פרק ראשון מ"הילד הטוסקני"

הוגו

דצמבר 1944

"לעזאזל," רטן. הוא לא רצה שזה ייגמר ככה, כל כך מהר. הוא ציפה לרשת יום אחד את לנגלי הוֹל ואת התואר, ליהנות בסביבה ממעמדו כבעל האחוזה, סר הוגו לנגלי. הוא התעכב קצרות על אשתו ובנו וגילה שדמויותיהם כמעט לא עוררו בו רגש. היא תסתדר בלעדיו. היא יכולה להמשיך לחיות באחוזה עם הזקן עד שהיא תמצא מישהו אחר, ואין ספק שתמצא. בנו, אותו ילד מוזר ושקט, יהיה צעיר מכדי לזכור אותו. הם ידברו עליו כעל גיבור כשבעצם הוא היה שוטה ארור, מטרה נייחת. זאת היתה משימת הפצצה שלא היתה צריכה לצאת לפועל. כולם ידעו שמטוסי הבלנהיים מיושנים, אטיים ממטוסי האויב. וכשטס צפונה מבסיסו שליד רומא כדי להגיע למטרותיו במתחם פסי הרכבת במילאנו, נאלץ לטוס מעל מאות קילומטרים של שטח בשליטת הגרמנים.

רוצים לקרוא את "הילד הטוסקני" בגירסה הדיגיטלית? הורידו את האפליקציה לאייפון , לאייפד ולאנדרואיד .

הוא ניסה להעריך את המצב באופן הגיוני. הבלנהיים לא יכול לחזור לבסיס גם אם יצליח לסובב את הארגז הישן, ולא סביר שיצליח כשמנוע אחד עולה באש וכנף אחת לא מתפקדת. אבל הוא בטח לא התכוון לצלול בלהבות כמו עוף צלוי. הוא הציץ מבעד לשמשה הקדמית וניסה לבחון את השטח שמתחתיו, אבל לא ראה דבר. הלילה היה שחור משחור. שמים מכוסי עננים. בלי ירח. בלי כוכבים. בלי אורות מתחתיו. אבל גם לא היה זכר למטוסי אויב, אלא אם כן הם עדיין עוקבים אחריו. הוא חשד שהם החליטו שהוא גמור וכבר לא שווה את המאמץ. לפי דוח המיקום האחרון שלהם הוא ניחש שהוא כבר טס מעל טוסקנה. אולי אפילו מצפון לפּיזה, ובשטח שהגרמנים עדיין שולטים בו. אזור הררי ופתוח. היה סיכוי שיוכל להסתתר ולהגיע בבטחה לחוף אם איכשהו יצליח לצנוח בלי שחופת המצנח תעלה בלהבות. בכל אופן, היה כדאי להמר על הסיכוי הזה. הוא ניסה לפתוח את כיפת הזכוכית של תא הטייס. הבריח השתחרר, אבל כיפת הזכוכית לא זזה. לרגע חש אימה טהורה — שהוא יילכד בפנים, ייצלה לאטו או יצלול ארצה ככדור אש, תלוי מה יקרה קודם. הוא דחף בכל כוחו והרגיש איך כיפת הזכוכית נכנעת סוף-סוף ומחליקה לאחור. הלהבות ליחכו אותו מיד.

"קדימה, תעשה את זה," דחק בעצמו. הוא הציץ לאחור בפיפס. "מצטער, חבר," אמר, "אבל אני לא יכול לקחת אותך איתי." אצבעותיו בכפפות העור העבות לא צייתו לו כשהוריד את קסדת הטיסה שלו עם צינור החמצן. מיד התקשה לנשום, אבל הוא לא טס בגובה רב ואולי רק נבהל. הוא הושיט יד למצנח וניסה לקשור אותו אליו. הוא הרגיש כאילו הוא קפוא בזמן, כאילו החיים הצטמצמו לתנועה אטית. בסופו של דבר הרגיש שהרתמה נסגרת בנקישה. הוא לא רצה להיחפז וניסה לקום, אבל חש כאב ברגלו השמאלית. אז כן ירו בו. אז אין סיכוי לרוץ ולהתחבא. למרות זאת, זה עדיף על צלייה בעודו בחיים או על התרסקות עם המטוס. בעזרת קצת מזל, הוא ינחת בשטח שהגרמנים כבר לא שולטים בו. הם נסוגו למה שנקרא "הקו הגותי" לאורך חצי האי, מצפון לפיזה, והאיטלקים כבר לא היו בעלי בריתם. הוגו חי פעם באיטליה ופקפק בכך שהאנשים מן היישוב תמכו במיוחד בגרמנים או במלחמה.

