של משבר והבנתי עד כמה החיים החברתיים שלי מצומצמים. במשך השבוע עבדתי, פגשתי אנשים, הייתי עם המשפחה והילדים, ובשבתות גיליתי שאני בודדה, תלויה בבעלי שייקח אותי ממקום למקום. פתאום מצאתי את עצמי, אישה אקטיבית וחברותית, יושבת לבד, מביטה בצללים של קירות הבית, כשבא לי לעוף על החיים. באותה תקופה גיליתי את 'כן ולא רוכבי השרון'. בהתחלה חששתי להיות חלק מהקבוצה, כי אני לא אוהבת שממתגים אותי כנכה, אבל אז גיליתי שבזכות הקבוצה אני מתגברת על כל מגבלה".

       

      איך רוכבים על אופניים מבלי לראות את הדרך?

      "מתנדבים באים לאסוף אותי, ואני רוכבת באופני טנדם. מלפנים יושב הקפטן, שרואה את הדרך, ואני יושבת מאחור ומפדלת. בזכות הרכיבה גיליתי שאני ספורטאית בנשמה. לקחתי את המקום הראשון בתחרות רכיבת אופניים בספורטיאדה של אילת 2016 (ביחד עם הקפטן הרואה שרכבתי איתו, ניצן פרידמן), ובעקבות הזכייה הזו דבק בי חיידק הספורט. מצאתי עצמי רצה לראשונה בחיי במרוץ כפר־סבא, והגעתי לתוצאה מעולה של פחות משעה על ריצה של 10 ק"מ. אחר כך התחלתי להשתתף בטריאתלונים וגם להתאמן באופן קבוע בחדר כושר".

       

       

      המסע לנפאל

      מפת הגסטהאוס וקושי חברתי

       

      לפני כשנה, כשהשתתפה בטריאתלון הנשים בהרצליה, פגשה את קריסטין פיטרס, בחורה אמריקאית שעובדת בשגרירות הודו, שהתנדבה לרוץ איתה. לאחר שלקחו את המקום הראשון בתחרות, פיטרס הבטיחה לה שהן עוד יעשו משהו גדול יחד - וקיימה את הבטחתה כאשר ביקשה ממנה להיות הנציגה הישראלית במשלחת הטיפוס Everest Base Camp, שאורגנה על ידי עמותת ABBF. "קריסטין הציעה לי להצטרף למשלחת משולבת של 'רגילים' ונכים, ואני זוכרת שממש עבר לי רעד של אושר והתרגשות בגוף. בפעם הראשונה בחיי ויתרתי על ליל הסדר עם המשפחה, עזבתי את בעלי והילדים וטסתי לכבוש את ההר", מספרת עילם בהתרגשות.

       

      כדי לממן את המסע היקר, קריסטין גייסה למענה סכום של 1,000 דולר, עמותת "עלה" המסייעת ותומכת באוכלוסיית העיוורים ולקויי הראייה תרמה 500 דולר עבור כרטיס הטיסה, ועיריית כפר־סבא בשיתוף חברת IBI בית השקעות תרמו 10,000 שקל לקניית ציוד מקצועי.

       

      "חודש אחרי שיחת הטלפון עם קריסטין טסתי להודו. בשדה התעופה ניגש אליי דייל הודי שהושיב אותי על כיסא גלגלים. הרגשתי מושפלת, איך יכול להיות שרגע לפני שאני מטפסת על האוורסט מוסיפים לי נכות? מהודו טסתי לקטמנדו לבד, בלי מלווה ועם

      "בשדה התעופה ניגש אליי דייל הודי שהושיב אותי על כיסא גלגלים. הרגשתי מושפלת, איך יכול להיות שרגע לפני שאני מטפסת על האוורסט מוסיפים לי נכות?"

      הרבה דפיקות לב. כל אדם רגיל מפחד לנחות לבד במדינת עולם שלישי, אז תארו לכם מה מרגיש אדם כמוני, שחייב להתקרב לפנים של מי שנמצא מולו רק כדי לראות אותו מטושטש. ממש מתתי מפחד עד שקריסטין הגיעה".

