יומן קריאה

הילדים לא קוראים אם אין ציורים? קבלו כמה ספרי קומיקס מומלצים

אחד מיתרונות הקומיקס הוא שהוא מדבר לכולם, אפילו לכאלה שלא נוגעים בספר עם מקל. מיה מיטב חפרה וחקרה ואספה עבורכם כמה המלצות מצוירות - איכותיות במיוחד

מיה מיטבפורסם: 04.09.18 08:52
ההוצאות מזהות את הפוטנציאל ומוציאות הרבה ספרי קומיקס בשנים האחרונות
ההוצאות מזהות את הפוטנציאל ומוציאות הרבה ספרי קומיקס בשנים האחרונות

משהו טוב עובר על עולם הקומיקס הישראלי בשנים האחרונות. הרבה בזכות פועלם של קומץ משוגעים לדבר, לצד פזילת ההוצאות הגדולות לספרי קומיקס, אשר זוכים להצלחה מעבר לים.

 

סדרות מתורגמות, כמו: "בון", "שהאזאם" ועוד, הרואות אור בהוצאת 'כנרת', תחת כנפיה של העורכת הידועה בחיבתה לז’אנר – מיכל פז-קלפ, סדרת "הקמע" המצליחה בהוצאת כתר, וסדרות שכבר הפכו לקלאסיקה כמו: "טין טין" ו"אסטריקס", שזוכות כבר שנים לאהדת הילדים. אפילו אלה שלכאורה "לא אוהבים לקרוא". זהו אחד מיתרונות הקומיקס – הוא באמת מדבר אל כולם. גם ספרים מקומיים מתחילים לצבור תאוצה, דוגמת: "מיקו בל", מאת ליאת רוטנר וארז צדוק (דני ספרים) וסדרת "הסייר העשירי" המבטיחה של דורית מיה גור (כנרת).

 

גזרת הרומנים הגרפיים (שהם סוג של קומיקס למבוגרים) פורחת גם היא – החל ב"יומנה של אנה פרנק" – הפרויקט עטור השבחים של ארי פולמן והמאייר דוד פולונסקי (כנרת), וספרים לקהל הבוגר, דוגמת: "אין אה ריליישנשיפ" המבריק של תמר בלומנפלד (כתר) ועוד רבים וטובים.

 

אך בואו נזכור שכל המהלכים האלו לא היו מתממשים אם לא היה פה קהל של ילדים, נוער ואף מבוגרים, המשווע לספרי קומיקס משובחים. ויש פה. לא מיליונים, בכל זאת אנחנו ארץ קטנה עם שפם, אבל יש קהילה ויש קומיקסאים/ות מצוינים. יעידו על עך כל שוחרי פסטיבל אנימיקס, שחל בכל קיץ בסינמטק תל אביב, המוזיאון הישראלי לקריקטורה וקומיקס בחולון, המציג תערוכות קבועות ומתחלפות ומרכז פעילויות בנושא, וכמה חנויות ייעודיות אליהן עולים לרגל מכל רחבי הארץ, במיוחד ביום הקומיקס הבינלאומי.

 

 

כהכנה לכתיבת טור זה קראתי את התרגום החדש של ספר-החובה-לכל-חובב-קומיקס הנקרא בפשטות: "להבין קומיקס". כתב וצייר אותו סקוט מקלאוד, אשר הוא לא פחות מאשר האינשטיין של עולם הקומיקס, וכדאי מאוד להקשיב להרצאת "טד" המרתקת שלו כהקדמה לקריאה. הספר, אשר עד היום שימש כתנ"ך ללימודי קומיקס גם בגרסתו האנגלית, הוא ספר על קומיקס המצויר כקומיקס כדי להוכיח, להדגים ולנמק את כל אותם אמצעים אמנותיים העומדים לרשות אותה "אמנות הסמויה מהעין" (כפי שכתוב בכותרת המשנה). הוא מאתגר לקריאה, אך למדתי תוך כדי תנועה, ואני יכולה לומר שאני מתבוננת עכשיו אחרת על החיים בריבועים. תורגם לאחרונה ע"י דבי איילון ויצא בשת"פ של הוצאת כנרת, קו אדום והקיבוץ המאוחד (ובתמיכת מפעל הפיס).

 

לשמחת כל אותם ילדים שלא-נוגעים-בספר-עם-מקל-אלא-אם-זה-קומיקס והוריהם החולמים על הימים בהם היו בולעים ספרים במהלך החופש הגדול, יצאו לאחרונה כמה ספרי קומיקס מומלצים למגוון גילאים.

 

אין כמו הומור פיפי-קקי כדי לשעשע את הילדים
    אין כמו הומור פיפי-קקי כדי לשעשע את הילדים

     

    אנטול הגדול 1 – יצאנו לדרך

    כתבו: אן דידיה ואוליביה מולר.

    איורים: קלמן דבו.

    מצרפתית: מיכל אסייג.

    הוצאת סיגליות.

     

    הראשון בסדרת ספרים שעושה עלייה מארצם של גיבורי קומיקס ידועים, כמו: טין טין ואסטריקס הגאלי. זהו אוסף של 14 רצועות קומיקס המביאות את עלילותיו של ילד פרוע ושטותניק, בעל נטיה להסתבך בצרות, בשם אנטול וחבורתו – הם עושים שטויות בשיעורי שחיה, בבית הספר, במחנה קיץ הרחק מהבית, ובקיצור – בכל מקום. באורח פלא הם מצליחים להיחלץ מכל סיטואציה ללא פגע או השלכות למעשיהם. אין כמו הומור סלפסטיק ופיפי-קקי בשביל לשעשע את הילדים ולהעביר זמן קריאה בכייף. זהו לא ספר מתוחכם או מעודן כאחיו הצרפתים, אבל הרי ידוע כי הצחוק יפה לבריאות, ועדיף שהילד ידפדף בספר, מאשר יבהה במסך.

     

    האיורים צבעוניים ומשעשעים, בעלי קו חופשי בסגנון נוטה לקרטוני (מהמילה cartoon), עם אפיוני דמויות מוגדרים, אשר משרתים את המטרה - סיפורים קצרים העומדים בפני עצמם (כלומר, זהו לא סיפור בהמשכים). הייתי מצפה לקרוא בגב הספר (או בעמוד האחרון) כמה מילים על מוצאו של אנטול והצלחתו מעבר לים, מידע שהתקשיתי למצוא גם ברחבי הרשת – האם הקומיקס פורסם בעיתון / אתר כלשהו, או שכך הספרים נכתבו במקור?

     

    בן ה-10 שלי, אשר תמיד מתלונן שאין לו מה לקרוא (צחוק אירוני קל), לא רצה לפתוח את הספר כי הוא נראה לו "לקטנים", אבל כאשר הקראתי לו את הרצועה הראשונה והוא נאלץ להקשיב בעל כורחו, ראיתי שהוא מחניק כמה חיוכים. ילדה בשם מעין (כיתה ג') כתבה באתר "חמ"ד של עברית": "אני ממליצה על ספר אנטול הגדול כי הוא הספר הכי מצחיק שקראתי".

    מתאים לגילאי 7-10, מנוקד.

     

    לא סתם קומיקס לילדים, אלא אומנות העונה לכל כללי הטקס
      לא סתם קומיקס לילדים, אלא אומנות העונה לכל כללי הטקס

       

      הרפתקאות ריקטי סטיץ' 1 – הדרך לאפולי

      יוצרים: בן קוסטה וג'יימס פרקס.

      תרגום מאנגלית: ארז אשרוב.

      הוצאת כתר.

       

      הרפתקה מסמרת שיער על שלד מדבר המנגן בלאוטה, בשם "ריקטי סטיץ'" וחברו גוש הג'לטין, בעולם הרוס ואפל, אשר שולטים בו כוחות רשע. נשמע מופרך? אלה הם נתוני הפתיחה של ספר הקומיקס המצוין שיצרו הצמד בן קוסטה וג'יימס פרקס. זהו ספר שממש קם לתחיה בזמן הקריאה ומפעיל את כל החושים - בזכות האיורים המרהיבים ומלאי התנועה והשירה של השלד-הזמר-הנודד שלא יוצאת מהראש. אך בראש ובראשונה, "ריקטי" מפעיל את השכל – מכיוון שהוא כתוב בשפה גבוהה (ומתורגם מצוין) ומצריך חשיבה, הבנה ורפרנסים שונים מעולם הפנטזיה. זהו לא "סתם" קומיקס לילדים, אלא אומנות העונה לכל כללי הטקס, כפי שהציג סקוט מקלאוד ב"להבין קומיקס". כשתקראו, תבינו בעצמכם על מה אני מדברת, גם בלי שום ידע מקדים.

       

      הסיפור נפתח בחלום של "ריקטי סטיץ'" בצבעי שחור לבן, המלווה בשיר, אשר בהמשך מתברר שזהו חלום חוזר שילווה את כל מהלך הספר, ויטריד את מנוחתו של השלד ושל הקוראים. כבר כאן מופיעים ניצני ההומור האירוני שמתפתח בספר – שלד אשר חולם, מרגיש רגשות, מוטרד ו"חופר"? אכן כן. "ריקטי" הוא שלד שונה מכל השלדים שבעולמו. הוא מדבר, שר ומחזיק קשת מרשימה של רגשות – הוא מכונה "סטיץ'", כי זהו כינוי גנאי ל"חרזן" או זמר נודד. נקודת הפתיחה לספר היא, כאשר השלד מפוטר מעבודתו כמנקה של חדר העינויים בצינוק של "מחילות ומרבצי תחתיות בע"מ". כן, זהו עולם אפל ואכזרי, הנשלט על ידי "בוגארטים" ו"גובלינים" בתקופה שנקראת, "עידן הצינוק". השלד וחברו הטוב - גוש צמיגי של ג'לטין חי ומרגיש - יוצאים למסע חיפוש אחרי מי ש"ריקטי" היה בחייו הקודמים (כשהיה בן אדם), כאשר הרמז היחיד שיש לו הוא השיר החוזר על "הדרך לאפולי" מסיוטי הלילה. בדרך הם יתמודדו עם סכנות רבות, יפגשו מפלצות שונות ומשונות, מלכים אפלים, שד פגר, חד קרן, גנום ואימפ (סליחה על הצרפתית) ויגלו שכמו תמיד, הכי חשוב בחיים (ובמתים) זה כמה חברים טובים לצדך.

      מתאים לגילאי 10 ומעלה.

       

      שאלות של זהות עצמית, אהבה וחברות, מגדר ומשיכה מינית
        שאלות של זהות עצמית, אהבה וחברות, מגדר ומשיכה מינית

         

        דרמה

        יוצרת: רֵיינה טֶלגֵמֵאייר.

        תרגום מאנגלית: אורנה כץ.

        הוצאת כנרת.

         

        היוצרת עטורת השבחים אשר כתבה ואיירה את הספרים הנהדרים: "חיוך" ו"אחיות", רֵיינה טֶלגֵמֵאייר, עושה זאת שוב. הפעם היא מביאה את סיפורם של נערה בשם קלי, חובבת תיאטרון מושבעת, וחבריה, להפקה של הצגת סוף השנה בבית הספר. הספר מתמקד דווקא באחורי הקלעים של ההצגה ולא בשחקנים, אבל מתברר שיש שם לא פחות דרמה מאשר על הבמה עצמה (קריצה כפולה). היוצרת מתעסקת באופן ישיר ומעורר הזדהות (גם במי שכבר הדחיקה עמוק את גיל ההתבגרות) בשאלות של זהות עצמית, אהבה וחברות, מגדר ומשיכה מינית, מוטיבציה וחלומות.

         

        שתי אנקדוטות: הראשונה - המתבגר, שאינו נוהג לקרוא את גב הספר, חשב שזהו ספר המשך לשני הספרים הראשונים, בגלל הדמיון בעיצוב וכן הדמיון בין קלי לדמות הראשית המככבת בספריה הקודמים, ובגלל שמסופר על אותו בית ספר באותן השנים. רק כשהגיע להסבר של היוצרת בסוף הספר, הבין שהספר הזה עומד בפני עצמו. נקודה למחשבה באשר לבידול משתי היצירות הראשונות.

         

        השנייה – אני מצאתי את ההבעות של הדמויות המאוירות מוגזמות ולא עומדות באותו קו עם העלילה, שבסך הכל מובאת באופן די ריאליסטי. הדמויות מופתעות מדי, נבהלות נורא, העיניים שלהן כמעט יוצאות מהמקום – בסגנון קצת "קרטוני" (מהמילה cartoon). אבל נערה שהעליתי בפניה את העניין, אמרה שבעיניה זה דווקא מצא חן. בקיצור, על טעם וריח.

        מומלץ לגילאי 10 ומעלה.

         

        אורית ברגמן במפגש עם נערות בסין
          אורית ברגמן במפגש עם נערות בסין

           

          חמשיר ספרותי עם אורית ברגמן

          מאיירת, סופרת ילדים ויוצרת לתיאטרון. ספר הילדים האחרון שכתבה נקרא 'פעם עקב אחרי לוויתן' והוא מספר על ילדה שיום בהיר אחד מתחיל לעקוב אחריה לוויתן שאף אחד אחר לא רואה, ועל הדרך האמיצה בה היא מצליחה להיפטר ממנו.

           

          1. איזה ספר אהבת והשפיע עליך כילדה?

          אהבתי מאוד את הספר פטר והזאב. הקסים אותי האומץ של פטר, והייתי מרוצה מהסוף בו רואים (אבל לא כתוב) שהברווזה הטילה ביצה בבטן הזאב. זאת דוגמה נהדרת לסוף שנראה לי היום כאמא מחריד, אבל עובד לגמרי בהגיון ילדי. יש לי את המהדורה הישנה והמקושקשת מהילדות שלי. האיורים השחורים והמסוגננים שלו מאוד השפיעו על הטעם שלי כמאיירת.

           

          פטר והזאב - המהדורה הישנה שלי מהילדות
            פטר והזאב - המהדורה הישנה שלי מהילדות

             

            2. אם היית דמות מסיפור – מי היית רוצה להיות?

            הייתי רוצה להיות הציפור כי היא יכולה לעוף, וגם כי היא שותפה מלאה לתפיסת הזאב. בסוף הסיפור היא לוקחת קרדיט על תפיסת הזאב, שזה מאוד נחמד בעיני והופך אותה לגיבורת הסיפור לא פחות מפטר.

             

            3. האם הילדים נותנים לך השראה לכתיבה?

            הילדות שלי והילדות של הילדים שלי הם המקור לרוב הספרים שלי, אבל לא רק. לפעמים דברים שקורים לי בתור מבוגרת מוצאים את דרכם לספר. הספר "פעם עקב אחרי לוויתן", מתחיל בפרידה מחברה בשם נורית, שהייתה חברתי הטובה ביותר בבית הספר היסודי. זה היה המשבר הגדול הראשון בחיי ואני עדיין זוכרת אותו היטב. את הזיכרון הזה חיברתי לחלום שחלמתי כשהייתי סטודנטית בניו יורק. בעיר אפורה שלחוף אוקיינוס אפור ירד גשם אלכסוני קר בלי הפסקה. בין הים לעיר הפרידו מזחי מתכת עצומים. רצתי לאורכם, מנסה לשחרר את הלוויתן העצום ששחה לצידי ולהחזיר אותו לאוקיינוס. שני הזיכרונות האלו חיכו לרגע דרמטי בחיים שלי כדי להיפגש ולהפוך לספר.

             

            יצירות של ילדים, בהשפעת ספריי
              יצירות של ילדים, בהשפעת ספריי

               

              4. מה התגובה הכי מרגשת שקיבלת מילדים על ספרייך?

              ילדים כבר כמעט ולא כותבים מכתבים לסופרים. אני זוכרת שאמא שלי, סופרת הילדים תמר ברגמן, הייתה מקבלת מכתבים מילדים ועונה להם בתשומת לב. לפני שנה היא נפטרה, וכשעברתי על המסמכים שלה, גיליתי את המכתבים ששמרה.

               

              אני מסתובבת הרבה במסגרת סל תרבות בבתי ספר ופוגשת ילדים. המפגשים המרגשים ביותר הם אלו בהם המורות הכינו את הילדים לקראת המפגש, אז הילדים מצפים לבואי ומכינים יצירות הקשורות לספרים. מצורפות עבודות מקסימות שעשו ילדים באחד מישובי עוטף עזה. כשביקרתי בסין לצורך קידום ספר הנוער שלי 'יומנה של לוכדת כרישים' היו לי מפגשים מרתקים עם ילדים. קבוצת ילדות עיתונאיות ראיינה אותי למגזין הספרייה בבית הספר, ובכל מקום כולם רצו להצטלם איתי.

               

              5. ממה את מתחילה ספר – מהסיפור או מהאיורים?

              לפעמים סיפורים מתחילים מציור ולפעמים מטקסט. הדימוי של לוויתן שעוקב אחרי, חיכה עשרות שנים עד שמצאתי לו את הסיפור הנכון.

               

               
              הצג:
              אזהרה:
              פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
              כותבת לילדים ולנוער ('אמא, מה זה עושה?׳ ו"אני רוצה את המוצץ שלי!" בהוצאת דני ספרים, סדרת 'הבלוגר' בהוצאת כתר), נשואה ואמא לשלושה בנים. מאז ומתמיד אהבתי לקרוא. אני רואה חשיבות, אחריות וזכות גדולה בהעברת האהבה הזו לדור הבא, אם בכתיבה, בשעות סיפור או בהרצאות בבתי הספר. אומרים שילדים היום לא קוראים, שיש להם הסחות דעת, והפרעות קצב, וריבוי מסכים, ומשחקי מחשב, ומיליון חוגים, ושיעורים... אני מאמינה שקריאת ספרים היא חלק מבריאות הנפש, וחוויה מדהימה לחלוק עם אהובינו הקטנים.