הוא גרר את עצמו למעלה והחוצה עד שהשתופף על הכנף הטובה, הרחק מהלהבות, ונאחז בה בכל כוחו בעוד הרוח מכה בו. הוא עדיין היסס ודמיין את אחד ממטוסי המסרשמיט אורב כדי להפילו אם יצנח. הוא הטה אוזן, אבל לא שמע את הרעש המוכר של מטוס האויב, רק את נהמתו העמוקה של המנוע הימני שלו — השמאלי שבק חיים. הוא ניסה לזכור את אימון הצניחה המרוחק והקצר שעבר — איך לקפוץ, וכמה שניות לספור לפני שימשוך בחוט כדי שחופת המצנח לא תסתבך במטוס. מוחו היה בליל אבוד

ומבולבל.

הוא נשם עמוק ואז השליך את עצמו מהמטוס. במשך כמה שניות הרגיש שהוא צולל ארצה. אחר כך משך בחוט והיטלטל למעלה כשהמצנח נפתח. היה נדמה לו שהצניחה נמשכה לנֶצח. אי-שם מעליו שמע את נקישת הפיצוץ הרועמת כשמכל הדלק של מטוסו התפוצץ. הוא ראה את הבלנהיים מסתחרר מטה וחולף על פניו. הוא לא ממש ראה את הרגע שבו התרסק ארצה, אבל שמע את פגיעתו. אחר כך היה מודע לצורות המעורפלות של הגבעות סביבו — הקרקע מיהרה לפגוש אותו. הוא שב וניסה להיזכר ברגעים הקצרים של אימון הצניחה שלו. להתכווץ? להתגלגל? נראה לו שהוא צונח ממש מהר. אולי המצנח לא נפתח עד הסוף. אולי נפגע מהאש. הוא העיף מבט למעלה וראה את העיגול הלבנבן העמום מרחף מעליו. לא נראה שהוא ניזוק. אחר כך הוא הסתכל למטה, בניסיון להבין איך נראית הקרקע מתחתיו. הוא זיהה בקושי את צורתה, את תווי המתאר של הגבעות, שאחדות מהן היו באותו גובה כמוהו. ועצים. הרבה עצים.

שמץ קלוש של זריחה נראה במזרח וצייר את קווי המתאר הכהים של הגבעות כצללית. שום זכר לגגות או לעיירה. לפחות אלה חדשות טובות. לא סביר שיראו אותו או שיִשבּו אותו מיד. אבל סביר להניח שהוא יילכד בין ענפי איזה עץ ויתנדנד שם חסר ישע עד שימצאו אותו. הוא ממש שמע את לבו הולם בחזהו. הלילה היה שקט עד כדי כך שהוא כמעט חשב שישמעו את לבו למרחקים ויזעיקו את כל מי שקם מוקדם.

אחר כך, כשהתקרב עוד יותר לקרקע, שמע קולות: אוושת הרוח בעלים היבשים, חריקת ענף ונביחה של כלב רחוק. אז יש אנשים בסביבה. ואם הם איכרים, הם יקומו עם שחר. השניות האחרונות של הצניחה חלפו כמו נצח. הוא הרגיש חסר ישע וחשוף להחריד ודמיין שעל הקרקע עומדים חיילים גרמנים ליד כלי הרכב שלהם, רוביהם מכוונים אליו, מחכים שיהיה בטווח הירי.

עכשיו הצליח לזהות צורות: לשמאלו, איזה צוק סלעי שהתרומם מעל נוף מתון יותר. ועצים — עצים חשופים על ראשי ההרים, ומתחתיהם עוד עצים, בשורות מסודרות וקבועות. אבל שום שדות ריקים. שום מקום שהבטיח לו נחיתה רכה. זה לא משנה כל כך, חשב בקדרות. הוא לא ידע איך לכוון את המצנח למקום שרצה לנחות בו.

הקרקע התקרבה מהר. הוא ראה את שורות העצים משתרעות על צלע הגבעה מולו. העצים היו קטנים וישרים, עדיין מכוסים בעלים ומטופחים בעליל. מטע כלשהו, עם רווח בין השורות שיתאים לנחיתה, אם יוכל לכוון את עצמו כמו שצריך. הוא בלע בשקיקה אוויר קפוא. ענפים נתפסו בו והסיטו אותו ממסלולו. הוא פגע בקרקע. רגליו קרסו והוא הוטל ונגרר קדימה.

"תשחרר את המצנח, טמבל!" צעק על עצמו. הוא ניסה לגשש אחר ידית הרתמה בעוד פניו מנתרות על הקרקע הקפואה, ואז נתפס המצנח במשהו. הוא שכב דומם והריח את רקבובית העפר על לחיו. הוא ניסה לקום ולנוע, אבל כאב צורב עלה ברגלו. הדבר האחרון ששמע לפני שהתעלף היה שירת ציפור שבירכה את אור השחר.

ג'ואנה

סארי, אנגליה, אפריל 1973

הלכתי בַּשביל המוביל ללנגלי הול ונאבקתי ברגשות סותרים. הנוף הכפרי התפקע מיְפי האביב. שולי השביל היו מנוקדים בבכורי אביב. הפעמוניות הראשונות צצו ביער מעבר לו. עלים ירוקים ורעננים הנצו על עצי הערמון שגבלו בשביל. גיליתי שאני מציצה למעלה באופן טבעי וחושבת על ערמונים — הערמונים החומים והמבריקים שיצמחו בהמשך השנה. כשהייתי ילדה קטנה, נערי הכפר היו באים הנה עם מקלות, מפילים את הערמונים הכי גדולים וטובים בתרמיליהם הירוקים הדוקרניים ואחר כך משחילים דרכם חוט ומחשלים אותם לקרבות אינסופיים. עזרתי להם לאסוף את הערמונים, אבל לא הרשו לי להצטרף למשחקים. אבא לא רצה שאסתובב עם ילדי הכפר, אף על פי שסגנון חיינו בהחלט לא היה מפואר יותר משלהם.

קיכלי שר מעל לראשי, וחשבתי ששמעתי קוקייה במרחק. זכרתי איך תמיד חיכינו לקוקייה הראשונה של השנה. מה אמר השיר של בנג'מין בריטן? "באפריל, אני פותח מקור"?

מלבד שירת הציפורים, שררה בעולם דממה כמעט מוחלטת. הייתי מודעת לצליל צעדַי המהדהד מגדרות השיחים הגבוהות שלאורך השביל. אחרי הרעש וההמולה הבלתי-פוסקים של לונדון, זה היה הלם אמיתי להרגיש שאני האדם היחיד ביקום. פתאום תפסתי כמה זמן עבר מאז שהייתי בבית. כבר יותר משנה? אפילו בחג המולד לא באתי, כי אדריאן לא מצא חן בעיני אבא, שהבהיר לי היטב שהוא לא יתקבל בברכה, ואני הייתי עקשנית מכדי לבקר בלעדיו. בעצם, זה לא שאדריאן עצמו לא מצא חן בעיניו. מי יכול למצוא פגמים בבוגר מצטיין של בית הספר למשפטים של אוניברסיטת לונדון שהתקבל למשרד עורכי הדין המכובד ביותר בטמפל בר ועמד להפוך לפרקליט מצליח? אבא לא היה מרוצה רק מהעובדה שגרתי עם אדריאן. אבא היה מהדור הישן וחונך לעשות את הדבר הנכון בכל מצב. לא היית אמור לגור עם מישהו מהמין השני. היה צריך להתחתן מהר ככל האפשר, ויחסי מין היו משהו שמקיימים בליל הכלולות. כך התנהג בעל אחוזת לנגלי הול ושימש מופת של טוהר מידות וחיים מוסריים לאיכרים סביבו. מקסים ואנכרוניסטי בתקופה שבה שאר העולם נהנה מאורגיה בלתי-פוסקת של חופש דיבור, חופש לבוש ואהבה חופשית.

"טמטום," רטנתי בקול ולא הייתי בטוחה אם אני מתייחסת לעצמי או לאבא. גם אני התנהגתי כמו מטומטמת, ואם רק הייתי מקשיבה לאזהרותיו של אבא, לא הייתי במצבי הנוכחי. חבל שהוא מת לפני שהספיק להגיד, "אמרתי לך". הוא היה נהנה מזה.

