התערוכה הזו נולדה במקרה, לפני ארבע שנים. הצלם וחוקר האמנות גיא רז הגיע לבית הספר לאמנות "הקוביה" שבעמק המצלבה בירושלים, ובכניסה נתקל בשלט, שעליו התנוסס שם שלא היה מוכר לו - רינה ניקובה. "שאלתי מי זו", מספר רז, "ואמרו לי שהבניין שבו פועל בית הספר היה פעם הבית הפרטי שלה. חיפשתי עליה בגוגל וגיליתי שניקובה הייתה הפרימה-בלרינה הראשונה של האופרה הארץ-ישראלית. גם ראיתי תמונה שלה שצולמה על ידי צבי אורון, הצלם שליווה את המנדט הבריטי ותיעד רגעים דרמטיים בתולדות היישוב היהודי בארץ. העובדה שהוא צילם את האישה הזו, שלא ידעתי עליה כלום, העידה שהיא הייתה דמות חשובה, ומאוד התרגשתי".
>> תאהבו אותנו גם בפייסבוק
עוד בערוץ אנשים:
- הילד מהמסעדה החיפאית שהופצצה ריגש סנאטורים בוושינגטון
בתוך זמן קצר החליט רז ליזום ולאצור תערוכה שתוקדש כולה לדמותה המרתקת, שדי נשכחה, של אותה רקדנית מיתולוגית. התערוכה, "רינה ניקובה – בלרינה תנ"כית", תוצג בבית הירושלמי שבו היא חיה ופעלה, ותיפתח בסוף השבוע הקרוב (27-26 באוקטובר).
מוסקבה, ניו יורק, תימניות
אם רינה ניקובה הייתה מאריכה ימים, ייתכן שהייתה מצליחה להשאיר חותם עמוק יותר על התרבות הישראלית. אילו הייתה מעמידה צאצאים, סביר להניח שהם היו דואגים לכך שמורשתה תיזכר. אבל היא נפטרה בגיל 76, בנסיבות שיש ספק לגביהן, ולא היו לה ילדים, כך שהתערוכה החדשה עושה חסד גדול לדמותה וליצירתה.
היא נולדה בשם רינה רובינוביץ' ב-1898, על גבול פולין-רוסיה, ובגיל 16 החלה ללמוד ריקוד במוסקבה. כעבור שנים אחדות עברה לברלין ויצאה משם להופעות בבתי אופרה בכל אירופה. ב-1925 החליטה עם בעלה הראשון, אריה ספוז'יניקוב, לעלות לארץ ישראל ולהתיישב בתל אביב. באותה תקופה גם אימצה שם במה – רינה ניקובה. עם עלייתה לארץ נבחרה לרקדנית הראשית של האופרה הארץ-ישראלית, שהחלה לפעול בתל אביב שנתיים קודם לכן, אבל שלוש שנים לאחר הצטרפותה נסגר המוסד בשל קשיים תקציביים. ניקובה, שכבר הייתה גרושה, החליטה בשלב זה של חייה לעזוב את הארץ. יחד איתה עזב גם מי שהיה הפרטנר שלה לריקוד, דוד בריינין: היא עברה לניו יורק, והוא נסע לרקוד בפריז.
"במסגרת התחקיר שערכתי לצורך התערוכה", מספר רז, "מצאתי ביד ושם ציור מתוך עיזבון של אדם שנספה בשואה ב-1942, ובו נראית פרימה-בלרינה לבושה בשמלה פרחונית ובנעלי בלט, לראשה כתר עם נוצות ולצווארה שרשרת לב כמו זו שענדה ניקובה בצילומים שבהם היא רקדה עם בריינין. כך הבנתי שהאדם שבעיזבון שלו אני מביט הוא לא אחר מאשר בריינין. מאז הפרידה שלהם בארץ הם לא זכו לחזור לרקוד יחד".
