אשת הרדיו שנולדה עם תסמונת נדירה להורים חירשים: 'נלחמתי לבד'

מכשיר הרדיו הוצב ליד מאיה פוגל־קוסובר עוד בינקותה, כדי שתיחשף לדיבור תקין. שנים לאחר מכן, הפכה לאשת תקשורת מוערכת: "הלכתי הכי רחוק מהחירשות"

מאיה פוגל־קוסובר עם הוריה מירה ואלי והכלב נח: "בערך בכיתות א'־ב' הבנתי שהיכולות המילוליות שלי יותר גבוהות משל ההורים שלי, וכבר כילדה את מבינה שיש לך אחריות הורית די ברורה" (צילום: דנה קופל)
מאיה פוגל־קוסובר עם הוריה מירה ואלי והכלב נח: "בערך בכיתות א'־ב' הבנתי שהיכולות המילוליות שלי יותר גבוהות משל ההורים שלי, וכבר כילדה את מבינה שיש לך אחריות הורית די ברורה" (צילום: דנה קופל)

מאיה פוגל־קוסובר זוכרת היטב את הרגע שבו קלטה את היתרון בלהיות בת שומעת לשני הורים חירשים. "זה היה בחטיבת הביניים. למדתי בבית הספר ליאו בק בחיפה, והגעתי עם אבא ואמא ליום הורים. המורה אמרה: 'הציונים של מאיה לא תואמים את היכולת שלה. הפוטנציאל הגבוה שלה לא ממומש'. ואז תרגמתי להם את ההפך הגמור. השארתי רק את המחמאות וצנזרתי במלאכת מחשבת את כל המידע הטעון שיפור. ההורים יצאו מרוצים וגם אני".

 

שיטה טובה.

"הטריק הזה עבד רק פעם אחת, כי כשקיבלתי את התעודה הם הבינו עם מי יש להם עסק. אבל לאורך כל שנות נעוריי הם נתנו לי ליהנות

"היה בינינו מעין הסכם שבשתיקה: אני אעזור לכם עם הבעיות שנובעות מהחרשות ואתם תיתנו לי ליהנות מהיתרונות שלי"

מהספק ולא עימתו אותי עם הצנזורות שלי. היה בינינו מעין הסכם שבשתיקה: אני אעזור לכם עם הבעיות שנובעות מהחרשות ואתם תיתנו לי ליהנות מהיתרונות שלה".

 

כיום מאיה (35) היא אשת תקשורת, מגישה ועורכת רדיו, יוצרת ומגישה בצוות הפודקאסט (תוכנית רדיו שאפשר להאזין לה דרך האינטרנט) "שיר אחד" ב"כאן תאגיד השידור הישראלי" ועובדת על הפודקאסט "ספר אחד". "בחרתי לעשות את הדבר הכי רחוק מחירשות", היא אומרת. "העולם שלי מלא בצלילים, קולות, מוזיקה, שפה. כל אלו לא ממש נקלטים ברדאר של ההורים שלי והם לא באמת יכולים להבין את הקסם הזה, של קולות הבוקעים ממכשיר חשמלי, ובכל זאת - הם אלה שחיברו אותי מינקותי לרדיו".

 

השושלת המשפחתית המרשימה שלה מתחילה בסבתה, אביבה שטיין (89), שהייתה פלמ"חניקית והצלפית הראשונה בצה"ל. "סבתא לא שומעת באוזן אחת ויש לה עיניים בצבעים שונים - אחת חומה והשנייה כחולה, ממש כמו לי. היום ידוע שזה חלק מתסמונת גנטית נדירה, סינדרום ורדנבורג (3PAX), שכוללת עיניים בצבע שונה וחירשות מלאה או חלקית ולפעמים גם תלתל לבן. לסבתא שלי היה מגיל צעיר תלתל לבן שהפך לסימן ההיכר שלה. לאמא אין עיניים בצבעים שונים ולא תלתל לבן, אבל יש לה חירשות מלאה. לי אין תלתל לבן, יש לי עיניים בצבעים שונים ואני שומעת רק באוזן אחת".

