"'איזו שנה גרועה הייתה לנו. מקווה שהשנה הקרובה תהיה טובה יותר", כשאלון קרא את השורה הזו, בפוסט מרגש שפרסמה חברתו לעבודה, ענת, הוא מיד התקשר אליה, לבדוק מה קרה, ומה שלומה והאם הוא יכול לעזור. לא בטוח שהוא חשב באותו רגע על עזרה כל כך גדולה, כמו זו שהעניק לה בסוף, יחד עם אשתו נופר.
"ענת סיפרה לי שהיא ונועם בן זוגה מנסים להרות בעזרת פונדקאית כבר שש שנים ורק לאחרונה נחלו בגיאורגיה אכזבה נוספת. החזרת העוברים לא צלחה". הסיפור מיד הזכיר לאלון שיחה שהיתה לו עם נופר שלוש שנים קודם לכן, אחרי לידת בתם הצעירה. נופר שיתפה אותו ברצון שלה להיות יום אחד פונדקאית ולעזור לזוג אחר, שאינו יכול להרות. האמירה הזו ישבה שם, אבל בזמנו, לא ממש נקלטה, ודאי לא בתקופה בה הזוג היה טרוד בגידול ילדיהם הקטנטנים. הרעיון נשכח לו לכמה שנים. "אמרתי לענת שאני רוצה לדבר עם אשתי בנושא, וביקשתי מספר ימים להתייעצויות ולמחשבה".
שני זוגות ותינוק
כפי שהציע, אלון שוחח עם נופר והזכיר לה את הרצון הישן עליו דיברה. "התייעצנו ובדקנו את האפשרויות", הוא מספר. "ניסינו לחשוב, 'למה לא?' מה עשוי לסכן את נופר, ומה יקרה אם לא תוכל ללדת יותר ילדים בעקבות התהליך, מה בקשר לקשיים בזוגיות, במשפחה. עלו פחדים, אבל לא עלתה סיבה טובה אחת לסרב להזדמנות. ידענו שלפני כל החלטה גדולה בחיים שלנו עולים פחדים. שמנו אותם על הכתב, דנו יחד ולבסוף הודעתי לענת שאנחנו בעניין. נפגשנו כדי לבדוק אם קיימת התאמה בינינו. הייתה פגישה נהדרת, התקשורת הייתה פתוחה ושני הזוגות הביעו עניין לעזור זה לזה. כולם התעניינו ברווחתה של נופר. אני ביקשתי שענת ואני לא נעבוד תחת אותה קורת גג משותפת במהלך התהליך, והנושא סודר. אני זוכר את ההתרגשות איתה התעוררתי למחרת הפגישה, מלווה בידיעה, 'אנחנו עושים את זה!'"
"השאלה 'ומה אם נופר לא תהרה?' הטרידה אותנו. איך מבטיחים משהו שאין לך שליטה עליו? אמרנו, 'אנחנו לא מבטיחים להגשים לכם את החלום, ויחד עם זאת, מבטיחים שמעכשיו לא תהיו בזה לבדכם", וכך היה.
הכתבות הקודמות בסדרת הפונדקאות:
- סיפוריהן של פונדקאיות: "מעולם לא ראיתי את התאומים שילדתי להם"
אמא בתהליך פונדקאות: "פחדתי שהיא לא תרצה להיפרד מהתינוק"
לקח זמן עד שנופר הרתה. זוג הפונדקאים ניגשו להחזרת העוברים הראשונה בידיעה שהיא תקלט. "אצלנו, עם הילדים שלנו, זה הלך בקלות והיה ברור לנו שגם כאן יקרה אותו הדבר, אבל לא ממש. להחזרה השלישית הגענו הרבה פחות שאננים".
נופר מקבלת הורמונים, עייפה, ענייני הבית והילדים נופלים עליך, איך זה היה עבורך?
"כן. היו תקופות שהיא הייתה 'קצרה'. כל דבר עיצבן אותה, שלא כמו בהריונות הקודמים. ידעתי שזה זמני, הכעסים שלה עלי. היו זמנים שהיא כעסה מכל דבר. בלעתי, ידעתי שהיא הורמונלית. והיא כמובן מאוד משמעותית בבית. ואין לנו תמיכה מסיבית ממשפחה או חברים. זה לרוב אנחנו. נחת עלי משקל רב של ענייני הילדים, הבית וליווי של אישה הרה, עד שבאמצע ההריון אני מוצא את עצמי ממש לבד. אני מחזק ומחזק את נופר והיא לא פנויה עבורי. היא עסוקה מדי בהריון שלהם. הוא היה יותר קשה הפעם. אני לא יודע למה. המומחיות שלנו, החוזקות שלנו, זה הקשר ההדדי שלנו וכבר חודשים שרק אני מחזיק הכל. כאילו כל מה שאני תורם ועושה לא עוזר. רבנו והיה משבר קטן, וכמו שאנחנו יודעים, צמחנו ממנו יחד".
הגברים השקופים שמאחורי התהליך
רבייה אמורה לקרות, כותבת דר' מריה לוהן מאוניברסיטת קווינ'ס בלפסט, בעזרת קשר כזה או אחר בין נשים וגברים. יחד עם זאת, רוב רובו של השיח סביב פוריות ורבייה מתנהל סביב נשים. ההתייחסות, המחקר והכתיבה אודות גברים לאורך התהליך לוקה בחסר עצום.
ואכן, חיפשתי לא מעט אודות גברים בתהליכי פוריות, כולל פונדקאות. קיימת התייחסות מסוימת לאבות גייז סביב נושא הפונדקאות, אך הגברים ההטרוסקסואלים נעדרים מהשיח. שקופים. התפיסה הפטריארכלית שנושא הפריון והלידה הוא עניין של נשים בלבד, עדיין שליט, למרות שברור היום שגברים הנם חלק מהבעיה, מהתהליך ומהפתרון.
"אם את רוצה את המחשבה הכי בולטת שלי", ממשיך אלון לספר לי. "היא היתה כשבמהלך הריאיון הפסיכולוגי, שעושים כחלק מתהליך ההתאמה, כדי לראות אם אנחנו עומדים בקריטריונים להיות פונדקאים, המראיינת שאלה אותי, 'האם ידוע לך שבין ההפריות (ועד לסקירה הראשונה) אסור לקיים יחסי מין? האם ברור לך הנושא?' עניתי לה ש'כן, ידוע וברור', ואז שאלתי אותה: 'תגידי, את שואלת גם את הנשים את השאלות הללו על יחסי המין?' היא השיבה בשלילה. שאלתי אותה למה. ענתה שזו שאלה טובה. אני כנראה רגיש לנושאים סטראוטיפים בנושא הפונדקאות. אנחנו עכשיו כחודש אחרי הלידה. כולם שואלים אותי מה שלום אשתי, נופר. כולם מתפעלים מאצילות הנפש שלה, והיכולת שלה לתת לזוג אחר ילד, דבר כל כך נשגב. ושיהיה ממש ברור - אני מעריץ את נופר בכלל ועל הפונדקאות בפרט. יחד עם זאת, היינו שם יחד לאורך כל הדרך, ואף אחד לא שואל לשלומי. כאילו אני לא חלק בתהליך הכל כך מורכב הזה".
והילדים שלכם?
"דווקא הילדים זה החלק הכי קל בסיפור. כולם שואלים שתי שאלות שלדעתי לא רלוונטיות בסיפור שלנו: 1. איך מספרים לילדים? 2. אחרי הלידה - מה שלום נופר, האם היא לא בדיכאון אחרי מסירת התינוק? נופר מאושרת. כל התהליך הזה מילא אותה בהרבה טוב. זה נושא שחשוב לדעתי לתת עליו את הדעת - נושא הפרידה. אנחנו ארבעה מבוגרים שהבאנו יחד תינוק לעולם. במקרה שלנו, ענת ונועם ביקשו שנהיה בקשר איתם ועם גורי. מאחר והכל מאוד טרי, אני עוד לא מבין מה זה אומר. בכלל, איך קוראים לתפקיד הזה שלי? נופר ילדה אותו, ואני? מה ההגדרה שלי כלפי גורי? ליוויתי אותו במשך כל ההריון. אני זקוק להגדרה הזו.