ניקובה המשיכה לרקוד בניו יורק והופיעה באופרות חשובות, אבל פגישה שלה עם רב מקומי, ד"ר דוד דה-סולה פול, גרמה לה להתקרב לתנ"ך ולשקול חזרה לארץ שאותה עזבה. "היא עברה שינוי", אומר רז, "והבינה שארץ ישראל חשובה לה, ושהיא רוצה ליצור שם ריקוד לאומי, ריקוד מקומי-אותנטי, במקום לרקוד באופרות". ב-1931 חזרה לארץ, השתקעה בתל אביב והקימה שני אולפנים להוראת מחול - האחד בעיר מגוריה והאחר בירושלים. "בתקופה הזו היא זיהתה את הרקדניות ממוצא תימני שפעלו כאן", מוסיף רז, "והקימה הרכב, 'להקת התימניות', שאיתה הופיעה בארץ ובלבנון".
צפו בלהקה:
לא רוסייה, אלא יהודייה
אחד מאוהדיה באותה תקופה היה המשורר שאול טשרניחובסקי, שתיאר אותה באחד ממאמריו כ"יוצרת של הבלט הארצישראלי, שהצליחה להכניס משהו חדש באמנות הריקוד על ידי כך שמיזגה את השירה עם הריקוד". המשורר הנודע הוסיף שאת פרסומה של ניקובה "יש לייחס לא רק לריקודה הנלהב, אלא גם לשאיפתה ליצור צורה חדשה - הריקוד התנ"כי העתיק". ב-1937 זכו גם קהלים בחו"ל ליהנות מכל הטוב הזה, שכן ניקובה ולהקתה יצאו לסיבוב הופעות באירופה, שנמשך שנתיים. "כל העיתונות בארץ דיווחה על הסיבוב", מתרגש רז. "גם התעורר כעס על כך שבעיתונות האירופית תוארו הרקדניות כערביות או כפלסטיניות, לא יהודיות. ניקובה כעסה גם היא והגיבה בהבהרות שפרסמה בקשר להרכב להקתה ולאופי הריקודים". באחד הראיונות שנתנה, לעיתון פולני, ושזכה לכותרת "לא רוסייה, אלא יהודייה", הדגישה כי בית הספר לבלט שייסדה בארץ ישראל מיועד לנשים תימניות – בנות שבט יהודי עתיק מתקופת שלמה המלך.
כשחזרה הלהקה לארץ, החליטה ניקובה לעבור לגור בירושלים, שם הקימה ב-1940 להקה בשם "הבלט התנ"כי". באותן שנים שלפני קום המדינה היא התקרבה לממסד הפוליטי ובעיקר ליצחק בן צבי, לימים הנשיא השני, מה שביסס את מעמדה. ב-1960 יצאה בחסות המדינה לסיבוב הופעות בדרום אפריקה עם להקת הפולקלור שהקימה, במטרה לגייס כסף להקמת בית מחול על שמה. המטרה הושגה, וב-1964 נחנך בעמק המצלבה "בית רינה ניקובה לבלט תנ"כי", שבו היא חיה ופעלה עד יום מותה ב-1972. "אין ודאות לגבי נסיבות מותה", אומר רז. "יש גרסה שטוענת שהיא נהרגה בתאונת דרכים, אבל ההיסטוריונית ד"ר שרי אלרון, שכתבה דוקטורט עליה, לא הצליחה לאמת את זה. מה שברור הוא שבערוב ימיה היא הייתה בודדה. על אף שהייתה נשואה פעמיים (בעלה השני היה יוסף גיזלט, שהיה חייל בצבא הפולני ונפטר ב-1948 – א.ח), לא היו לה ילדים. לפי קטעי עיתונות מאותם ימים, היא נפטרה בתל אביב ותרמה את גופתה למדע".
בצוואתה הורישה את ביתה לעיריית ירושלים, בתנאי שישמש בית לאמנות. במשך שנים פעלה בו להקת המחול הורה ירושלים, ולפני כעשור הוא היה למשכנו של בית הספר הקוביה. את שמה של ניקובה, שהתנוסס בחזית הבניין, הסירו לפני שנים רבות. עכשיו, עם פתיחת התערוכה, השם חזר לקיר. "יש כאן מהלך רומנטי", אומר רז. "אחרי 50 שנה, ניקובה חוזרת הביתה".
_______________________
איתי אקסלרד רוקד בסגנון אחר, אבל גם לו יש סיפור חיים מעניין. הקליקו על התמונה:
