שתף קטע נבחר
הוסף כתבה
הכי מטוקבקות

    תורת המשחקים: ההבדל בין נבחרת לקבוצה

    למה הכוכבים הגדולים מאבדים את הקסם כשהם מגיעים למונדיאל ואיך זה קשור לקרקס ולתורת אמנויות הלחימה?

    בתור ילד, הורי היו לוקחים אותי מדי פעם להופעה בקרקס מדראנו כשהוא היה מגיע לארץ. הכי הפחיד וריתק אותי היה הלוליין בקרקס, המסכן את חייו, בביצוע תרגיל ה"סאלטה מורטלה", התרגיל המפורסם על הטרפז. התרגיל נקרא סאלטה מורטלה, היפוך המוות, כי פעם היו עושים זאת ללא רשת מלמטה. נפילה היתה גורמת למוות כמעט ודאי.

     

    לוליין כזה מתמחה בטרפז שהוא מכיר מהקרקס שלו, עד כלות. הוא מכיר אותו כל כך טוב. את המרחקים המדויקים ברמת המילימטר, את המגע של הטרפז בידיים, את הרקע שמלווה אותו בהיפוך, את המדרך של הרגל בחזרה לעמידה על העמוד וכו'. הפעולות שלו אוטומטיות לחלוטין, ממש רפלקסיביות. ברור לו לחלוטין שאם הוא לא יסמוך על הרפלקס הזה, אלא ינסה לחשוב מה לעשות, הוא בוודאות ייפול. בהגדרה של תפיסת אמנויות הלמידה, הלוליין הזה הוא מאסטר בתחומו, כלומר הוא פועל לחלוטין מתוך הידע שהוא רכש ופועל כרפלקס.

     

    ניימאר באימון ברזיל (צילום: MCT)
    ניימאר. בקבוצה יותר קל(צילום: MCT)
     

     

    הסיבה לכך היא שהמוח שלנו מכיל תבניות (סינפסות) שהן הרפלקסים הנלמדים והמפעילות את הלוליין, כמו את כולנו באופן אוטומטי, בדיוק, כפי שהוא עשה זאת אלפי פעמים ונשאר בחיים. עכשו תארו לעצמכם שהלוליין מוזמן להופעות ראווה בקרקס אחר. הוא אינו מכיר את הסביבה. המרחקים קצת שונים, אורך החבל הוא אחר, המגע של הטרפז הוא אחר, הוא אינו מכיר את מדרך הרגל והרקע שונה ומבלבל. הרפלקסים שנוצרו אצלו במקום הקודם, כבר אינם יכולים לעבוד ולכן הוא צריך ללמוד מהתחלה. הוא עובר לסטטוס של מתלמד.

     

    כמנטור לאמנויות הלמידה ואימון ספורט הוא למידה כמו כל דבר אחר, אני יודע שההבדל בין מתלמד למאסטר הוא שהמתלמד צריך לחשוב על כל פעולה וללמוד אותה עד שהוא יהיה מאסטר בה, ורק אז הוא יכול לחבר את כל הפעולות שבהן הוא כבר שולט, לכדי פעולה רציפה, שהוא חייב לשלוט בה, כלומר להיות מאסטר.

     

    אז בואו נחזור למונדיאל. כל השחקנים שמופיעים שם הם שחקנים שמובילים בקבוצותיהם. הם מכירים כל שחקן, על חוזקותיו וחולשותיו. הם יודעים לכדרר בצורה אלוהית, למסור מסירה מדויקת שמותאמת לשחקן המקבל, או לרוץ ולקבל מסירה בעיניים עצומות. זה אפשרי כי הם מאסטרים בפעילות בקבוצה. זאת אומרת, שיש להם כבר את כל הרפלקסים הנדרשים. אחת הסיבות להצלחה במגרשי בית מול משחקי חוץ נמצאת בדיוק כאן. בבית אתה מאסטר, במגרש חוץ אתה מתלמד ברמה גבוהה.

     

    שאלו את ניימאר איך הוא מצליח לחשוב כל כך מהר? תשובתו היתה שהוא לא חושב, הוא פועל. אם יחשוב, ייפול. וכאן מתחילה הבעיה. בנבחרות יש היכרות קצרה ולא מספקת. כששחקן משחק עם שחקנים שאיתם לא נוצרו לו רפלקסים מתאימים, הוא מתלמד ולא מאסטר, בקונסטלציה הזו. רפלקסים נוצרים אחרי מאות שעות משחק ביחד. אנו מכירים שחקנים מעולים, שבאו חדשים לקבוצה ולקח להם המון זמן להסתגל, כלומר ללמוד מאסטריות.