 

"סבתא לא שומעת באוזן אחת ויש לה עיניים בצבעים שונים - אחת חומה והשנייה כחולה, ממש כמו לי. היום ידוע שזה חלק מתסמונת גנטית נדירה, סינדרום ורדנבורג" (צילום: דנה קופל)
    "סבתא לא שומעת באוזן אחת ויש לה עיניים בצבעים שונים - אחת חומה והשנייה כחולה, ממש כמו לי. היום ידוע שזה חלק מתסמונת גנטית נדירה, סינדרום ורדנבורג"(צילום: דנה קופל)

    סבה מצד אמה, מאיר שטיין, היה פרטיזן ניצול שואה שעלה ארצה בגפו בגיל 16 ואיבד רגל במלחמת השחרור. אחרי המלחמה פגש את הצלפית לשעבר, שעבדה אז באגף שיקום נכים במשרד הביטחון, והשניים התאהבו ונישאו. שנה אחר כך נולדה בתם הבכורה, מירה, אמה של מאיה.

     

    "אמא הייתה תינוקת ערנית ולקח זמן להבין שהיא לא שומעת", מספרת מאיה, המתגוררת ביפו עם בת זוגה רתם, ומצויה בעיצומו של

    "אמא הייתה תינוקת ערנית ולקח זמן להבין שהיא לא שומעת"

    היריון ראשון. "רק סבתה של אמא הרגישה שמשהו לא בסדר, עד שבאחד הימים, כשישבו בבית קפה, התנפצה שמשה והתינוקת בעגלה לא נבהלה מהרעש. מהר מאוד התברר שהיא חירשת. אמא שלי, היום בת 68, גדלה ברמת־גן ולמדה לקרוא תנועות שפתיים".

     

    "את שפת הסימנים למדה בשלב מאוחר יותר, כשהייתה בחברת ילדים חירשים. סבתי מעולם לא למדה את שפת הסימנים, כי אז האמינו שזה פוגם ביכולת של החרשים להשתלב בחברה שומעת. היום ידוע שההפך הוא הנכון. אמא שלי שובצה בכיתה משולבת ראשונה בארץ, של שומעים וחירשים, בבית ספר בלפור בתל־אביב והיא מדברת מאוד ברור יחסית לחירשים, וגם עבדה כל השנים בסביבה שומעת - 32 שנים הייתה שרטטת מכונות בתעשייה הצבאית.

     

    "את אבא שלי, אלי קוסובר (67), שהיה טכנאי בכיר ברפא"ל יותר מ־40 שנה עד שפרש לגימלאות, פגשה אמא במסיבה של חירשים. אצלו החירשות לא תורשתית, אלא תוצאה של דלקת קרום המוח שהוא לקה בה בגיל חודשיים. לפני כמה שנים עשיתי עליהם תוכנית רדיו וגיליתי אוצרות של מכתבי אהבה שלו אליה. כשנישאו, הם ידעו שעלול להיות להם ילד חירש ולקחו את הצ'אנס. אחי הבכור, אורן - הייטקיסט, מקסים, נשוי ואב לשלושה - נולד שומע. שבע שנים אחריו, בכ"ט בנובמבר 1982, נולדתי אני, ילדה שומעת".

     

    להאזנה לתוכנית הרדיו שעשתה מאיה על הוריה, מירה ואלי:

     

     

    איך התמודדו הורייך החירשים עם גידול שני ילדים שומעים?

    "הם חששו מכך שלא נשמע דיבור תקין של אנשים שומעים. חירשים מדברים מוזר, כי הם אף פעם לא שמעו איך מדברים בקול. השפה בשבילם היא חיקוי תנועות השפתיים והסמלים של שפת הסימנים, אבל אין להם צליל. מאחר שבני אדם לומדים לדבר מחיקוי ושמיעה, הם חששו שניחשף לדיבור לקוי והיה להם חשוב לחשוף אותנו בצורה יזומה לתכנים רבים ככל האפשר. זה התחיל עם אחי ואחר כך איתי. מגיל הכי מוקדם ניצב מכשיר רדיו על השידה ליד הלול שלי ופעל שעות ברצף. שמעתי סיפורים, שירים ומלא תוכניות ב'קול ישראל'. הרדיו היה גיבור ילדותי. ממש כך".

