ממה ילדיכם באמת חוששים ביום הראשון ללימודים? לא מלימודים
אתם רוצים שהם יצליחו, יבינו את החומר ויתקדמו, אבל אותם הרבה יותר מטריד ליד מי ישבו ועם מי ישחקו. המחנך אבינועם הרש: אל תשכחו לברר מה מצבם החברתי
מעל 25 שנה עברו ואני זוכר את הרגעים הללו כאילו קרו אתמול. בתוך שניות שנדמו לי כנצח, אני קולט איך כל החברים שלי בכיתה מוצאים לעצמם בן זוג ומתיישבים במקומם, ורק אני מוצא את עצמי יושב ליד כיסא ריק שלא הפסיק לדקור ולשפד אותי בריק הגדול, שגרם לי להרגיש כאילו מישהו תלה מעלי שלט ענק של ניאון: "זהירות, מפסידן. לא להתקרב".
ואז המחנך החדש התחיל לדבר והיה נרגש, ואפילו נתן לנו במבה וביסלי וכולם צוחקים ונהנים ורק אני מרגיש איך דוקרנים מברזל נתקעים לי בלב ומצלקים אותי, כי מה אכפת לי עכשיו כל הדיבורים האלו על תחילת שנה אם בכל רגע שעובר אני מושפל ונבוך מול כל החברים שלי בכיתה, כי אין לי בן זוג?
איפה הילד שלך באמת נמצא?
בדיוק בגלל הסיפור הזה לפני שנתיים, כשקיבלתי לראשונה את כיתה ו' בבית ספר 'חומת שמואל' בהר חומה ולא הכרתי אף תלמיד, מיד אמרתי להם שביום הראשון נשחק קצת במשחק הכיסאות והעברתי בכוונה פעילות שמצריכה בכל חצי שעה להתחלף במקום, עד שאני אקלוט יותר טוב את האינטראקציה בין התלמידים ובכל אופן הכלל שלי היה: אף תלמיד לא יושב לבד, אלא מקסימום מצטרף לשולחן אחר.
באופן כזה התלמידים יודעים שביום הראשון אין באמת מקומות קבועים, כך שגם אין מה לפחד מהמעמד המלחיץ הזה שבעצם אומר לך באופן רשמי מה וכמה אתה שווה מבחינה חברתית, כמעט כמו החוויה המלחיצה של סידור החדרים לטיול השנתי.
השבוע חבר שיתף אותי בכך שהוא ממש מתרגש לקראת העליה לכיתה א' של הילד שלו. "הלכנו אתמול להיפגש עם המחנכת החדשה שלו, טיפוס מקסים. אני ממש מקווה שיהיה לילד שלי טוב בכיתה".
"תגיד", שאלתי אותו. "יצא לך לקחת את הילד שלך לשיחה קצרה ולשאול אותו ישירות, אם יש לו חברים וליד מי הוא אמור לשבת בכיתה?"
הוא הסתכל עלי במבט של אחד שלא מבין מה רוצים ממנו וענה לי: "לא, לא יצא לי, אבל אני מניח שהוא כבר יסתדר, לא?"
"לא", עניתי. "וזו במחילה אחת מהבעיות היותר מוכרות של חלק מההורים. בכל מה שנוגע לציונים ולתעודות הם לא מניחים הנחות, אלא מתקשרים למורים, שואלים ולוחצים, אבל משום מה, ברגע שזה מגיע לעניין החברתי ולתחושת הביטחון של הילד שלהם בכיתה, כאן משום מה הם פחות אסרטיביים ומניחים שאם הילד לא יגיע מעצמו וידווח להם על משהו חריג, כנראה שהכל בסדר. אז לא, הכלל של 'נו ניוז גוד ניוז' לא באמת תקף ואתה צריך לדובב ולדבר עם הילד שלך, בכדי להבין איפה הוא נמצא מבחינה חברתית".
אז הוא שאל, ואתמול בבוקר התקשר אלי ואמר לי שמזל שהוא שאל, כי לילד שלו אין מושג ליד מי הוא הולך לשבת בכיתה וזה מאוד מציק לו, רק שהוא, ילד בכיתה א', לא ידע למצוא את המילים המתאימות בכדי לשתף את ההורים שלו.
הכי טובים שהם יכולים להיות
ויודעים מה? זה לא באמת משנה אם אנחנו מדברים על כיתה א', ו' או יב', התפקיד שלנו כהורים זה לדאוג קודם כל לתחושת הביטחון ולכך שהילד ירצה להגיע לבית הספר עם חיוך על הפנים והדרך לשם עוברת דרך המבחנים החברתיים.
שאלו את הילדים מי החברים הטובים שלהם. שאלו אותם אם הם מגיעים לבית הספר עם חיוך ואם לא, שישתפו אתכם מדוע לא. ובסוף, והכי חשוב: הסבירו להם שאתם שם בשבילם ושאם נדמה להם שהיום הראשון קשה להם במיוחד מבחינה חברתית, זה לא סוף העולם, כי יש כלים ודרכים להתמודד עמו.
ואם יש משפט אחד בנוסף לעניין החברתי שהייתי מכניס לטור פתיחת השנה החגיגי הזה, הוא להסתכל לילדים שלכם בלבן של העיניים ולהגיד להם באופן חד משמעי שמבחינתכם, אתם לא רוצים שהם יהיו הכי טובים, אלא אתם רוצים שהם יהיו הכי טובים שהם יכולים להיות. דקוּת קטנה, אבל הבדל של שמיים וארץ.
שיהיה לכם ולנו מסע קסום, שבו נוכל, באמצעותכם ההורים, להמשיך ולגרום לילדים שלכם לאהוב את החוכמה והידע ולזכור את המשפט של ר' מנחם מנדל מקוצק: לגרום להם להרים את השמיים.
