רגע לפני שהמטוס המריא בחזרה לישראל, קיבלה מעצבת התכשיטים קרן וולף שיחת טלפון שתפסה אותה לא מוכנה. על הקו היתה פאטי ווילסון, אחת הסטייליסטיות החשובות בעולם כיום ועורכת אופנה במגזין ווג איטליה, אך וולף חשבה שמדובר בכלל בפאטי אחרת. "מה הסיכוי שפאטי ווילסון תתקשר אליי? חשבתי שזאת איזו פאטי מברוקלין", משחזרת וולף את שיחת הטלפון שהתקיימה לפני חודשים ספורים, "רק כשהיא חזרה על השם, הבנתי עם מי אני מדברת".
הדיאלוג עם ווילסון המשיך עם נחיתתה של וולף בחזרה בישראל, והתוצאה היא תכשיט המופיע בשער הפנימי של גיליון סתיו-חורף 2018-19 החדש של V Magazine ותכשיטי שפתיים בעיצובה של וולף שמככבים בשתי הפקות אופנה מרשימות בין עמודיו. במקביל, מספרת וולף, הגיע אליה אימיייל ממיילי סיירוס, שביקשה פריטים לגאלה של מוזיאון המטרופוליטן שהתקיימה במאי האחרון. "הצעתי לניר בעלי לעלות על מטוס. המחיר של שליחות בהולה לניו יורק יקר יותר מטיסה", היא מגלה, "אז הוא הרוויח כמה ימים בניו יורק, מיילי קיבלה טבעות, ופאטי קיבלה תכשיטים נוספים. מאוד ריגשה אותה העובדה שעשינו מאמץ מיוחד לעלות על טיסה מישראל בשביל זה".
וולף עדיין מתרגשת כמו גרופית כשהיא מספרת על הסלבריטאיות ועורכי המגזינים שגילו אותה – המעצבת הישראלית שפועלת מתוך סטודיו קטן בנווה צדק בתל אביב. מאז התכשיטים שלה נמכרים באתר המוערך ShowStudio של הצלם הבריטי ניק נייט, ליידי גאגא פרגנה לה באינסטגרם ("היא העצמה נשית מהלכת", אומרת המעצבת), קיילי ג'נר התאהבה בעיצוביה, ומגזינים כמו ווג ו-V סימנו אותה.
הפריצה לתעשיית הזוהר הבינלאומית מצטרפת לפעילותה הענפה של וולף, שכבר יצרה בעבר שיתופי פעולה עם מעצבים כמו גליה להב (בשבוע ההוט קוטור האחרון בפריז) והסטייליסטית אנה טרווליאן. גם בישראל היא נחשבת למעצבת תכשיטים מובילה ולחביבת הכלות, אבל כרגע היא מעדיפה להשקיע את האנרגיות ביצירת קשרים מעבר לים. "בארץ אוהבים מתנות, ואני פחות עסוקה בזה. אני מעדיפה את הכוכבות הבינלאומיות", היא מצהירה.
"הבנתי שהחלום שלי תלוי במצב הפוליטי כאן"
לאסטרטגיה החו"לית של קרן וולף, המותג והמעצבת, קדם משבר שגרם לה להבין כי המציאות הישראלית אף פעם אינה מבטיחה יציבות. הטריגר היה מבצע צוק איתן ב-2014, שערער את תחושת השליטה שלה בעסק. "העובדים בחנות בנווה צדק סירבו להגיע כי לא היה לי ממ"ד, ובחנות בכיכר המדינה הזכוכיות רעדו והעובדים פחדו", היא מספרת, "חטפתי סטירה מצלצלת. הבנתי שלא משנה כמה מוכשרת אהיה וכמה אעבוד קשה, החלום שלי תלוי במצב הפוליטי כאן ואם משהו קורה – אני מתרסקת".
שקלת לעזוב את ישראל?
"יש לי אזרחות אירופאית מאבי הגרמני, אבל בחרתי לחיות פה ולגדל פה את שתי הילדות שלי, בנות 10 ו-6. זה לא יותר זוהר לחיות בחו"ל – זו הקרבה. מבחינת קריירה, אין ספק שמגורים בחו"ל היו מקפיצים אותי, אבל מבחינה אישית אני לא רואה את עצמי במקום אחר. לפעמים יש תחושת חוסר סיפוק. זה כמו ב'רחוב סומסום', שעוגיפלצת וחבר שלו עזרא אומרים 'אני פה, אבל אני רוצה להיות שם. אני שם, אבל אני רוצה להיות פה'".
אפשר לחיות כאן ולהעביר את רוב הפעילות לחו"ל, כמו דודו בר אור או גליה להב.
"זה תהליך שקורה מעצמו. אני נוסעת המון, ולפחות פעם בחודש אני בחו"ל. לאורך השנים קיבלתי הצעות, כמו לפתוח חנות ברודיאו דרייב בבברלי הילס, וירדתי מזה. אתה לא רוצה להגיע אנונימי לאחד המקומות החמים בעולם. אז אנחנו מפתחים את האונליין וצריך אסטרטגיה נכונה כדי לדעת מה אתה עושה עם הכסף".
אז הצעד הבא הוא להכניס משקיע?
"יש מחיר למשקיעים ולשותפים, וכרגע אני מצליחה לעשות את הדרך באופן עצמאי ללא גב כלכלי מבחוץ. אני לא פה כדי לדפוק מכה וללכת – אני כאן להישאר".
"הבטחתי לעצמי שההצלחה שלי תהיה הדרך להנציח את אמא שלי"
את האמביציה הביאה וולף מהבית שבו גדלה בחולון. את התיכון העבירה במגמה לתיאטרון בעירוני א' בתל אביב, ובגיל 17 כבר שיחקה תפקיד ראשי ב"הבימה" לצד תפקידים בסדרות טלוויזיה, עד שיום אחד במהלך נסיעה להצגה בטבריה בחמש בבוקר, שאלה את עצמה: את רוצה את זה? את רוצה לקום לפנות בוקר ולעלות על הסעה?
"עניתי לעצמי שלא", היא מספרת. למחיאות הכפיים של התיאטרון היא לא מתגעגעת, ומעדיפה את מבקרי האופנה על פני מבקרי התיאטרון. "כשחקן, הביקורת היא עליך – כמעצבת, היא על הקולקציה. אני יודעת להפריד ביניהם. תאהבו, לא תאהבו – בעיצוב אני מרגישה מוגנת יותר". בהמשך פתחה חנות פרחים, עברה לריקוד פלמנקו וב-15 השנים האחרונות היא מעצבת תכשיטים.
"מה מניע אותי? היתה לי אמא קרייריסטית שבאה מכלום והיתה מנהלת בכירה בבנק לאומי", היא מספרת על אמה, שהלכה לעולמה לפני עשור בגיל 58 לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן. "המוטו שלה היה הגשמת חלומות, ועל זה חונכתי. תעבוד יותר מ-24 שעות ביממה – אבל אל תוותר על החלום שלך. כל חיי היה מסלול של יעד, השגת מטרה וחוזר חלילה".
זה בטח מתיש.
"כילדה עם הפרעות קשב קשות, זה יוצר חוסר גדול בהרגשת הערכה. כשיש אמא מצליחנית והישגית – ואני חושבת שגם אני כזו והילדות שלי מרגישות את זה בבית, לטוב ולרע – מגיעים עם זה גם פרפקציוניזם וביקורת. שלא תטעה, קיבלתי המון אהבה, 'אבל תמיד אפשר יותר, לא?!'. ועדיין, אני חושבת שאמא שלי מאוד גאה בי ובאחי (קובי וולף, צלם דוקומנטרי, א"י). יצאו לה שני ילדים עם רעב להצלחה".
"אמא שלי מתה באותו השבוע שבו הפכתי לאמא, והייתי צריכה להספיק ללדת כדי שהיא תראה את הנכדה שלה", ממשיכה וולף, "החוויה הזאת טלטלה אותי ברמה הרוחנית: כשאת הופכת לאם – את הכי רוצה את אמא שלך לידך, וכשאת מאבדת אמא – את מאבדת חלק משמעותי מעצמך. זה היה מעגל חיים מטלטל בדרך מאוד אכזרית. הבטחתי לעצמי שההצלחה שלי תהיה הדרך להנציח אותה".
"אין הסברה כמה חשוב להשקיע באופנה ישראלית"
בתחילת דרכה המקצועית יצרה וולף תכשיטים שהפכו במהרה למזוהים עם כלות בעלות סגנון אמנותי ורומנטי. עם הצלחתה היא התמודדה עם העתקות, צמיחת העסק אונליין והחנות שנפתחה בכיכר המדינה בקיץ 2011, על רקע המחאה החברתית. "היה לי חזון להביא משהו אחר, ופתחתי חנות מתוך צורך של לקוחות מצפון העיר", נזכרת וולף, "אבל באותו שבוע הקימו אוהל מחאה מחוץ לחנות. אני באה ממעמד הביניים, אין לי יותר ממה שיש למישהו אחר".
מצחיק שאת אומרת את זה. לרוב התפישה בישראל היא שמעצבים הם אנשים עשירים שעושים קופה ומוכרים מכנסיים ב-800 שקל ותכשיטים באלפי שקלים.
"אין הסברה כמה חשוב להשקיע באופנה ישראלית. אני לא רוצה להיות במקום של הקורבן – אבל להחזיק בית מלאכה בארץ זה דבר מאתגר. זה אתגר בלתי נתפס לייצר מישראל, מסטודיו בתל אביב, ואני עוד לא מדברת על חומרי גלם וספקים".
שקלת לייצר מחוץ לישראל? נגיד, בסין?
"אני חוששת שזה יהיה על חשבון המוצר או האיכות שלו, ובאופן אישי אני גם לא רוכשת ברשתות מסחריות. נכון להיום, החלום הגדול הוא לתרגם את העשייה לכסף וזאת משימה לא פשוטה. להיות במגזינים ובעיתונים זה מרגש ונהדר – אבל הצלחה צריכה להיות מתורגמת גם לחומר".
"אני אוהבת להיות חלק מהשמחה של הכלות"
וולף שבה ואומרת שהיא משלמת מחיר משפחתי וחברתי גבוה על הבחירה להיות קרייריסטית, מחיר שאותו לא תמצאו בצילומי האינסטגרם הנוצצים שלה. את אזור הנוחות היצירתי עזבה לפני כשנה וחצי, כשהציגה בשבוע האופנה בתל אביב מיצג תכשיטים מדובר על דוגמניות במראה מורבידי ששכבו באמבטיות לבנות מלאות בחלב. המיצג הספיק להציג גם במינאמר, שם עורר רעש תקשורתי, והגיע למדורי החוץ בארץ ובעולם.
לצד העוצמה הוויזואלית, הרגע הזה סימן כקול אמנותי ושונה את מי שמותגה עד אז כמעצבת תכשיטי כלות. "עשיתי דברים אמנותיים קודם, אבל לא היה לזה קהל", היא אומרת, "המיצג הזה חשף אצלי משהו מאוד אישי, את הצדדים האפלים שבי. כשדבר כזה מצליח – זה נותן לך המון ביטחון. זה היה רגע בקריירה שהרגשתי שהתבגרתי".
מהצד זה היה נראה כאילו דווקא בשיא ההצלחה, החלטת לזנוח את הכלות.
"כלות זה תחום שעשיתי המון שנים, ואני עדיין עושה ואמשיך לעשות. אני נמכרת ב-40 בוטיקים בעולם בתחום, לצד מעצבים כמו זוהיר מוראד, ענבל דרור ומוניק לולייה. זה קהל שאני נאמנה לו ואוהבת להיות חלק מהשמחה שלהן. זה מגיע ממקום תמים ונקי. המזל שלי הוא שהצלחתי לפרוץ לארצות הברית בזמן, כשהתחום עוד לא היה ממש מטופל".
מפרגנים לך בארץ?
"הפרגון בארץ לא מובן מאליו – לא מהקולגות, ולא בישראל בכלל. לקבל הכרה על העשייה שלך זה נעים ומרגש, ואני לוקחת את זה בכיף. לא מתנצלת – אוהבת, רוצה, ורוצה הכי גדול, הכי גבוה! את הבינלאומי. אני הכי חזירה ורעבה, אבל כדי להמשיך לשמן את המנוע הזה אני צריכה להיות עם הרגליים על הקרקע".
______________________________________________________
ואיך נראה הבית של מעצבת האופנה מאיה נגרי בצוקי ארסוף?