       

      מקטמנדו יצאה המשלחת, שכללה 11 איש, לעבר העיירה לוקלה המשמשת שער כניסה לטרקים בהרי ההימלאיה. שם התחיל הטרק הרגלי, מסע מפרך של 11 יום."המשלחת נועדה במקור להעצים נכים, אבל בסופו של דבר הייתי הנכה היחידה בקבוצה, כי כל הנכים האחרים ביטלו את השתתפותם בדקה ה־90 מחשש שהטרק יהיה קשה מדי. כשהבנתי שכולם 'רגילים' ורק אני לא, נכנסתי לחרדה. חששתי שאולי לא אצליח, שלא ארגיש טוב, שיהיה לי קשה מדי לבד. הייתי במלחמה רגשית עם עצמי. מבחינה פיזית הייתי בכושר מעולה, אבל מצד שני נאלצתי להתמודד עם מיליון ואחד קשיים.

       

      "אני וקריסטין הלכנו כל הזמן יחד, כשהיד שלי אוחזת במרפק שלה, ודרך התזוזות שלה הרגשתי אם יש עלייה או ירידה. ביד השנייה אחזתי מקל הליכה, והיינו צריכות לשמור על תיאום מוחלט כדי שלא נעוף מהשביל. את כל הדרך עשיתי כך, כשקריסטין מתארת לי את תוואי השטח, הנופים, האנשים, וכשכולם מסביב היו באקסטזה בגלל הנוף והכפרים, אני, בעולם החשוך שלי, פספסתי את כל היופי. זה הרג אותי מבפנים".

       

      עם קריסטין פיטרס. "הלכנו כל הזמן יחד, ודרך התזוזות שלה הרגשתי אם יש עלייה או ירידה" (צילום: אלבום פרטי)
        עם קריסטין פיטרס. "הלכנו כל הזמן יחד, ודרך התזוזות שלה הרגשתי אם יש עלייה או ירידה"(צילום: אלבום פרטי)

         

        מה היה הקושי העיקרי במסע?

        "בגלל תנאי המסלול הייתי חייבת להיות דרוכה כל הזמן, וזה שאב ממני מלא אנרגיות. כל הזמן הייתי מרוכזת, כי מספיקה דקה אחת של חוסר תשומת לב ואני נופלת ונמרחת על הקרקע. קושי נוסף היה לי מדי ערב, כשהייתי מותשת מההליכה ולמדתי את המפה של הגסטהאוס שישנו בו. כמו נווט שלומד בעל פה את השטח, ככה הייתי צריכה ללמוד איפה נמצא כל דבר".

         

        "גם בהיבט החברתי לא היה לי קל, כי לא תמיד זיהיתי את מי שדיבר אליי. רוב האנשים שם היו אדיבים ומנומסים, אבל הרגשתי שהם לא באמת יודעים איך לעכל אותי. הייתה בחורה אחת שממש היה לי קשה איתה. היא העירה לי כל הזמן ונעלבה שאני לא

        "רוב האנשים שם היו אדיבים ומנומסים, אבל הרגשתי שהם לא באמת יודעים איך לעכל אותי"

        מזהה אותה. היה לה קשה לקבל את מי שאני".

         

        ככל שעלו גבוה יותר, הפך הטיפוס קשה יותר. "כשהגענו לשיא הגובה זה היה אחד מרגעי השיא הגדולים של חיי. הייתי כל כך מאושרת וגאה, אבל די מהר הגאווה התחלפה בחרדה. מיד אחרי הטיפוס ראיתי הבזקים בעיניים והרגשתי נורא, כאילו אני עומדת לאבד את ההכרה. אמרתי לעצמי שזו אולי הנקודה האחרונה שלי בפלנטה. פחדתי שאם אירדם אולי לא אקום יותר, ואני זוכרת את עצמי שוכבת לבדי בשק השינה, בוכה ומתפללת שלא אמות כאן לבד, בלי הילדים והמשפחה. חששתי לספר על זה למישהו במשלחת, שלא יפנו אותי מיד. החלטתי שאחרי כל מה שעברתי בחיים אין מצב שלא אסיים. אותי לא יפנו לא על חמור ולא במסוק, ואני אחזור גאה לליאור ולילדים".

