בסוף - אריק ניווט

בלי זיקוקי די-נור של "אני אנווט" או תיפוף פומבי על החזה של עצמו, אריאל שרון השיג את מה שחתר אליו בתחילה, והוכיח שבעניינים פוליטיים הוא יכול עדיין ללמד שיעור או שניים. ממשלת אחדות, עם פרס וברק, נותנת לו את הלגיטימציה הבינלאומית ששרון נזקק לה כל כך כדי להשקיט את תופי ההסלמה, ומעניקה לו מטריה פרלמנטרית רחבה. איש אינו יכול להבטיח שזה יקנה לו כהונה עד סוף הקדנציה של הכנסת; אבל זה המקסימום ששרון היה יכול לצפות לו, והוא השיג אותו מהר, יעיל ובשקט.
עזרו לו בכך השקט הפנימי במפלגתו, שהשמחה על השיבה הפתאומית לשלטון מרגיעה בינתיים את המהומות האפשריות בתוכה על חלוקת תיקים – סביר שמהומות כאלה, אם יפרצו לנוכח כמות התיקים הזעומה, יהיו קטנות ביחס – וליקוי המאורות המוחלט במפלגת העבודה. אהוד ברק השלים הלילה את מלאכת ההרס במפלגת העבודה, ואת המחיר תשלם המפלגה בחודשים הבאים.
בעבודה היו קרועים סביב ההליכה לאחדות. הסקרים אמרו שרוב מוחלט של תומכי העבודה ומרצ רוצים ממשלה כזו, הצורך בשיקום והגדרה מחדש אמר אחרת. לתוך הוואקום הזה נכנס ברק, בזיג-זג המפואר ביותר בדברי ימי הפוליטיקה הישראלית. כולנו כבר נואשנו להבין למה ברק עושה מה שהוא עושה; הפעם, כנראה, עמדה לו הידיעה שאם יילך הביתה הוא לא יכול לצפות לחסד נעורים דומה לזה שיש לנתניהו בליכוד, יחד עם הכרח טבעו. זהו ברק, ואין כנראה הסבר אחר.
כמה זמן תחזיק ממשלת הענק הזו, על הקבינטים השונים בתוכה, מעמד? תלוי בהתפתחויות. הישארותו של ברק עשויה להחיש את מלחמת הירושה בעבודה, והמנהיג החדש, אם יהיה כזה, ידחוף לפרישה ברגע שירגיש חזק מספיק. מנגד, הלחץ החיצוני ונוכחותם של ברק ופרס, שני אנשים שיש להם אינטרס עליון בהמשך כהונת הממשלה, יפעלו נגד פירוק כזה. התחזית? בעתיד הנראה לעין, יש לשרון את הממשלה היציבה ביותר שיכול לצפות לה בתנאים הפרלמנטריים הנוכחיים.