ללואיס קרול הייתה חברה בת תשע, והוא רצה לשלוח לה 182 נשיקות
מכתב ששלח הסופר האנגלי ("עליסה בארץ הפלאות") לילדה בשם גרטרוד צ'אטוויי, מעלה תהיות על דמותו ונטיותיו. היום זה בוודאי היה עולה לו בהרשעה
מי לא מכיר את הכובען המטורף, את המפטי דמפטי, את החתול צ'שייר? כולם מככבים ב"עליסה בארץ הפלאות", ספר שאהוב על ילדים ומבוגרים כאחד ונמצא על מדפי ספרים ברחבי העולם עד היום. המחבר שלו, צ'רלס לוטווידג' דודג'סון - הידוע בשם העט לואיס קרול - שילב בין דמיון מפותח ויצירתי לחשיבה לוגית מתחכמת ונחשב לאחד מגדולי היוצרים בכל הזמנים ולדמות מסקרנת במיוחד.
הוא נולד ב-27 בינואר 1832 בכפר דיירסברי שבאנגליה, ילד שלישי מתוך 11 אחים ואחיות. מאביו ירש חיבה למתמטיקה, ללוגיקה ולכתיבת נונסנס, ומגיל צעיר השתעשע בכתיבת סיפורים ובהעלאת הצגות של תיאטרון בובות עם אחיותיו. יחד עם זאת, היה ילד מופנם ומתבודד שסבל מגמגום קל והשקיע את כל מרצו בלימודיו. כשהיה בן 23, החל לעבוד כמרצה למתמטיקה באוניברסיטת אוקספורד היוקרתית והסכים לקבל את תנאי הקבלה שחל שם באותה תקופה – להיות כומר ולא להינשא. בנוסף לעבודתו האקדמית, פרסם שירים וסיפורים קצרים: כתיבתו הייתה משעשעת, סאטירית והתבססה על משחקי מילים וחידודי לשון. ב-1856 פרסם שיר תחת השם לואיס קרול והחל לאמץ את הדמות כאלטר-אגו שלו: בעוד שדודג'סון היה מרצה משעמם ומנוכר ששנא את תלמידיו, קרול פיתח מיומנויות בתיאטרון, בציור ובצילום ונהנה לשהות בחברת ילדות קטנות - הוא היה מספר להן סיפורים, מתכתב איתן, ממציא עבורן משחקים ומצלם אותן, לעיתים בעירום. הקשרים הללו עוררו ביקורת חריפה במהלך השנים. היום זה בוודאי היה עולה לו בהרשעה, אבל באותה תקופה נחשבו הקשרים הללו למקובלים ואף התקיימו בהסכמת ההורים.
הקשר המפורסם ביותר הוא זה שהיה לו עם אליס לידל בת השש, בתו של דיקן האוניברסיטה שבה לימד, שעבורה כתב את הספר "הרפתקאות עליסה בארץ הפלאות" (1856) ואת ספר ההמשך "עליסה בארץ המראה" (1871). עם זאת, עיון בשפע צילומיו, ציוריו ומכתביו של קרול מעלה שלידל לא הייתה הילדה היחידה בחייו: אחת מחברותיו הטובות הייתה גרטרוד צ'אטוויי, לה הקדיש את הספר "ציד הסנרק" (1876). קרול הכיר את צ'אטוויי ב-1875 במהלך חופשת קיץ משותפת. הוא היה אז בן 43, והיא בת תשע. במהלך החופשה צייר את הילדה מספר פעמים, ולאחר מכן התכתב איתה. באחד המכתבים הראשונים ששלח לה, הוא מהלך על הקו הדק שבין תמימות לפיתוי. האינטימיות הזו, שבאותה תקופה לא נחשבה לסטייה, שיקפה בעיקר חברוּת, ובכל זאת, קורא בן ימינו לא יכול שלא להרגיש אי-נוחות מולה, לצד התמוגגות מחידודי הלשון:
קרייסט צ'רץ אוקספורד, 28 באוקטובר 1876
גרטרוד היקרה לי מכל,
תופתעי, תתעצבי ותתמהי לשמוע באיזו מחלה מוזרה חליתי מאז שהלכת.
קראתי לרופא ואמרתי: "תן לי איזו תרופה, כי אני עייף".
הוא אמר: "הבל הבלים! אינך צריך תרופה: לך למיטה!"
אמרתי: "לא. אין זו עייפות מהסוג שדורש מיטה. אני עייף בפרצוף".
הוא הרצין מעט ואמר: "אה, זה האף שלך שעייף. לפעמים אדם מדבר יותר מדי כשהוא חושב שאף אחד לא חכם כמוהו".
אמרתי: "לא, זה לא האף. אולי זה השיער".
ואז הוא הרצין מאוד ואמר: "עכשיו אני מבין: ניגנת יותר מדי בפסנתר".
"לא, באמת שלא!" אמרתי. "וזה לא בדיוק השיער: זה יותר בגלל האף והסנטר".
ואז הוא נראה הרבה יותר רציני, ואמר: "אולי הלכת יותר מדי על הסנטר שלך בזמן האחרון?"
אמרתי: "לא".
"טוב!" אמר. "זה מבלבל אותי מאוד. אתה חושב שזה השפתיים?"
"כמובן!" אמרתי. "זה בדיוק העניין!"
ואז הוא נראה רציני מאוד באמת, ואמר: "אני חושב שאולי נתת יותר מדי נשיקות".
"ובכן, באמת נתתי נשיקה אחת לילדה, חברה קטנה שלי".
"חשוב שוב", אמר. "אתה בטוח שרק אחת?"
חשבתי שוב ואמרתי: "אולי היו 11 פעמים".
ואז אמר הרופא: "אסור לך לתת עוד נשיקות עד ששפתיך ינוחו זמן מה".
"אבל מה אעשה?" אמרתי. "תבין, אני חייב לה עוד 182".
ואז הוא הרצין כל כך, עד שדמעות זלגו על לחייו, והוא אמר: "אתה יכול לשלוח אותן בקופסה".
ואז נזכרתי בקופסה קטנה שפעם קניתי בדובֵר, וחשבתי שיום אחד אתן אותה לילדה קטנה זו או אחרת. אז ארזתי את כולן בתוכה בזהירות רבה.
הודיעי לי אם הן הגיעו בשלום, או שמא אבדו כמה בדרך.
ידידך האוהב,
צ"ל דודג'סון
בניגוד לאליס לידל ולילדות אחרות, שניתקו את הקשר עם קרול בבגרותן, צ'אטוויי נותרה איתו בקשר חם עד יום מותו. בכל המכתבים ששלח לה, תמיד כינה אותה "גרטרוד היקרה לי מכל", וחתם ב"ידידך האוהב".
דודג'סון מת ב-1898 מדלקת ריאות, רווק ובודד. מחקרים רבים שנעשו סביב דמותו האניגמטית ויצירותיו האניגמטיות לא פחות, ניסו לפצח את סוד הקסם של כתיבתו ואישיותו הן בהתאם לרוח התקופה שבה פעל, והן מנקודת מבט עכשווית. אילו היה לואיס קרול בחיים היום, אולי הוא היה מצליח להסביר לנו את פשר אותם יחסים מתעתעים שקיים עם ילדות קטנות, או שאולי היה עונה בקולה של דמות הדוכסית מ"עליסה בארץ הפלאות": "והמסר של זה הוא: 'היי כפי שאת נראית', או, ביתר פשטות: 'לעולם אל תדמי שאת לא אחרת ממה שעלול להיראות לאחרים שמה שהיית או יכולת להיות, לא היה אחרת ממה שהיית עלולה להיראות להם אחרת'". בקיצור, ממש-ממש לא פשוט.
______________________________________________________
כשיאיר לפיד היה בן 12, הוא כתב לאביו מכתב יוצא דופן. הקליקו על התמונה:
לצד ניסיון מצטבר בעולם ההפקות, התחילה צעדיה ברשת כעורכת-יוצרת באתר "בא במייל" וכבלוגרית באתר "מהוזה" וצברה קהילת קוראים מגוונת.
בדצמבר 2016 הוציאה לאור אסופה של סיפורים קצרים בשם "סיפורים קטנים", וייסדה את ליין "שורטס" כבמה ליוצרים שידם וליבם בסיפור הקצר.
הבלוג "סיפור מכתב" משלב את האהבות הגדולות שלה - סיפורים, נוסטלגיה, דינמיקה ומערכות יחסים.