     

    מתי התברר שאת לא שומעת באוזן אחת?

    "כשהייתי בת שלושה־ארבעה חודשים, אחי אמר פתאום: 'למאיה יש עיניים בשני צבעים, כמו לסבתא!' ברגע שזיהו שאחי צודק, שיש דמיון

    "במקרה שלי, ההבדל בין לא לשמוע באוזן אחת לחירשות מלאה הוא שמיים וארץ"

    ביני ובין סבתא, שלא שומעת באוזן אחת, לקחו אותי לבדיקות והגנטיקאים גילו להם שזה חלק מתסמונת שלא ידעו עליה. במקרה שלי, ההבדל בין לא לשמוע באוזן אחת לחירשות מלאה הוא שמיים וארץ. זה ההבדל שמכריע אם את חיה בקהילה חירשת או בקהילה שומעת".

     

    את לא חשה הגבלה כלשהי בשמיעה?

    "לא, אני שומעת מצוין".

     

    ואיך את, כילדה שומעת, הרגשת עם שני הורים חירשים?

    "הייתי ילדה די פופולרית ומקובלת. לא היו לי היתקלויות לא נעימות עם הסביבה. אני מאמינה שזה גם בזכות העובדה שההורים שלי הם אנשים מאוד יפים, פתוחים וחברותיים ולא מסתירים את החירשות שלהם. בבית שלנו היו הרבה צחוקים והומור שחור על החירשות. לאחי ולי היה משחק: עשינו להורים חיקויים בפנטומימה על חברים חירשים שלהם, כדי שינחשו במי מדובר, והם זרמו איתנו לגמרי.

     

    "בערך בכיתות א'־ב' הבנתי שהיכולות המילוליות שלי יותר גבוהות משל ההורים שלי, וכבר כילדה את מבינה שיש לך אחריות הורית די ברורה. אחי ואני היינו על תקן מתורגמנים בינם ובין העולם השומע. אח שלי, כבר בגיל חמש, עזר למכור את המכונית, ענה לטלפונים ותיווך בין אבא לקונים גם במסירת פרטים וגם במהלך העסקה, וגם אני הייתי מדברת כשהיה צריך להזמין רופא או לסדר משהו בטלפון.

    "אח שלי, כבר בגיל חמש, עזר למכור את המכונית, ענה לטלפונים ותיווך בין אבא לקונים גם במסירת פרטים וגם במהלך העסקה"

     

    "אני רואה דמיון בין חירשות לבעיות הגירה. להיות חירשים זה להיות מהגרים בעולם שומע, כי אתם בעצם לא מדברים את השפה השלטת במרחב. זה כמו לחיות בעולם מקביל. אבל שלא תהיה כאן טעות: עשינו חיים משוגעים. לחירשים יש עולם מלא של בילויים: טיולים, אירועים, מפגשים עם חברים. אנחנו ידענו לדבר שפת סימנים שוטפת ולחיות בעולם החירשים, אבל את החוויות שלנו מהעולם השומע לא היה לנו קל לתווך להורים.

     

    "ההתמודדות שלי הייתה יותר סביב החלפת התפקידים ההוריים, כשלא היה מי שיכוון אותי בעולם בתחומים שהתעניינתי בהם, כמו נגינה בגיטרה ותיאטרון. ההורים סמכו עלינו כבר כילדים, ונתנו לנו חופש גם בקבלת החלטות לגבי לימודים, שירות צבאי וכו'. אבל לפעמים כנערה את רוצה יד מכוונת. מישהו שיקבל את ההחלטה בשבילך, שידע להילחם איתך את המלחמה שלך. אני, מגיל צעיר, לא רק שנלחמתי את מלחמותיי לבד, אלא נלחמתי גם את מלחמותיהם, ומול המערכת הביורוקרטית בישראל יש די הרבה מלחמות".