         

         

        אמהוּת מאתגרת

        אהבה ובשורות קשות

         

        כבר 18 שנה היא נשואה לליאור. "תמיד הייתה לי הצלחה עם גברים. לקות הראייה שלי לא הפריעה להם, אולי בגלל שאני בחורה תוססת ופלפלית. לפני ליאור היה לי חבר שבע שנים. היינו מאוהבים עד הגג, או שאני, לפחות, הייתי מאוהבת בו. כשהוא נפרד ממני נותרתי עם לב שבור".

         

        ואיך הכרת את ליאור?

        "גרנו בדירות סמוכות בתקופה שעוד הייתי עם האקס שלי. ליאור היה בזוגיות עם חברה משלו. במשך שנתיים היינו ידידים, ולרגע לא חשבתי שהוא מעוניין בי, עד שנפרד מהחברה שלו. פתאום הוא התחיל לקחת אותי לטיולים רומנטיים בשפת הים על

        "אחרי מגורים משותפים של שנה וחצי, כשהייתי בת 31, הודעתי לו שאנחנו מתחתנים בנובמבר באותה שנה"

        האופנוע המגניב שלו. לקח לי זמן להבין שהוא בעצם מחזר אחריי. אחרי מגורים משותפים של שנה וחצי, כשהייתי בת 31, הודעתי לו שאנחנו מתחתנים בנובמבר באותה שנה. אם הייתי מחכה שהוא יציע לי נישואים, לא היינו מתחתנים עד היום", היא צוחקת.

         

        מהי חלוקת התפקידים ביניכם בבית?

        "ליאור הפך להיות פרילנס בעיקר בגלל המצב בבית. הוא מסיע את הילדים למסגרות, לחוגים ולטיפולים, יוצא איתם לטיולים, מכין איתם שיעורים, שוטף כלים, עושה קניות. אני אחראית על ניקיון הבית, כביסות ובישול, כל עוד לא מזיזים לי את הדברים בארונות ועל השיש. במקרה כזה אני עלולה לשים סוכר במקום מלח, שזה לא תמיד מומלץ. אני גם שרת החוץ, אחראית על הקשר עם המורים, הגננות והמטפלים".

         

        מה הם הקשיים שיש לך כאמא לקוית ראייה לשלושה ילדים?

        "במשך השנים נאלצתי לוותר על רגעי אמהוּת רבים שכל אמא 'רגילה' לוקחת כמובן מאליו. לא טיילתי לבד ברחוב עם העגלה ולא יצאתי עם הילדים לגן המשחקים מחשש שמישהו ייעלם ולא אראה, ולא הקראתי להם ספר. אבל עיקר הקשיים באו מכל הסיטואציה המורכבת, מהחבילה שקיבלתי: אני אמא לקוית ראייה לשלושה ילדים עם בעיות שונות. הבכור שלי נולד עם בעיות רגשיות ובעיות תקשורת, האמצעי נולד עם קטרקט בשתי עיניו והשלישי מוגדר על הרצף האוטיסטי. זו התמודדות קשה לכל הורה, ואם לא הייתי אופטימית, מזמן כבר הייתי מתפרקת".

         

        בנה הבכור מתמודד עם בעיה רגשית ותקשורתית והפרעת קשב, "ומאז שהיה קטן היה לי קושי להבין אותו. היה בינינו קצר. השנה החלטתי שהגיע הזמן לשינוי ונסענו רק שנינו לטיול מאורגן בסין. הרגשתי שגיליתי אותו לראשונה". כשבנה השני היה בן שלושה שבועות התבשרה שיש לו קטרקט בשתי העיניים, ובתוך שלושה חודשים הוא נותח פעמיים, בשתי עיניו.

         

        בחתונה עם ליאור. "תמיד הייתה לי הצלחה עם גברים" (צילום: אלבום פרטי)
          בחתונה עם ליאור. "תמיד הייתה לי הצלחה עם גברים"(צילום: אלבום פרטי)

           

          איך הרגשת כשהבנת שזה כבר הדור השלישי של אותה בעיה?