"הנושא החשוב של הפרידה לא מספיק מוסדר. הפונדקאית יולדת ובעצם לא נפרדת מהתינוק שנשאה בקרבה כל אותם חודשים. הוא פשוט עובר להוריו וזהו. אם, כמו במקרה שלנו, נותר קשר בין הזוגות, אז נפלא, אבל אם הקשר שנוצר בין הפונדקאית להורים הוא לא מוצלח, היא למעשה יולדת ולא רואה אותו יותר. נראה לי שלבריאותם הנפשית של כולם, בוודאי לטובת הילד, חשוב שיוסדר תהליך של פרידה ראוי".
היית עושה זאת שוב?
"מה, פונדקאות נוספת? לא. אני שמח שיכולנו לחוות את הפונדקאות. עוד מוקדם לומר כמה הוא חיזק את הזוגיות שלנו, אך נראה לי שלא נחזור לעוד תהליך, משום שאנחנו רוצים עוד ילד/ים משלנו. אם הייתי עושה זאת מחדש? כן, בטח! וכן, חשובה הלגיטימציה החברתית לשותפות של הגברים, בני זוגם של הפונדקאיות לתהליך. ובאשר לכסף... מאה ושישים אלף שקל הוא סכום נאה, אך בשום פנים לא הייתי מסכן את אשתי בשביל כזה סכום או בכלל. היינו שם בשביל ענת, נועם וגורי מכל הלב. הכסף, זה נחמד, אבל לדעתי היינו עושים את זה גם בלי תשלום. כסף הוא לא מהות העניין כאן. לפחות לא עבורנו".
האבא המיועד: הגבר שמחכה מן העבר השני
מספר ימים אחרי השיחה עם אלון התקשרתי לנועם, אביו של גורי, התינוק שנופר ילדה להם. מראש אומר שמדובר בשני גברים כנים, רגישים, מרגישים - היה תענוג לשוחח איתם.
"כשזוג מבקש להרות", פתח נועם. "מדובר בתהליך מאוד אינטימי, שנשאר בין שניהם. כשהדברים משתבשים ואתה נזקק לטיפולי פוריות, כל התהליך הזה לוקח ממך את האינטימיות באופן מוחלט. הרבה פעמים הסתובבתי עם הרגשה מזופתת שהיופי והאינטימיות נלקחו מאתנו וכל אחד, רופאים, קרובים, אפילו דודות, נכנסים לנו לפרטיות. כגבר היה לי חשוב לתמוך בבת הזוג שלי, לשמור עליה ועל הקשר שלנו. ידעתי שאם הבעיה הייתה אצלי, לא הייתי רוצה שיבואו אלי בטענות. ידעתי שכואב לה וקשה, והשתדלתי לתמוך.
"ראיית העולם שלי טוענת שלכל דבר יש פתרון. אם לא באופן ישיר, תמיד יש אלטרנטיבות. הצבנו לעצמו דד-ליין של מספר טיפולים או תאריך מסוים ושם ידענו שנעצור את הטיפולים. במשך שש שנים הלכנו לרופאים מומחים. חלקם הבטיחו לנו שמים וארץ. הלכנו גם לרופאים שנויים במחלוקת, שבדיעבד כנראה רק הזיקו, וכשהגענו לקו האדום, הבנו שהגיע הזמן לחלופה – לפונדקאות".
איך הרגשת אתה בתוך התהליך הזה?
"אני כגבר ראיתי את עצמי מעורב בהריון. חששתי שבפונדקאות זה יהיה אחרת. מצד אחד, זה כואב, מצד שני זהו אמצעי לילד שאליו אנחנו כמהים. במשך שש שנים ניסינו להרות. שש שנים בהן אנחנו מוזמנים לבריתה אחר בריתה של החברים מהעבודה, מהצבא, מהלימודים. אנחנו מוקפים בזוגות שכבר ילדו את ילדם השלישי ולנו אין כלום. כלפי חוץ, שומר על פאסון. בפנים – בכיתי".
ואיך היתה החוויה מול אלון ונופר?
"אלון ונופר מדהימים. נוצרו בינינו קשרים חבריים חמים. מבחינתי הם חלק מהמשפחה שלנו. בעזרתם הצלחתי לחוות משהו מהכמיהה שלי, לתמוך ולחוות הריון של הילד שלי. אז נכון, ענת אשתי הייתה מעורבת ממני כי היא מבינה מתוך עצמה את השפה של הגוף הנשי, מתוך הביולוגיה שלה, אבל גם אני הייתי שם, כמובן עם כבוד לאינטימיות של נופר.
"ההריון מבחינתי לווה בהרבה חרדה. שש שנים שמענו רק תשובות שליליות. שש שנים התאכזבנו, פעם אחר פעם, והנה הריון שנקלט. מאוד נזהרתי. שמרתי על עצמי, על ענת. כל הזמן אמרתי, 'בואי נחכה לשלב הבא'. עד הסוף, עד הלידה, חששתי שמשהו עדיין יכול להשתבש. כבר הורגלתי להתאכזב".
ואז זה בכל זאת הגיע... איך היתה הלידה?
"הייתי בלידה של הבן שלי. מיקמו אותי מאחור, ליד הכתף של נופר. משם ראיתי, מתוך התחשבות בה. כל ציר שלה כאב לי מאוד. היא באה עם כזו נתינה וכאב לי לראות אותה כואבת. אחרי הלידה, כשגורי היה בזרועותיה של ענת אשתי, ליטפתי את שניהם ופשוט יבבתי. התפרקתי בבכי. כל אותן שש שנים, כל אותן אכזבות, כל אותן בריתות. כל הסלע הענק הזה התפרק לאבק, לחול, בתוך הבכי העצום הזה.
"ואז הציעו לי לשבת עם גורי 'עור לעור'. זה היה מרגש. אני יושב ככה עם הילד שלי עלי, מרים את הראש ועיני פוגשות בעיניה של נופר. מה יקרה עכשיו? חולפות בראשי מלא מחשבות, איך היא תגיב, והיא פשוט מחייכת. אני לוחש לה, 'תודה', והיא עונה לי מצדו האחר של החדר בלחישה 'בבקשה', וזו הייתה התמצית של הקשר הכי נשגב שיש".
טכנולוגיית ההפריה החוץ-גופית פתחה בפני האנושות מגוון חדש של משפחות ודרכי הורות. טכנולוגיות אלו חדשות יחסית. 40 שנה חלפו מאז נולדה לואיז, "ילדת המבחנה" הראשונה. נכון שהתפיסה הרווחת היא שפונדקאות היא בראש ובראשונה תהליך בין שתי נשים, שתי אימהות - זו הנושאת וזו המקבלת, אך נראה שהגיע הזמן להרחיב את יריעת ההסתכלות ולכלול בה גם את הגברים, הילדים ושאר השותפים במעגלי הפונדקאות. גם להם יש בה חלק.
- כל השמות בכתבה בדויים. הפרטים המלאים שמורים במערכת.
מקורות
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
חגית בן שחר, מטפלת EMDR בתינוקות, פעוטות, וילדים עם חרדות, קושי בוויסות, ולידה טראומתית.
- ליצירת קשר עם חגית .
- לאתר של חגית .
- לרכישת הספר "השחר של העידן השלישי"
– מיניות, פוריות ושליטה, תולדות הקשר בין גברים ונשים.
למרות שעולם הלידה נחקר היום ברחבי העולם יותר מתמיד ומתחילה להיווצר מגמה מעודדת בנושא יש עוד מקום רב לשינוי ולשיפור. הצבתי לעצמי יעד לפעול לכך שילדי העתיד, הילדים שלנו, ייוולדו מתוך הקשבה ואהבה וההורים הטריים יכנסו להורות שלמים ומועצמים. לשם כך אני כותבת, חוקרת ומרצה באקדמיה ומחוצה לה. ייסדתי את 'צפרא' – מרחב להעצמה הדדית מההפריה ועד 120 ותחת חסותו מתגבשות יוזמות לתמיכה בהורים טריים. ספר ביכורים שכתבתי "השחר של העידן השלישי, מיניות פוריות ושליטה, תולדות הקשר בין נשים וגברים" יצא לאור בקיץ 2016. מאמרים פרי עטי מתפרסמים בארץ ובעולם.