     

     

    המנטור: קובי מידן

     

    בצבא שירתה כמש"קית חינוך וידיעת הארץ, בהתחלה בגדס"ר הבדואי ואחר כך כקצינה בבסיס נח"ל. בהמשך הייתה מפקדת בקורס קצינות חינוך. אחרי השחרור טיילה במזרח במשך שנה.

     

    כשטסת לא חששת להשאיר את הורייך כאן, בלעדייך?

    "ממש לא. קודם כל, אחי היה בארץ. חוץ מזה ההורים שלי נתנו לי חופש מלא. הם הרפתקנים שאוהבים לטייל ואפילו באו פעמיים לטייל איתי. בנפאל טיילנו יחד חודש, ולקראת סוף הטיול שלי טיילנו חודש בווייטנאם וקמבודיה. זו הייתה עסקה משתלמת ששיפרה לי את תנאי המוצ'ילרית לרמה גבוהה", היא צוחקת.

     

    כשחזרה ארצה, בגיל 23, לא היה לה ספק לגבי מה ללמוד. "מילדות מוקדמת, מעבר לחיבה הארוכה שלי לרדיו, התעניינתי מאוד בעולם

    "מילדות מוקדמת, מעבר לחיבה הארוכה שלי לרדיו, התעניינתי מאוד בעולם התקשורת"

    התקשורת, צפיתי בתוכניות דוקומנטריות ויש לי אוסף של 300 קלטות של תוכניות שהקלטתי. היה כתוב לי בגורל שאהיה בתקשורת. גם להורים שלי זה היה ברור. כשהייתי נערה הם קנו לי מצלמת וידיאו ומכשיר הקלטה ויצרתי בבית תוכניות רדיו ועשיתי סרטי וידיאו. ההורים לא יכלו לשמוע אותם, אבל סיפרתי להם את הסיפורים. הם אנשים מאוד סקרנים. מבחינת אמא שלי, איכות המפגש איתה נקבעת לפי הסיפורים שאת מספרת לה, כדי לספק את סקרנותה, ולכולם היה ברור שאהיה 'ציידת סיפורים'".

     

    היא למדה שלוש שנים בבית הספר "כותרת" לתקשורת, ובמקביל עשתה תואר במדע המדינה וסוציולוגיה באוניברסיטת תל־אביב. "ב'כותרת' היה צריך לבחור מסלול והיה לי ברור שאלך לרדיו, כי שם הרגשתי את החוזקה שלי".

     

    מה את אוהבת ברדיו?

    "זה מדיום שמאפשר ומחייב הקשבה - דבר שחסר במחוזותינו. בנוסף, אנחנו חברה שמקטלגת על פי נראות חיצונית, ובעיניי - האנונימיות ברדיו, כשאת נמדדת על פי קולך ותוכן הדברים שאת אומרת, חוסכת אחוז ניכר מהשיפוטיות שמושלכת על אדם ברגע שאת רואה אותו. דבר שלישי - הכי חשוב בעיניי - רדיו אפשר לצרוך בצורה אגבית, תוך כדי פעולה אחרת, כמו נהיגה, שטיפת רצפה, ריצה,

    "רדיו אפשר לצרוך בצורה אגבית, תוך כדי פעולה אחרת, כמו נהיגה או בישול - המון פעולות שבהן יש לך זמן להקשיב באמת"

    בישול וכו' - המון פעולות שבהן יש לך זמן להקשיב באמת".

     

    ב"כותרת" פגשה את איש התקשורת קובי מידן, שהציע לה בסיום הלימודים להישאר בבית הספר כעוזרת הוראה ולנהל את תחנת הרדיו 106, שפעלה שם בשיתוף המכללה למינהל. היא עשתה זאת שלוש שנים ואחריהן עבדה שנה בחברת ההפקה של אורנה בן דור ונועה מימן, כתחקירנית לסרטים דוקומנטריים. כשהחל מידן להגיש את תוכניתו "אנשים בלילה" בגלי צה"ל, ששודרה ארבע פעמים בשבוע, הציע לה לערוך אותה. "זו בעצם הייתה הפעם הראשונה ש'גיבור ילדותי', הרדיו, ואני איחדנו כוחות בצורה מקצועית, ואני הייתי לא מהצד שמאזין אלא מהצד היוצר. התוכנית ירדה כבר לפני שש שנים ועד היום אנחנו מקבלים תגובות מאנשים שהאזינו לה".

     

    מידן, המנטור שהפך לידיד אישי, גם חיתן את מאיה עם זוגתה, רתם פוגל (29), עובדת סוציאלית העומדת לסיים תואר שני בעבודה סוציאלית קלינית באוניברסיטת תל־אביב ועובדת עם נערות מרקע קשה בתוכנית "המנטורים" של האוניברסיטה. "היא עילוי!", מתמוגגת מאיה, שהפכה עם נישואיהן למאיה פוגל־קוסובר.

     

     

    מחברות לזוגיות

     

    סיפור אהבתן של השתיים אינו שגרתי. "הייתי המדריכה של רתם בשנת שירות במכינה הקדם צבאית של התנועה ליהדות מתקדמת ביפו. הדרכתי שם שנתיים, וכבר 12 שנה אני מלמדת שם קורס על החברה בישראל דרך התקשורת. אף אחת מאיתנו

    "הייתה הפתעה גדולה גם להורים ולסביבה כשסיפרתי שאני לגמרי מאוהבת במישהי"

    לא הייתה קודם בענייני נשים. בעבר היו לי מערכות יחסים ארוכות ורציניות עם בני המין השני, אבל אף אחת מהן לא שרדה. כל השנים הייתה לי בראש תמונה של בן זוג, בית במושב, ילדים וכלב. מה שנשאר מהתמונה הזאת - שהשתנתה כליל - זה הכלב, ובקרוב, בעזרת השם - גם ילד. לא בית במושב ולא גבר", היא צוחקת. "בגלל זה הייתה הפתעה גדולה גם להורים ולסביבה כשסיפרתי שאני לגמרי מאוהבת במישהי".

     

    כשהכירו, מאיה הייתה בת 25 ורתם בת 19. "היא הייתה לגמרי בענייני בחורים וגם לה הייתה אותה פנטזיה כמו לי. גם לה היו חברי נעורים, אבל אני הקשר הרציני הראשון שלה. והאחרון!", היא ממהרת להדגיש.

     

    שתיכן הייתן "בעניין גברים", אז מה קרה?

    "הפכנו להיות חברות טובות עם קשר מאוד עמוק, אבל שום דבר רומנטי לא קרה בשנת המכינה, גם לא בתודעה שלנו. התאהבות באישה בכלל לא הייתה אופציה אצל אף אחת משתינו. במשך השנה הזאת היה לי חבר מהאוניברסיטה. ואז נגמרה השנה ודרכינו היו אמורות להיפרד. רתם עמדה להתגייס ואני להמשיך בחיי התל־אביביים. חודש אחרי קבענו לעשות טיול פרידה. בדיעבד אנחנו קוראות בצחוק לטיול הזה 'תלמה ולואיז', כי מהרגע שרתם באה לאסוף אותי במכונית שלה, בלי לדבר ובלי להתכונן לזה, היה ברור שמדובר בטיול של זוג מאוהב. נסענו לצפון, ובעין חינה - מעיין בין ראש־פינה לצפת - הייתה הנשיקה הראשונה שלנו".

     

    נבהלתן?

    "הטיול נמשך שלושה ימים, היינו מאוהבות ולגמרי בהלם. לא דיברנו על מה שקורה בינינו. בסוף הטיול יזמתי שיחת 'יחסינו לאן'. אמרתי לרתם: 'אני לא מבינה מה קורה כאן. אני לא לסבית, את לא לסבית, את הולכת לצבא, אני באוניברסיטה, אולי נריץ את הסרט לאחור

    "הטיול נמשך שלושה ימים, היינו מאוהבות ולגמרי בהלם. לא דיברנו על מה שקורה בינינו"

    ונחזור להיות חברות טובות?'

     

    "רתם הצדיקה את דבריי והדגישה שהכי חשוב שנישאר בקשר, אבל היא גם אמרה: 'ואת מוותרת על הזכות להתאהב?' בסוף השיחה סיכמנו שזה לא קורה. יצאנו מהטיול בהחלטה שאנחנו לא זוג. אבל לקח לי 24 שעות להישרף באש הגיהינום והתקשרתי אליה. מאז החלטנו להיות ביחד. בינתיים - בסוד".

     

    ומתי סיפרתם להורים?

    "אחרי זמן קצר יחסית אמרתי: 'אמא ואבא, יש לי משהו להגיד לכם', והוספתי את המשפט המבלבל: 'התאהבתי באישה אבל אני לא לסבית'. הייתה בהלה גדולה. אמא שאלה: 'מה זה אומר?' ומיד פתחה גוגל, לבדוק מה זה לסבית, ואז שאלה: 'אתן ביחד?' כשעניתי בחיוב היא אמרה: 'אז מה את מבלבלת אותי?' האמת היא שזה היה כל כך מפתיע, שגם לנו לקח זמן להבין שלא חשוב איך את מגדירה את עצמך, בסוף את מתאהבת בבן אדם. החברה רגילה לתבניות וחייבת להבין אם זה שחור או לבן, אם את חירשת או שומעת, אבל מה לעשות שאני גם וגם?

     

    "ייאמר לזכות המשפחה שלי שההתאוששות הייתה מהירה. היום ההורים משני הצדדים תומכים, עוזרים ומעריכים את הבחירה שעשינו".

    כבר כמעט עשר שנים הן ביחד, ולפני חמש שנים נישאו. "עשינו הסכם בבית המשפט וארגנו מסיבה גדולה, שבה קובי מידן היה המחתן והמנחה. כתבנו אחת לשנייה ברכות לחיים משותפים וההורים משני הצדדים בירכו. היה טקס מקסים. קראנו לו 'כלולות', שנהיה כלולות זו בזו לתמיד". היום מתגוררות השתיים בדירה שכורה ביפו, מעל שוק הפשפשים, ומצפות לילד ראשון.

     

    "ייאמר לזכות המשפחה שלי שההתאוששות הייתה מהירה. היום ההורים משני הצדדים תומכים, עוזרים ומעריכים את הבחירה שעשינו" (צילום: דנה קופל)
      "ייאמר לזכות המשפחה שלי שההתאוששות הייתה מהירה. היום ההורים משני הצדדים תומכים, עוזרים ומעריכים את הבחירה שעשינו"(צילום: דנה קופל)

       

      לפני כארבע שנים חל מהפך בחייה המקצועיים של מאיה. אתי אנטה־שגב, אז מנהלת התוכניות בגל"צ, התקשרה אליה ואמרה: "יש חבורת בנים שאת חייבת לעבוד איתה!" החבורה מנתה ארבעה גברים: שי סתרן, יוחאי מיטל, מישי הרמן ורועי גילרון, שהקימו את הפודקאסט "סיפור ישראלי".

       

      "מדובר בגרסה ישראלית של פורמט אמריקאי, שהוא אחת מתוכניות הרדיו המואזנות ביותר בעולם, This American Life. הרעיון של ארבעת הישראלים, שלמדו בארצות־הברית, היה ליצור גרסה ישראלית של התוכנית, שבכל פרק תביא שלושה סיפורים דוקומנטריים סביב

      "מדובר בגרסה ישראלית של פורמט אמריקאי, שהוא אחת מתוכניות הרדיו המואזנות ביותר בעולם, This American Life"

      נושא אחד, שיואר מזוויות שונות. לגביי זה היה ממש הגשמת חלום. כאילו הגיעה פיה ואמרה: 'כל מה שתרצי בעולם התקשורת'. הרי מדובר בשילוב של סיפורים דוקומנטריים שהכי מעניינים אותי עם רדיו שזה המדיום שהכי מרתק אותי ועם חירות להיות כלי תקשורת עצמאי".

