שבועות ספורים לפני פרסום התחקיר של הניו יורק טיימס על מפיק הקולנוע המטרידן הארווי ויינשטיין, שהוביל לשלל חשיפות של הטרדות מיניות ולהקמת תנועת MeToo#, חיפשה המטפלת בהווה ונערת ישראל לשעבר ענת כרם אנג'ל, דרך לסייע למחלקה לנפגעות תקיפה מינית במרכז לבריאות הנפש "לב השרון", שם היא מתנדבת בשנה וחצי האחרונות. אחת הדרכים שמשמשות את המרכז לטיפול בנפגעות פוסט טראומה היא באמצעות שמיכה מחבקת, שמיכה כבדה במשקל של כ-14 ק"ג, מלאה באבני עופרת קטנות המייצרות תחושה של חיבוק, כרבול ועטיפת הגוף, שמזכירה במקצת תחושה של כיסוי הגוף בחול ים. כשעלה חוסר בשמיכות מחבקות, גייסה כרם אנג'ל את המחלקה לאופנה בשנקר. "הייתי דוגמנית פעם בשנקר, אני מכירה אנשים מהענף. הרמתי טלפון להילה רהב (אשת יחסי ציבור, א"י) שחיברה אותי לראש המחלקה לאה פרץ, ותוך יומיים החלטנו על שיתוף הפעולה", היא מספרת בראיון בלעדי ל-Xnet.
עשר השמיכות שנוצרו בפרויקט שעליו עבדו בשנה החולפת סטודנטים משנה ג' במחלקה, יוצגו מהשבוע הבא בגלריה "לורבר" בשנקר (אוצר ורכז הפרויקט: רונן לוין, נעילה: 16 בנובמבר), שם אף יהיה ניתן להתנסות ולהתכסות בשמיכות. לצדן יוצגו תמונות של מפורסמים כמו גלית גוטמן, ישראל אהרוני, הראל סקעת, סתיו סטרשקו ואחרים עטופים בשמיכות, שצילמה מירי דוידוביץ. חשיפת הפרויקט מגיעה בזמן שבארץ ובעולם מציינים שנה ל-MeToo והסתעפויותיו עם האשטאגים כמו #לא_התלוננתי ו-Time'sUp#, כמו גם חשיפות של נשים מפורסמות יותר ופחות, שאוזרות אומץ לספר על הטרדות ותקיפות מיניות שעברו, כמו העיתונאיות דפנה לוסטיג ואורלי אזולאי בשבוע האחרון.
בדומה לנשים רבות, גם לכרם אנג'ל יש סיפורים על הטרדות מיניות שהיא סוחבת איתה במשך תקופה ארוכה. המקרה הראשון היה בגיל 14. "הלכתי ברחוב בחיפה, ומישהו בא מולי ותפס לי את החזה בשתי הידיים. קפאתי, כי ככה אני מתנהגת במצבים של סטרס", היא מספרת בראיון המתקיים בקליניקה שלה, הממוקמת בחצר ביתה שבשכונת צהלה בתל אביב, "לא סיפרתי אז לאף אחד. גם היתה בושה מאוד גדולה. אולי עשיתי משהו לא בסדר? אולי עשיתי לו איזה פרצוף? המנגנון שלי אז היה שאני לא הייתי בסדר. אני זוכרת שהסתובבתי אחורה, הוא הסתכל עליי והלך, ואני נשארתי עם החוויה הזו. הגוף זוכר את זה".
המקרה השני התרחש בגיל 21, כשהיתה כבר דוגמנית מוכרת, נערת ישראל לשנת 1982. "עברתי חוויה לא נעימה לפני תצוגת אופנה במלון הילטון, ולא מאיש מקצוע", היא מספרת לראשונה, "הוא היה בן זוג של חברה, שאמר לי: 'בואי, אני רוצה להראות לך משהו'. הוא הכניס אותי לחדר, הדביק אותי לקיר ואמר לי: 'אני יודע שזה מה שאת רוצה'. פשוט תקף אותי. הצלחתי להדוף אותו ולברוח. כעסתי על עצמי איך בכלל הלכתי איתו. מי שלא עבר או עברה חוויה דומה, לא מבין את זה. הייתי אז תמימה, היום בחיים לא אלך עם אף אחד. חשבתי שהוא רוצה להביא אותי לחבר שהיה לי באותו זמן שאולי הפתיע אותי, אבל היו לו מחשבות אחרות. האשמתי את עצמי שהלכתי איתו. הרגשתי ממש מפגרת. התביישתי במשך תקופה ארוכה לספר את זה, כדי שהחברה ההיא לא תיפגע. שחררתי את המקרה רק לפני שנתיים".
כאישה וכמטפלת בנשים ובנפגעות תקיפה מינית, מה העמדה שלך לגבי MeToo?
"אני בעד שזה יהיה מדויק ובזמן. יש מקרים קיצוניים של נשים שמשתמשות בזה לשימוש רע, ויש את אלה שלעולם, לעולם, לעולם, לא ידברו, כי הן מפחדות ומתביישות. כל אחת עם הסיפור שלה. היום הן רואות ומבינות שהן לא לבד. MeToo לא התחיל עכשיו. זה התחיל עם תלונות נגד הטרדה מינית בצבא ויחסי מרות בעבודה. הקמפיין הנוכחי הוא עלייה הדרגתית במודעות, והיום יש יותר הכרה ותמיכה עבור אלה שבאות ומדברות על הנושא. למה הן לא הלכו להתלונן קודם? כי חקרו אותן כאילו הן אשמות. נשים היום קיבלו אומץ וביטחון. כשמישהי מדברת, זה מציף. כמטפלת במים, אני מרגישה שיש הצפה עכשיו. זה כמו הפרח שושנת המדבר, שיודע להיפתח רק כשיש לו את כמות המים המתאימה".
"ברגע שפלשו לה לגוף נגד רצונה זאת טראומה"
לכרם אנג'ל, 54, כובעים רבים. היא נערת ישראל בדימוס, דוגמנית לשעבר, ד"ר לביוכימיה ואשת היי-טק לשעבר. בגיל 48 עשתה הסבה לטיפול, בעקבות אירוע משפחתי שעליו היא מעדיפה לא להרחיב את הדיבור. כיום היא מטפלת גוף-נפש בגישת ביוסינתזה, המשלבת מגוון טכניקות טיפוליות תוך התייחסות גם לגוף, כמו טיפול וואטסו בבריכה המחוממת בחצר ביתה. היא נשואה לאיש העסקים אודי אנג'ל, בעל השליטה בזכיינית הטלוויזיה רשת, אם לבן לאחר שירות צבאי ובת חיילת. החשיפה האישית קשה לה, כל שכן לדבר ולחשוף את משפחתה, אך היא רואה חשיבות רבה בחשיפת הפרויקט שעליו עמלה בשנה האחרונה.
אל המרכז לבריאות הנפש "לב השרון" הגיעה בהזמנת חברתה הטובה, אורלי דנקנר, יו"ר אגודת הידידים של המרכז ואשתו של נוחי דנקנר. היא החלה בעבודה טיפולית עם הצוות הרפואי (Care Givers), וכשהבינה את הצורך בשמיכות מחבקות החליטה לסייע ולהרים את הפרויקט בשיתוף פעולה של מנהל המרכז, ד"ר שמואל הירשמן, והעובדת הסוציאלית עמליה בן משה, מנהלת מערך הטראומה. בניגוד לפרויקטים עיצוביים שנשארים כקונספט לא ממומש, השמיכה שזכתה במקום הראשון בעיצובן של גלי ניר ונועה ברוך, יוצרה ב-10 יחידות שישמשו את המחלקה לנפגעות תקיפה מינית.
מה יש באותה שמיכה מחבקת שכרם אנג'ל כל כך מאמינה בה? "שמיכה מחבקת היא אובייקט טיפולי בקרב קבוצות רבות, ונפגעות תקיפה מינית הן רק חלק קטן", היא מסבירה, "היא מסייעת לגוף לחזור לרחם, למקום של התכנסות, תנוחת העובר, המקום הטבעי של ביטחון ושקט, הזיכרון הראשוני של הגוף. כשמישהו בא אליהן ורוצה לגעת, אפילו רק לחבק, זה מחזיר אותן לטראומה, אל אותו קיפאון, לאשמה, לבושה, ל'למה לא ברחת? למה לא התלוננת?'. ברגע שפלשו לה לגוף נגד רצונה זאת טראומה. השמיכה נותנת להן בחירה ושליטה. חלק רוצות להניח אותה על הבטן, אחרות על החזה".
"הייתי הדוגמנית החננה, הרגשתי שאין לי את זה"
לדברי כרם אנג'ל, הפרויקט עם שנקר הוא קו מחבר בין העבר להווה, בין ימי הדוגמנות והאופנה לעיסוקה כיום כמטפלת, תוך הטמעה של כלי מחקר ויזמות פרה-רפואית מתפקידיה המוקדמים. אל הדוגמנות שהשאירה מאחור לפני שלושה עשורים היא לא מתגעגעת. "הדוגמנות היא שריר שכבר לא עובד", היא מחייכת, "שנות ה-80 היו נפלאות. היינו כמו בסרט 'הלהקה': אוטובוס, דוגמניות שנוסעות מתצוגה לתצוגה, מוטי רייף נגד שלווה בן גל, ועשינו הכול לבד: מאיפור ועד סטיילינג. נוסטלגיה. הייתי הדוגמנית החננה, הרגשתי שאין לי את זה. ומאוד הובכתי. היה לי מזל גדול שהייתי נאה למראה ויכולתי להתפרנס מדוגמנות. זה לא הדוגמניות של היום עם כל האינסטגרם וזה. בשבילי זה היה כרטיס יציאה מחיפה ואמצעי לממן את הלימודים שלי".
עם הגיל הגיעו גם תובנות חדשות, ובשנה האחרונה היא מספרת שהחלה להתעניין שוב בבגדים. "אני ידועה בתור השלוכית וחסרת הטעם. כמו שיש עיוורון צבעים – לי יש עיוורון סטיילינג", היא מודה, "עכשיו אני נפתחת לזה מחדש. יש לי חברות ואת החברות של הבת שלי שמלמדות אותי להתלבש, ואני מנסה. אני מפרגנת לעצמי". הטריגר, היא משתפת, היה טיול משותף לניו יורק עם בתה וחברותיה. "הן אמרו לי 'תראי איך את מתלבשת', ובאמת לא התעסקתי אז עם בגדים. הספיקו לי ג'ינס וטי שירט. דרכן ראיתי את האהבה לאופנה, לחיבורים מעניינים. ודווקא לא מתוך אהבה למותגים, להפך. לפני שבועיים הייתי בניו יורק והעזתי שוב. קניתי לעצמי שני זוגות מגפיים גבוהים של סטיוארט ויצמן – שזה הכי יקר שיש לי בארון – שעוד לא נעלתי. עד אז הלכתי עם כפכפים ונעלי התעמלות, אבל השנה בא לי להעז. השאלה היא לאן אנעל אותם?"
מה היחס שלך למותגים?
"אין לי שאנל ופראדה בארון, ולהוציא אלף שקל על טי שירט זה שחיתות בעיניי. אני מאמינה שאפשר להתלבש יפה במחירים הגיוניים. לא אקנה בלנסיאגה באלפי שקלים, אעדיף את טופשופ. בכלל, אני מתביישת להיות מגונדרת, למעט באירועים משפחתיים וחברתיים. זאת היתה הבעיה שלי כל החיים".
אני מניח שתמיד שואלים אותך את השאלה הבלתי נמנעת: איך נשים יפות מתמודדות עם סימני הגיל?
"אני לא מהמתחסדות. מה שאת רואה במראה ומפריע לך – תתקני. כשההזרקות התחילו, התנסיתי ועברתי חוויה לא טובה. אז אני עושה קצת במצח ומה שצריך, אבל ממליצה לכל אחת שרוצה, שתלך להכי טובים שיש, כי לא חסרים שרלטנים בתחום".
מה למדנו על ענת כרם אנג'ל מהפריטים בארונה?
_______________
ומיהי דוגמנית העבר בת ה-62 שבשנות ה-70 כונתה "שמנמונת"?