          "הייתה לי תחושה קשה של אשמה שזה בא ממני, כי זה גנטי. נכון שהניתוחים שלו הצליחו, אבל כולנו שילמנו מחיר כבד. בגלל הקטרקט, מגיל שלושה חודשים הוא חייב להרכיב עדשות מגע. הוא לא יכול להשתמש במשקפיים בגלל המספר הגבוה. תחשבי

          "אף פעם לא נסענו מהבית לצימר או למלון, רק שנינו, כי לא היה מי שישים לילד את העדשות"

          על תינוק שצריך להכניס לו עדשות מגע לעין כמה פעמים ביום, לפעמים זה נופל, לפעמים הוא מתלכלך בחול וזה כואב לו, וכל החיים מסתובבים סביב זה. מובן שכל העניין נפל במשך השנים על ליאור, אני הרי לא יכולה להחליף עדשות. אף פעם לא נסענו מהבית לצימר או למלון, רק שנינו, כי לא היה מי שישים לילד את העדשות. אנחנו משועבדים לזה סביב השעון, שלא לדבר על ההוצאה הכלכלית על כל זוגות העדשות.

           

          "אחד הרגעים הקשים שלנו היה כשהילד היה בן שנה וחצי. חזרנו מארוחה משפחתית, ליאור ניסה להוציא לו את העדשות ולא הצליח. הוא צרח מכאבים איזה חצי שעה, ופתאום שמענו דפיקות בדלת. פתחתי, ומולי עמדו שני שוטרים שאמרו לי שיש חשד להתעללות. אחד השכנים התקשר וסיפר שיש צרחות של תינוק מהבית שלנו".

           

          כשנולד הבן השלישי, הרגישה מיד שמשהו לא בסדר. "היו בעיות של קשר עין ותקשורת, וכשגדל קצת הוא לא דיבר כמו שצריך, אבל כל הזמן אמרו לי שאני חרדתית והיסטרית. את האבחון הראשון קיבלנו בבית החולים גהה. כשהיה בן שלוש וחצי אמרו לנו מפורשות שהוא נמצא על הרצף האוטיסטי, בתפקוד גבוה. זו הייתה טלטלה גדולה מאוד. מילא ילד עם לקות ראייה שאני מבינה מה הקשיים שלו ומה צריך לעשות, וילד עם בעיות תקשורת והפרעות קשב שגם את זה כבר למדתי, אבל עכשיו גם הבשורה הזו? כנראה המושג 'קל' הוא לא חלק מהחיים שלי".

           

          זו באמת נשמעת התמודדות לא פשוטה.

          "זה ילד שכל הזמן צריך להשגיח עליו, כי בשנייה אחת הוא יכול לקפוץ לכביש, אז אני צריכה ללכת כל הזמן עם עין של 20 אחוז ראייה כשהיא פקוחה, כמה שהיא בכלל יכולה להיות פקוחה. צריך כל הזמן להבין אותו ולנחש מה יקרה הפעם, כי הוא כל הזמן הולך לאיבוד. כשהוא היה בן ארבע הוא הלך לאיבוד בחנות בגדים וכעבור 20 דקות התקשרו מהמשטרה כי מצאו אותו משוטט לבד ברחוב. הזמינו אותנו לשיחה עם עובדת סוציאלית. כמובן שיש סביבו מערך שלם של ריפוי בעיסוק, הידרותרפיה, ויסות חושי, והוא נמצא במועדונית מיוחדת. ובאופן כללי, לכל אחד מהילדים שלי יש קסם משלו שנותן לי כוחות להמשיך הלאה בפול גז. אני, כאמא, אמנם לא יכולה לעזור להם לפתור תרגילים בחשבון, אבל אני מהווה דוגמה למוטיבציה ולנחישות".

           

          מותר לשאול למה את לא נעזרת במקל?

          "כי ללכת עם מקל זה להודות קבל עם ועולם שיש לי מוגבלות, ולזה אני לא מוכנה. הרי כל החיים אני נאבקת כדי לא לתת לנכות לנהל אותי, אני מעדיפה לנהל אותה".

           

          טיפסת על האוורסט. מה הלאה?

          "יש משהו שאני מתה לעשות, אבל אני יודעת שזה בלתי אפשרי - אני רוצה לנהוג. הייתי פשוט רוצה לקחת את הרכב ולנסוע לאן שבא לי".

           

          הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: שי ארבל, סגנון: ראובן כהן)
          הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: שי ארבל, סגנון: ראובן כהן)
           
          הצג:
          אזהרה:
          פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד