בספרה החדש "לחיות פתוח" (הוצאת כנרת זמורה ביתן), הלוי מאתגרת את התפיסה שמונוגמיה היא דרך החיים הנכונה היחידה. היא חוקרת וחושפת את הקשיים שבזוגיות ארוכת שנים, בדרך פשוטה ושובת לב, בלי התנשאות ובלי להעמיד פנים שזה קל או פשוט. הספר בוחן מחדש את מה שאנחנו יודעים על זוגיות רומנטית. הוא מנתח את הסיבות שבגללן אנחנו בטוחים שאנחנו אמורים לנהל מערכות יחסים מונוגמיות לכל החיים, מסביר מדוע לרבים כל כך זה לא עובד ומציע עוד אפשרויות, כמו יחסים פתוחים ופוליאמוריה. הספר כולל סיפורים אישיים הלקוחים מחייה של הלוי ושל אנשים אחרים.
לא מעט שאלות מופנות אל הלוי מאז שחשפה את אורח חייה. ביקשנו ממנה לגלות לנו מה הן השאלות שהיא נשאלת הכי הרבה – ואיך היא עונה עליהן.
איך לא מקנאים?
"מקנאים. קנאה היא הפחד הגדול ביותר של מי שרוצה לפתוח את הנישואים. להתמודד איתה זה לפרק אותה לגורמים ולהבין מה היא מבקשת. קנאה פורחת בחושך, בסתר ובשקט, ושם היא מרעילה אותנו. כשמקבלים אותה, מקשיבים לה ומדברים איתה - היא פשוט נעלמת כמו שבאה.
"כשבעלי, למשל, הלך פעם עם חברה שלו וחברים נוספים להופעה שרציתי מאוד לראות, קינאתי. הבנתי שאני חשה הדרה, מין 'שכחו אותי בבית', ושבעצם רציתי מאוד גם ללכת להופעה הזו. כשהבנתי שלא אמרתי בקול רם את הצורך שלי, דיברתי על זה עם בעלי, והוא אמר שלו היה יודע, ודאי שהיה קונה גם לי כרטיס והיינו הולכים כולם יחד. באותו הרגע הקנאה פשוט נעלמה".
למה את לא מתגרשת?
"למה אני כן צריכה להתגרש? למה שלמות המשפחה קשורה במשיכה מינית? מה הקשר בין הדברים בכלל? למה אני צריכה לראות פחות את הילדים, שיצטרכו לעבור בין שני בתים, ולרדת ברמת החיים - רק כי החברה אמרה לי שאם אני רוצה עוד מישהו, זה מה ש'אמורים' לעשות? איפה ההיגיון בזה?
"אני אומרת שצריך להתגרש כשלא טוב. אם בני זוג רבים, לא אוהבים, גרים ביחד אבל לבד – זה מצדיק גירושים. אבל כשרוצים עוד, זה לא אומר שמה שיש לא מספיק טוב או חסר. זה רק אומר שהטבע שלנו הוא להימשך לאנשים נוספים ולחפש איתם חיבור. זה קורה כמעט לכולם, וכדאי לקבל את זה כחלק מהמציאות האנושית ולא כאנומליה או בעיה שצריך להצדיק או לתקן.
"בעלי ואני החלטנו שאהבה, חברות ומשפחה כל כך חזקות כמו שלנו לא יתפרקו בגלל שאנחנו רוצים להוסיף עוד אנשים לחיינו. החלטנו שאנחנו ממשיכים להחזיק ידיים גם כשקשה, וגם במעבר המאוד לא פשוט הזה ממונוגמיה לפוליאמוריה. דיברנו באומץ ובפתיחות על כל מה שעובד ולא עובד במערכת היחסים שלנו. התחלנו להשקיע הרבה יותר בזוגיות שלנו ולא לקחת אותה כמובנת מאליה. והכל בזכות פתיחת היחסים".
מה היה בשנים שחייתם במונוגמיה?
"היה בסדר גמור. היינו עסוקים בגידול ילדים ופיתוח קריירה, וכשהרמנו את הראש מעל המים אחרי שהילדה האחרונה נולדה, הבנתי שאיבדתי את עצמי בסיפור הזה, ושאני רוצה לחיות ולחוות דברים. הייתי כבר בת 40 ולא רציתי להיות רק עם אדם אחד לכל החיים, זה נשמע לי לא הגיוני. לא רציתי למות בלי שהתנסיתי בעוד חוויות מיניות עם עוד אנשים, בלי לחוות שוב התאהבות, את התשוקה הזאת שעוצרת את הנשימה".
מה הדבר הראשון שזוג נזקק לו כדי לעשות את הצעד לעבר פתיחת היחסים?
"אומץ, מודעות עצמית והרבה ביטחון, עצמי וזוגי. אם נורא חשוב לך מה החברה תגיד, את לא תזוזי לעבר המקום הזה. אם את נורא מאמינה בנורמות ואת חושבת שהן דבר קדוש, אז את לא יכולה להטיל ספק. איך תעשי משהו שהחברה לא מקבלת?
"צריך גם לדעת לתקשר עם בן הזוג מבלי להאשים אותו גם כשאני מקנאה, ללמוד להתמודד עם קנאה ופחדים בצורה לא פוגענית. כל הדברים האלו הם נרכשים. זה תהליך שצריך לעשות".
איך הסביבה הקרובה שלך הגיבה כשפתחתם את הקשר? הייתה ביקורת?
"בכלל לא, אבל הייתה הרבה דאגה. אבא שלי היה מודאג ובדק אם בעלי ואני בסדר ואם המשפחה לא עומדת להתפרק. אמא שלי קיבלה את זה בלי יותר מדי שאלות. לסבתא שלי, בת 104, סיפרתי לפני שנתיים. היא אמרה לי שאם טוב לנו, אז הכל בסדר מבחינתה. חברות שלי תמכו ותומכות, וכשאנחנו נפגשות אז אין שיחות רק על הילדים בגן, אלא גם על החוויות שלי עם בני הזוג שלי. הן עברו איתי את תקופת ההתאהבות וכאבי הפרידות, ובכלל, את כל ההתרגשות המחודשת הזו של גיל 16 מאוחר.
"הסביבה הרחוקה מגיבה לפעמים בעוינות, למשל, בקללות בטוקבקים; בחוסר כבוד ונימוס של אנשים שמופיעים אצלי בקיר בפייסבוק ואפילו בתגובות כמו זו של מכרה שניסתה להרחיק את הבעל שלה ממני, מתוך חשש שאני אנסה לגנוב לה אותו".
מה הילדים יודעים?
"הילדים יודעים הכל. אני בעד שקיפות. אני לא רואה שום דבר מביש או מביך בדרך שבה אני חיה, אני לא רואה סיבה להסתיר את זה מהילדים שלי ובוודאי לא מבקשת מהם להסתיר שום דבר. אני רוצה לחנך אותם לכך שיש אפשרויות בחיים, גם בזוגיות וגם בכלל. הם יודעים שאנחנו לא חיים לפי הנורמה, מה שמאפשר להם כשיגדלו לבחור בעוד דרכים שהן לא הנורמה. הבת האמצעית, בת ה־12, שאלה אותי אם כשאתאהב אעזוב, ואמרתי לה שכבר התאהבתי ולא עזבתי".
מה דעתך על מערכות יחסים מונוגמיות?
"בעיניי, בקשר מונוגמי כפי שהוא מתנהל כיום אצל רבים, נוצר מצב שמתישהו אי־אפשר לנשום בו. יש תלות באדם אחד שצריך לספק לי הכל ולתמיד. המון דברים מונחים על הכתפיים שלו. תוסיפי לזה מגורים משותפים והורות לילדים, ונוצר פלונטר שאין בו מקום לא לחופש ולא לתשוקה. יש 'אמוּר' ענק שיושב על כל הסיפור הזה של מיניות וזוגיות, של 'רק ככה אמורים לעשות את זה', וזה גורם לאנשים להרגיש כל הזמן שהם כישלון, שהם לא בסדר ושאין להם שום חופש לזוז משם".
את לא מפחדת להתאהב?
"זה מצחיק אותי. הרי בשביל זה יצאתי החוצה. אני רוצה להתאהב. זה כיף להתאהב. זה כיף בדיוק ככה - פעם־פעמיים בשבוע, כשיש געגוע וספייס. צריך להיות אדם רציונלי כדי לאפשר התאהבות ולוודא שהיא לא תפרק את המסגרת הקיימת ולא תעוור אותי. צריך ללמוד לחלק קשב, וזו מיומנות נרכשת. זה היה הרבה יותר קשה בהתחלה וקל היום, כמו כל דבר חדש שלומדים.
"התאהבות של בן הזוג יכולה באמת להפחיד. עד שלא רואים שההתאהבות לא לקחה לנו את האדם שכל כך חשוב לנו, זה באמת מלחיץ. יש מילה באנגלית שהיא ההפך מקנאה, Compersion. המשמעות שלה הוא התרחבות לתוך ההתאהבות של בן הזוג, במקום קנאה וכיווץ. זה העונג שבנתינה של חופש וחוויה כל כך מדהימה לבן זוג אהוב. זה לשמוח בשבילו על התאהבות ועל סקס מהמם בחוץ - כי את אוהבת אותו ואת רוצה שיהיה לו טוב, גם אם זה לא רק ממך. וכשבן הזוג חש את העונג הזה שלי, האהבה שלו והכרת התודה שלו כלפיי רק גדלות עוד יותר ומיתרגמות לעוד אהבה".
איך זה מתנהל טכנית? איך את מחלקת את הזמן בין הבעל לחבר?
"אני נפגשת עם החבר בערך פעמיים בשבוע, פעם אחת בערב ופעם אחת במשך היום, לארוחת בוקר או צהריים. אני יוצאת עם בעלי לבד פעם בשבוע, וכמובן, יש לנו את המפגשים המשפחתיים שלנו ואת סופי השבוע. מדי פעם אני והחבר נוסעים יחד לחו"ל או לסופי שבוע יחד, ומדי פעם יש את זה עם בעלי. בסך הכל זה מרגיש לי די מאוזן".
האם את מדברת עם הבעל על החבר? והאם הוא מדבר איתך על בת הזוג שלו?
"אנחנו מדברים מדי פעם, חולקים חוויות או מספרים משהו שלמדנו. אבל בגדול אנחנו אנשים די פרטיים, ואם זה לא משהו שמשפיע על הצד השני או מצריך תיאום כלשהו, אז לא כל דבר מדובר, רק מה שבא לנו לספר".
האם בעלך ובן הזוג שלך מכירים?
"כן. הם נפגשו כמה פעמים לקפה".
האם יחסים פתוחים הם לא צעד שעלול להוביל לחיסול הזוגיות?
"האם מונוגמיה היא לא צעד שעלול להוביל לחיסול הזוגיות? 50 אחוז מהזוגות המונוגמיים בארצות־הברית מתגרשים - לא סטטיסטיקה מלהיבה במיוחד. מונוגמיה לא שומרת ולא שמרה באמת על אף אחד, כמו שיחסים פתוחים לא ישמרו לכם על הזוגיות. מה שישמור לכם על הזוגיות זה אהבה, תקשורת מקרבת ומפרגנת ורצון כן ואמיתי למלא את הצרכים המהותיים של שני בני הזוג, בבית או מחוצה לו. למנוע מאנשים צרכים מהותיים לא יוביל לאושר, ולסגור אותם תחת איסורים או תחת הפחד של ביוש חברתי לא ימנע פרידות, רק יאיץ אותן".