צמד יונים עף מהדשא מולי. הרעש שהשמיעו כנפיהן, שנשמע כמו כביסה מתנפנפת על חבל, ניער אותי מהרהורי. עכשיו הבחנתי בצלילים אחרים: טרקטור עובד בשדה מרוחק, זמזום הדבורים בפריחת התפוחים מצדו השני של השביל ונקישה קצבית של מכסחת דשא. אלה היו צלילי ילדותי: בטוחים ומרגיעים. נראה שעבר זמן רב מאז.

מזג האוויר היה חמים ובהיר, לא אופייני לאפריל, והתחרטתי שלבשתי מעיל חורף. זה היה הבגד השחור היחיד שהיה לי, וחשבתי שיהיה הולם לבוא למקום הולדתי לבושה בבגדי אֵבֶל. מחיתי אגל זיעה ממצחי. הייתי צריכה לקחת מונית מהתחנה. פעם שלושת הקילומטרים האלה לא נראו כמו הליכה ארוכה מדי. עד גיל אחת-עשרה הייתי חוזרת הביתה ברגל מבית הספר, והכפר היה עוד יותר רחוק. נזכרתי איך הייתי באה הביתה מהאוניברסיטה בחגים ומצליחה ללכת ברגל עם המזוודה הכבדה. תפסתי שכנראה אני עדיין חלשה. זה דווקא מובן, כי לא מזמן השתחררתי מבית החולים. אמרו לי שם שהצלעות שנשברו יחלימו עם הזמן. לא אמרו בתוך כמה זמן יחלים לבי.

חומת הלבֵנים הגבוהה המקיפה את לנגלי הול החליפה את חורשת העצים, ואני הגברתי את קצב הליכתי. זיכרונות השיבה הביתה דחפו אותי. כשהייתי חוזרת מבית הספר הכפרי, תמיד עברתי את המטרים האחרונים בריצה. הייתי מתפרצת למטבח, ואמי היתה מרימה את מבטה מהתנור, שם תמיד הכינה איזה דבר מאכל. ריח האפייה החמים היה אופף אותי. היא לבשה סינר לבן גדול, פניה היו אדומות, והיא היתה מכוסה בקמח. היא היתה פורשת את זרועותיה ועוטפת אותי בחיבוק גדול.

"איך היה בבית הספר?" היתה שואלת. "היית ילדה טובה ועשית מה שהמורה אמרה לך?"

"אני תמיד ילדה טובה. ואני תמיד עושה מה שאומרים לי," הייתי עונה ומוסיפה איזה ניצחון קטן. "נחשי מה? אני היחידה שפתרה היום תרגיל בחילוק ארוך."

"כל הכבוד." היא היתה נושקת לקודקודי, והיינו מרימות את עינינו כשאבא היה נכנס.

"היא היחידה שפתרה היום תרגיל בחשבון בבית הספר," היתה אמא אומרת בגאווה.

"נו, ברור," היה אבא עונה. "הם כפריים." והוא היה הולך לסלון ויושב עם העיתון. אמא היתה מסתכלת עלי, והיינו מחייכות זו אל זו בהבנה.

זיכרון אמי העלה דמעות בעיני. היא מתה לפני כל כך הרבה שנים, ואני עדיין מתגעגעת אליה. לו רק היתה חיה, המצב היה כל כך שונה. היא היתה יודעת מה לעשות ומה לומר. היא היתה המפלט שלי. מחיתי את הדמעות בחופזה. לא רציתי שמישהו יראה אותי בוכה.

בעוד הזיכרון עובר במוחי, הגיעה החומה לפתע לקִצה, ואני מצאתי את עצמי מחוץ לשערי הברזל הכבדים שהובילו ללנגלי הול. מצדם האחר של השערים, בין ערוגות פרחים מטופחות, נמתח כביש הגישה המגורף עד לבניין. הלבֵנים האדומות של החזית הטיודורית זהרו באור אחר הצהריים. השמש קרצה בחזרה מחלונות המחולקים בפסי עופרת. החלק הקדמי של הבית היה בסגנון טיודורי טהור — סר אדוארד לנגלי קיבל את הנכס מהמלך הנרי השמיני בתמורה לכך שעזר לו לפרק את המנזרים ולבזוז אותם. למעשה, המקום הזה היה מנזר עד שאחד מאבות-אבותי הרס אותו, גירש את הנזירים ובנה לו בית חדש ונאה במקומו. אולי הייתי צריכה להסיק מכך שבסוף תשיג אותנו קללה.

הבית היה גדול מכפי שנראה מהחזית. דורות של בני לנגלי הוסיפו שני אגפים ג'ורג'יאניים יפים ואיזו תפלצת ויקטוריאנית בצורת מגדל פינתי וחממה גדולה מאחור. עמדתי דוממת ובהיתי בו כתיירת כשידַי סביב סורגי השער, כאילו אני רואה אותו בפעם הראשונה ומתפעלת מיופיו. בית אבותי. בית לנגלי זה ארבע מאות שנה. ולא חמקה ממני האירוניה שאני אישית מעולם לא גרתי בבית — רק בביתן השוער הקטן, החשוך והעלוב.

השלט על החומה לצד השער הכריז שזהו "בית הספר לבנות לנגלי הול". במקום לנסות לפתוח את אחד השערים, ניגשתי לדלת קטנה בחוֹמה ונכנסתי דרכה כמו תמיד. עליתי במשעול הצר לביתן וניסיתי לפתוח את הדלת. היא היתה נעולה. אני לא יודעת את מי ציפיתי למצוא שם. אבי חי לבדו אחרי שעזבתי לאוניברסיטה. גרנו שם יחד, רק שנינו, אחרי שאמא מתה כשהייתי בת אחת-עשרה.

עמדתי מחוץ לדלת והבחנתי בצבע המתקלף, בחלונות המלוכלכים, בריבוע הדשא הקטן שנזקק נואשות לכיסוח, בערוגות הפרחים המוזנחות, שרק כמה נרקיסים אמיצים בצבצו מהן. צמרמורת של חרטה תקפה אותי. הייתי צריכה לבלוע את גאוותי הטיפשית ולבוא לבקר. במקום זה הנחתי לו למות לבדו.

היססתי, לא הייתי בטוחה מה לעשות עכשיו. בית הספר לנגלי הול היה סגור לרגל חג הפסחא, אבל מישהו ודאי נמצא שם, היות שהמברק נשלח מהכתובת הזאת וצוין בו שאבי נמצא בשטח בית הספר. הנחתי שהמנהלת, מיס האניוֶול, שלחה אותו. היתה לה סוויטה באחוזה — מה שהיה, לדברי אבי, חדר השינה הטוב ביותר בימים ההם. הפניתי עורף לביתן ואילצתי את עצמי לעלות בכביש הגישה ולהתייצב בפני יריבתי הקודמת, משבע השנים האומללות שלמדתי בבית הספר הזה. אחרי שאבי נאלץ למכור את לנגלי הול והוא הפך לפנימיית בנות, הרשו לו להישאר כמורה לאמנות ולהשתמש בביתן השוער. וכשאמי מתה, הציעו לי מלגת לימודים כתלמידת חוץ. אני מניחה שהכוונה היתה טובה — מחווה של רצון טוב. אבי שמח שסוף-סוף אסתובב עם בנות מהסוג הנכון ואקבל חינוך מהסוג הנכון. אני הייתי מעדיפה ללכת לתיכון המקומי עם החברים הכי חכמים שלי מהכפר, אבל אף אחד לא התווכח עם אבא לאחר שהחליט.

וכך רכשתי תלבושת אחידה בצבעי ירוק ולבן, עם עניבה מפוספסת, כובע קש לקיץ וכובע קטיפה רחב שוליים לחורף, ובלייזר עם סמל בית הספר — סמל האצולה המשפחתי הישן שלנו, שנרכש עם הבניין. נכנסתי למה שהיו בעיני חיֵי אומללות. אי-אפשר היה לומר שלנגלי הול הוא מוסד אקדמי. במקום זה, הוא משך את בנות המעמד העליון ואת בנותיהם של אלה שיכלו לשלם כדי להיחשב מהמעמד העליון, והוא הכין את הנערות האלה לנישואים טובים. ברור שאלה היו שנות השישים, ואף אחד לא פרסם את הרעיון הנושן הזה. ציפו מנערות ללמוד מיומנויות מועילות שיעזרו להן לעבוד בעבודות מתאימות — יחסי ציבור, הוצאה לאור, הבי-בי-סי, אולי ניהול גלריה לאמנות או עיצוב בגדים — עד שיפגשו בעל מהסוג הנכון עם כמות כסף מתאימה.

אז כבר מההתחלה הייתי חריגה: אולי לאבא שלי היה תואר אצולה, אבל הוא היה המורה לאמנות בבית הספר. גרתי בביתן ולמדתי בבית הספר על מלגה. והכי גרוע? הייתי חכמה ושאפתנית. שאלתי את המורים שאלות והשתוקקתי לתרגילים קשים יותר בשיעורי המתמטיקה. חלק מהמורים אהבו אותי ועודדו את מוחי הפעלתני. בעיני המורים העצלנים יותר והמוכשרים פחות הייתי מטרד וגורם מפריע. הם היו שולחים אותי למנהלת ומענישים אותי בריתוק, שם הייתי צריכה לכתוב מאה פעם, "אסור להפריע למורים" או "אסור לי לפקפק במורים".

פני הגולגולת של מיס האניוול, עם עצמות הלחיים הגבוהות והבעת הבוז המצומקת שלה, הצטיירו בבירור במוחי. "אז את חושבת שאת יודעת יותר ממיס סְנוֹד, ג'ואנה?" או "יורשה לי להזכיר לך שאת פה רק כמחווה של רצון טוב, מפני שאבא שלך כבר לא מסוגל להשגיח עלייך כמו שצריך?"

ההערה האחרונה היתה נכונה ללא ספק. אבא מעולם לא בישל ארוחה ולא גיהץ חולצה מימיו. אמא טיפלה בנו להפליא. וכך, כשהפכתי לתלמידה בלנגלי הול, גם אכלתי בערבים עם הבנות ועשיתי איתן שיעורים בחדר הלימוד, והלכתי הביתה רק כדי לישון. לפחות על החסד הקטן הזה בירכתי. לחלוק חדר עם האויבות שלי היה יכול להיות כבר מוגזם.

לא שכל הבנות היו נגדי. כן רכשתי חברות: נערות שקטות ושקדניות כמוני. קראנו והחלפנו ספרים ודיברנו עליהם כשהסתובבנו בשטח בית הספר. אבל הנערות הפופולריות שנעו בחבורה, כמו זאבים, ואהבו להציק לכל מי שהיתה חלשה מהן, הבהירו שאני לא שייכת לשם.

"מצטערות, אין מקום בשולחן הזה," היו אומרות כשהייתי מחפשת מקום לשבת עם מגש ארוחת הצהריים.

נעלי ההתעמלות שלי היו נעלמות באורח פלא. להקת הזאבות גיחכה כשהסתבכתי מפני שאיבדתי את הציוד שלי. בניגוד אליהן, לא קיבלתי שיעורי טניס פרטיים, והן לעגו לניסיונותי הכושלים להכות בכדור. הן דיברו בקול רם על איפה יעשו סקי או אם הן ייסעו לווילה בצרפת. ככל שהתבגרנו המתיחות התמעטו ולבסוף פסקו, גם מכיוון שלא נתתי להן לראות שהן מרגיזות אותי, אבל גם כי הבנים והמסיבות היו חשובים יותר. אז הן היו מדברות בקול רם על מסיבות הריקודים שילכו אליהן ואיזה בחורים קיבלו מכוניות מהממות ליום הולדתם השמונה-עשר ויבואו לבקר אותן, וייתנו להן תמריץ להתגנב החוצה בחצות. הבעיה היתה שכולן היו חלק מאותו חוג חברתי — כולן היו מקושרות ברשת ענקית של משפחות או עסקים. אני הייתי אחת הזרות המעטות.

וכך סבלתי עד שסיימתי את הלימודים. מה שדחף אותי היה תשוקה בוערת ותוכנית לחיים. עמדתי ללמוד באוניברסיטה, להיות עורכת דין, להצליח להפליא, להרוויח הרבה כסף

 ולקנות את לנגלי הול בחזרה. דמיינתי את עצמי משלבת את זרועי בזרועו של אבא ומובילה אותו בכביש הגישה. "הבית שוב שלנו," אגיד לו. "אתה שוב במקום שאתה שייך לו — אדון האחוזה."

ולמיס האניוול אני אגיד, "צר לי כל כך, אבל את צריכה לצאת מכאן בסוף השליש." ואחייך.

עכשיו נאלצתי לחייך לנוכח האופטימיות התמימה שלי. אבי מת. הייתי האחרונה בשושלת. התואר יגווע ולא יהיה טעם להשיב את לנגלי הול לתפארתה הקודמת. נשמתי עמוק כשעליתי במדרגות הרחבות לדלת הקדמית ולחצתי על הפעמון.

רוצים לקרוא את ההמשך? היכנסו לכאן.

"הילד הטוסקני", ריס בואן, מאנגלית: אסנת הדר, פן וידיעות ספרים, 320 עמודים