       

      היא הצטרפה לחבורה ויחד החלו ליצור את "סיפור ישראלי". העונה הראשונה שודרה בגלי צה"ל, אבל כדי להפוך את ה"סיפור" לפרנסה החליטה החבורה להתרחב מעבר לרדיו הישראלי.

       

      "הקמנו עמותה והתחלנו לפנות לקרנות", מספרת מאיה. "הגענו לקרן של סטיבן ספילברג ונציגותיו התלהבו מהרעיון ואמרו שאם נעשה את זה באנגלית, הם יתמכו בנו לתקופה של חמש שנים. אחרי שקרן ספילברג תומכת בך, גם קרנות אחרות מצטרפות. התחלנו למכור את התוכניות לתחנות רדיו ציבורי בארצות־הברית ולקבל כסף על כל שידור, וזה הפך להיות פרנסה. היום אנחנו מופצים בארצות־הברית על ידי החברה הכי גדולה בעולם להפצת אודיו (PRX) וגם עושים מופעי רדיו חיים מול קהל, בארץ ובעולם. הבנים חזרו לא מזמן מחודש בארצות־הברית, שבמהלכו קיימו 12 הופעות. בארץ, לכל פרק יש בממוצע כ־50,000 מאזינים ובארצות־הברית - פי ארבעה".

       

      הסיפור הראשון שיצרה מאיה כשהצטרפה ל"סיפור ישראלי" נקרא "משפחה לא בוחרים" (פרק 21). אחד משלושת הסיפורים בפרק, "רדיו חזק", מביא את סיפורה המשפחתי ובו שיתפה גם את הוריה.

       

      סיפור אחר שיצרו נבחר ב־2015 במגזין "אטלנטיק" האמריקאי כאחד מ־50 הפודקאסטים הטובים בעולם, מתוך 300,000 מועמדים. "זה סיפור על שני חברים הומואים שהביאו לעולם שלישייה. עקבתי שנה אחרי הסיפור שלהם, ששודר בעברית ובאנגלית, ועד כה היו לו חמישה מיליון מאזינים".

       

      לפני שנה, במקביל, הצטרפה מאיה ל"כאן תאגיד השידור הישראלי", במטרה "להרחיב את מהפכת הפודקאסטים בארץ". היום היא חברה בשני פודקאסטים. "שיר אחד" עוסק בהולדתם של שירים ישראליים; הפרק האחרון שיצרה הוא על "שירת הסטיקר", שכתב דויד גרוסמן והלחינו חברי הדג נחש. "הפודקאסט הזה משודר בתחנות הרדיו של 'כאן' וגם באינטרנט ומדובר בסיפור הצלחה מטורף", היא אומרת. "עד כה שודרו 26 פרקים, ואלפי מאזינים האזינו להם".

       

      הפודקאסט השני שהיא יוצרת הוא "ספר אחד", שעתיד לעלות לשידור בקרוב ומספר את סיפור ההולדת של ספרים קנוניים בתרבות הישראלית. הראשון יעסוק ב"אותו הים" של עמוס עוז והשני ב"דולי סיטי" של אורלי קסטל־בלום. "אני מרגישה שיש היום חזרה לימי הזוהר של הרדיו", היא אומרת. "יש צמא גדול לעומק ולאינטימיות בתקשורת, הפודקאסט הוא בדיוק הדבר הנכון לכך ו'כאן' הרימו את דגל המהפכה הזו".

       

      ולכל התוכניות שלך הורייך לא יכולים להאזין. הם לא יכולים להיות לגמרי שותפים בהצלחה המקצועית שלך.

      "נכון. זה מאוד מתסכל אותם וגם אותי, כמובן. הרבה פעמים אני מביאה להם תמלולים של סיפורים ושל תוכניות שאני עושה לרדיו, אבל אין מה לעשות - כל הקסם של הרדיו זה לשמוע, ואת הקסם הזה ההורים לא יכולים להבין אף פעם. התסכול הזה בלתי ניתן לפתרון".

       

       

      הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: שי ארבל, סגנון: ראובן כהן)
      הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: שי ארבל, סגנון: ראובן כהן)
       
      הצג:
      אזהרה:
      פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד