רוצים שילדיכם יהיו אמפתיים? קודם כל, לִמדו להיות כאלה בעצמכם
כשהילד עצוב או כועס - האם אתם רק רוצים להעביר לו את הכאב, או באמת לוקחים רגע כדי להבין מה עובר עליו? אמא מאמנת מסבירה איך מלמדים ילד להרגיש את האחר
רעש מפחיד או "קשקוש ותרגעי"?
אם אתם כבר קוראים את הטור שלי מזה זמן, אתם יודעים וודאי שמבחינתי, מגרש החיים הביתי יכול ללמד את הילדים שלנו כל מיומנות שנרצה שתהיה לו. ומכיוון שבתא המשפחתי שלך, גם אם הוא מורכב ממך ומילד אחד בלבד, יש לך את היכולת, ובעיני את החובה, לעזור לילד שלך ללמוד לייצר קשרים מבוססי אמפתיה.
אבל כדי לאמן ילד להיות אמפתי, החובה היא להיות אמפתיים קודם כל אנחנו. הורה אמפתי הוא כזה שמצליח להבין את החוויה שהילד עובר בזמן נתון וכשהוא משתף אתכם בחוויה סובייקטיבית שלו, אתם לא עסוקים בלהניח שאתם יודעים למה הוא זקוק או איזה פתרון יהיה טוב עבורו רק בגלל שאתם מבוגרים ממנו או אולי רק בגלל שעברתם בעצמכם סיטואציה דומה, בילדות או בכלל. כדי ליצור קשר אמפתי עם ילד, אנחנו ההורים צריכים ממש להפריד בין המחשבות, הדעות וניסיון החיים שלנו ולהתבונן בסיטואציה הנוכחית רק דרך עיניו של הילד, לנסות לחוות את העולם, ולו רק לרגע, דרכו.
לפוסטים הקודמים של אמא מאמנת:
- למה אני כותבת רק לאמהות?
- חוג אמא: מתי בפעם האחרונה נפגשתם באמת עם הילד שלכם?
בררו לפני שאתם מתערבים ושופטים: "ילדים, אתם רבים או משחקים?"
חינוך? זה לא מה שילדי המאה ה-21 צריכים לקבל מהוריהם
ואצל ילדים זה לפעמים קל אפילו יותר. מספיק שנכרע ברך ונרד לגובה העיניים של הילד, כדי שמצד אחד הוא ירגיש שאני איתו כרגע, מנסה להבין את מה שהוא חווה, ומהצד השני, להבין איך בגובה שלו, מנקודת המבט שלו, דברים יכולים להיראות עכשיו. הנה דוגמא להזדמנות יומיומית, זמינה כל כך, לעשות שימוש ברגש שחווה ילדה צעירה ותגובה שיכולה ללמד אותה אמפתיה.
לפני כמה ימים הלכתי ברחוב. לפני צעדה אמא שמחזיקה יד של ילדה בגיל, לדעתי, אפילו לא שלוש.
הילדה: ״אמא, אני מפחדת מהרעש״.
האמא: ״אין פה רעש״. אני מקשיבה לקולות מסביב. שומעים את הרעש בבירור. אני חושבת שמדובר במספרה כאן ליד.
הילדה: ״אבל אני שומעת רעש. אני מפחדת מהרעש״.
האמא: ״אבל את מחזיקה את היד לאמא. את לא פוחדת ולא כלום״.
אולי האמא מיהרה לאנשהו. אני לא יודעת כמה ילדים נוספים יש לה, שמחכים בבית, ואולי אליהם היא ממהרת, ואולי היא בכלל לא שמה לב שיש כאן ילדה שזקוקה למשהו, ה״משהו״ הזה שכולנו זקוקים לו, שמישהו רגע יראה אותנו, ישים לב למה שאנחנו מבקשים, גם אם אנחנו לא בדיוק יודעים להגיד למה אנחנו זקוקים, כי אנחנו רק בני אוטוטו שלוש.
הילדה המשיכה ללכת בצעדים הססניים ושפת הגוף שלה הצביעה על העובדה שהיא עודנה מפחדת. התגובה של האמא וגם היד שנתנה לה, כנראה לא הספיקו כדי להרגיע אותה. בואו ניקח את אותו הדיאלוג. הוא יתחיל באותה צורה ודרכו אוכל להציע כמה שינויים שיהפכו אותו לדיאלוג אמפתי. אז איך מתחיל הדיאלוג?
ילדה: ״אמא, אני מפחדת מהרעש״.
אמא עוצרת, מתכופפת לגובה הילדה, ואומרת: ״אני לא שומעת רעש. מה זה הרעש הזה שאת שומעת?״
הנה, באופן פיסי, מוחשי, ממשי, תגובה כזו מאותתת לילדה שאני ממש מנסה להקשיב ולהבין לאיזה רעש היא מתכוונת. עבורנו, המבוגרים, רעש של פן במספרה אינו מאיים בשום צורה ודרך, אבל עבור הילדה הצעירה הזו, זהו רעש חדש ואולי רק מתוקף זה - הוא מעורר בה פחד.
הילדה, לנוכח השאלה, היתה עסוקה בלהסביר מה היא שומעת, ואנחנו, עדיין בגובה העיניים של הילדה, מסמנים לה - ״אני איתך!״
יכול להיות שהילדה היתה עונה: ״אני לא יודעת אמא, אבל הרעש מפחיד אותי״. ומכאן יש לנו כמה אפשרויות:
- אני יכולה לומר לילדה שהרעש הוא מהפן של המספרה ליד, ולהציע לה להתקרב אל המספרה לראות ממה בא הרעש.
- אני יכולה להזכיר לה שגם בבית יש לנו פן, וכשנחזור הביתה נפעיל אותו יחד ונלמד יחד מהו הרעש (דמייני שרעש של פן עבור ילדה בת שלוש הוא רעש חדש! קולטת?)
- אני יכולה לשאול, ״הרעש מפחיד אותך? מה את צריכה ממני? איך אני יכולה לעזור?״
ואת הנקודה הזו אני רוצה להדגיש. ברגע שאני כאמא, שואלת את הילדה שאלה, שמזמינה אותה לחשוב על פתרון אפשרי לפחד שמתעורר בה, אני בעצם ״אומרת״ לילדה, בין השורות, שאני מבינה שיש כאן רעש ממנו היא חוששת ושאני יודעת שהיא יכולה להתגבר על החשש הזה בדרך ייחודית לה.
שאלה פשוטה כמו ״מה יעזור לך?״ מאפשרת לילדה להצביע על ה״מה״ הזה, שלו היא זקוקה. אולי היתה מבקשת שארים אותה, אולי לחיבוק, אולי ללכת ממקום אחר, אולי ללכת לאט. היחידה שיודעת לענות על השאלה הספציפית הזו, בזמן הספציפי הזה, זו רק אותה ילדה.
לרדת לגובה העיניים
אמא מאמנת לא היתה שואלת את הילדה - ממה את פוחדת? משום שזו שאלה שממוקדת בבעיה ולא בפיתרון ויש כאן הזדמנות לעזור לילדה ללמוד משהו על עצמה, שיחזק את הביטחון שלה, שגם מול משהו מפחיד, יש לה יכולת להתמודד, והיא שלה והיא יכולה.
יכול להיות שהילדה עדיין היתה ממשיכה ללכת בצעדים מהוססים עם אמא שלה, אבל זה היה קורה אחרי שאמא שלה הקדישה שני רגעים כדי לחוות את העולם מנקודת מבטה של ילדה בת שלוש. ואולי אחרי שני רגעים כאלה, ושאלה ממוקדת שמחזירה את הילדה אל הכוחות שיש לה (יש לה! אפילו שהיא ״רק״ בת שלוש), בכל צעד היא היתה מרגישה שהיא מצליחה להתגבר.
לפעמים כל מה שאנחנו צריכים כדי שהילד יתאמן במשהו זה להקשיב לו, לעצור ולרדת לגובה העיניים שלו, רגע להבין את העולם מנקודת המבט שלו, לשאול שאלה מתוך סקרנות אמיתית, לחשוב יחד על פתרון ולהמשיך הלאה למה שתכננו.
לפעמים זה לוקח יותר מדקה, אני יודעת, אבל זה כל כך חשוב ומשמעותי, אז מה זו עוד דקה בשביל ילד שחווה מאיתנו שלדקה שלמה הוא היה כל עולמנו?
ואיך כל זה מלמד אמפתיה? ילד שחווה שיח כזה, שנותן מקום לרגש שלו, לומד להכיר את עצמו באופן טוב יותר ומתוך כך את האחר באופן טוב יותר. ילד שחווה שמבינים אותו, לא משטיחים או משטחים את מה שהוא מרגיש, יכול להצליח ביתר קלות לזהות רגשות על שלל גווניהם אצל האחר.
למידה אמפתית מתרחשת, כמו רוב הלמידה של הילדים שלנו, באופן אגבי. הילד לומד את העולם דרך התבוננות בנו, ההורים.
המון הזדמנויות לשיעור באמפתיה
במהלך כתיבת הטור הזה קיבלתי שיחת טלפון מאלה, בתי הצעירה בת העשר. היא בכתה כל כך, ואני לא הצלחתי להבין מה קרה. כמובן שנבהלתי, אבל זכרתי שהיא בידיים טובות, מבלה בבריכה עם סבתא רותי, וכנראה שלא קרה שום דבר דרמטי ממש אם היא זו שמתקשרת.
בשלב הראשון, כל שעשיתי היה לומר לאלה שאני מקשיבה לה. היא בכתה ומלמלה ונשבעת שניסיתי להבין, ולא הצלחתי להבין הברה. אז שתקתי. מאפשרת לה מרחב לבכות לתוכו. לקח זמן מה עד שאלה נרגעה, ואז יכולתי לשאול מה קרה ובשביל התשובה המפתיעה שקיבלתי, אני צריכה לשתף אותך במה שקרה יום קודם.
יום קודם לשיחת הטלפון הזו, ביקרנו בביתה החדש של אחותי, ובין יתר המכשירים שיש לה בבית, אלה הרימה אחד, מחליק שיער. לאלה שלי יש רעמת תלתלים ארוכה ומפוארת. היא אוהבת את התלתלים שלה, מפזרת את השיער שלה, שמחה בו. ועדיין, המכשיר הזה ומה שהוא מסוגל לחולל בשערה, סיקרן אותה. מפה לשם, עשרים דקות של התעסקות בשיער של אלה, שהפך חלק לגמרי.
אני חוזרת לאותה שיחת טלפון. כשאלה הסדירה נשימה, היא הצליחה להגיד שקרה דבר מאוד מוזר, וכשהיא יצאה מהבריכה היא גילתה שהשיער שלה חזר להיות מתולתל, והיא בכלל חשבה לסחוב עם השיער החלק עד להופעת סוף השנה בחוג תופים שלה, ומה היא תעשה עכשיו? דרמה.
עכשיו תראי, זה מצחיק. יכולתי לצחוק בקול גדול שכן, ככה זה, שיער מתולתל נועד להיות כזה ומחליק זה עניין זמני, אבל מה שתפס אותי מאוד חזק בשיחה הזו עם אלה בת העשר, שנראית לי ילדה גדולה, מבינה, מנוסה, יודעת - הנה פרט קטן שהוא עבורי המבוגרת, פרט כל כך טריוויאלי ומוכר, עבורה הוא גילוי מרעיש. כן. זה מתעתע, הם נראים לנו לפעמים כל כך גדולים, אבל בסוף ובהתחלה חשוב שנזכור שהם רק ילדים. בני שלוש, בני עשר. ילדים שלומדים את העולם ובכל יום מגלים משהו חדש עליו ועל עצמם.
והנה כמה משפטים אמפתיים שאפשר לומר לילד בוכה, במקום אמירה לא אמפתית כמו ״די לבכות״:
- זה ממש בסדר להיות עצובה. אתה יכול לבכות.
- אני רואה שממש קשה לך / שאתה מתוסכל / עצוב / מאוכזב.
- אני פה איתך, ממי שלי, אשב איתך עד שתרגיש שאתה יכול להמשיך.
- אתה רוצה לספר לי מה אתה מרגיש?
- אני מקשיבה לך.
- זה באמת היה מאוד מפחיד / עצוב.
- אני כאן לעזור לך להתמודד עם זה.
- אני שומעת את כל מה שאתה אומר.
- אני רואה שאתה צריך קצת פרטיות ומרחב לעצמך, וזה בסדר. אני רוצה להיות בשבילך, אז אשב כאן איתך עד שתרגיש שאתה יכול לשתף אותי.
- זה באמת לא פייר.
החופש הגדול עכשיו ויש לנו אינסוף הזדמנויות להיות אמפתיים לילדים שלנו בהתנסויות החדשות שהוא מזמן להם.
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
אפרת לקט, אמא לשניים, מחברת הספר "אמא מאמנת", ממקימי בית הספר המונטסורי בכפר הירוק, מרצה בארץ ובעולם ומכשירה אמהות להיות המאמנות של ילדי המאה ה-21.
במסגרת בית הספר לאימון אימהות שהקמתי, אני מכשירה אימהות כמאמנות לילדי המאה ה-21. הכלים שלי משלבים תכנים משלושה עולמות תוכן: אימון, חינוך מונטסורי ופסיכולוגיה חיובית. משמשת כמאמנת ראשית בבית אמא מאמנת ומרצה בארץ ובעולם כיצד להפוך כל דילמה הורית להזדמנות לאמן את ילדי המאה הזו למיומנויות שיידרשו להם בבגרותם.