     

    אם כך, תמיד מונדיאל צפוי להתחיל בגמגומים והלמידה של הקבוצה, המתקנים והאווירה, תתבצע לאורך הזמן. המטרה היא שהקבוצות החזקות ישפרו את המאסטריות שלהן ככל שהשלבים מתקדמים. השאלה היא איך אפשר לשפר את הסיכויים של הקבוצה, למרות כל מה שנאמר. ההמלצה שלי היא שנבחרת תהיה מורכבת מיחידות אורגניות, בנות עד 2 עד 3 שחקנים. השחקנים בכל יחידה יהיו שחקנים שמשחקים ביחד באותה הקבוצה ושמכירים אחד את השני ברמת המאסטריות. החלפה של שחקנים תהיה החלפה של היחידה האורגנית כולה. אופציית החילוף הנוספת, היא למקרה של פציעה או שינוי מערך עקב כרטיס אדום.

     

    אולי תגידו שאז לא יגיעו לנבחרת דווקא השחקנים הכי טובים. נכון, אבל בנבחרת השחקנים הטובים מאבדים את היכולת הייחודית שלהם. עבודה בצוות, תשמר את המאסטריות ותמשוך את הנבחרת כולה. אם גישה זו תתקבל, אולי אפשר יהיה לשנות את חוקי החלפת השחקנים כך שהחלפה נחשבת כאירוע אחד, לא משנה כמה שחקנים מוחלפים. כך ניתן יהיה להחליף שלושה צוותים במשחק. היתרון הוא כל כך ברור, שווה לנסות.

     

    מסי ()
    מסי ורונאלדו

     

    אני עובד כך עם ילדים. אני מלמד אותם להגיע לרמת מאסטר בכל שלב לימודי בו הם נמצאים ורק אז לעבור לשלב הבא. ילד שהוא מאסטר בלמידה הוא ילד שעבורו בית הספר אינו בית כלא, אלא מגרש משחקים אינטלקטואלי ומרתק. זהו ילד עם הכרת ערך ובטחון עצמיים, עצמאי ומנהיג. ילד כזה אינו סובל מחרדות ולכן גם לא מהפרעות קשב וריכוז, חוסר בויסות חושי וכו'. תופעות אלו הן סימפטומים של חרדות ולא הלקות שגורמת לחוסר יכולת ללמוד.

     

    יש כאן היפוך תפיסה. העולם הפסיכיאטרי והפסיכולוגי בעקבותיו רואים בתופעות אלו משום לקויות ופגמים ולכן מטפלים בהן בתרופות. העולמות האלו אוספים סטטיסטיקות על סימפטומים והופכים אותם למחלות. כך ADHD וכדומה. אני רואה בהן סימפטומים של חרדות, שבאים לידי ביטוי במה שנקרא סינדרום ה FFF, הלחם, ברח או קפא. תודו שכך נראות ההתנהגויות של הילד ה"בעייתי" הוא נלחם, כלומר מפריע או מתנהג באלימות, הוא קופא, כלומר "איני יכול" או פשוט בורח. אלו אינן לקויות, הן תוצאות של חרדות.

     

    זה מביא אותי לתובנה החשובה מכל. ילד שמתנהג בצורה בעייתית לעצמו ולסביבה הוא כנראה שלם ומושלם. הוא פשוט אינו יכול להתמודד עם המטלות שמוצגות לו. חוסר המסוגלות הזו אינו מולד, אלא נובע מכך שהמערכת, קרי ההורים ובית הספר, לא למדו את הילד ללמוד כך שהוא יהיה מאסטר בכל שלב וכך ימשיך ויתקדם ללא חרדות וללא התנהגויות בעייתיות. הורים זיכרו, כשהילד שלכם מתנהג באלימות או בורח או קופא, הוא אחוז חרדה ופוחד מאוד ממה שקורה לו בחיים. אל תילחמו בו. חבקו אותו, אמרו לו שאתם איתו וביחד תעזרו לו להתגבר. אם תבחרו לעזור לו, בחרו בטיפול או אימון שהם משפחתיים. הילד אינו יכול להתמודד לבדו. אתם צוק הסלע אליו הוא יוכל להיצמד, כדי לפתח את הבטחון העצמי שלו ולנצח.

     

    דרך אגב, אם אלו אכן סימפטומים שהם תוצאות של בעייה אחרת, אולי לא צריך לאבחן את הילד למחלה/לקות לא קיימת וגם אולי לא צריך לתת תרופות? כך בדיוק אנו רוצים לראות את השחקנים שלנו. כך אתם ההורים רוצים לראות את הילדים שלכם.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים